הילד של כולנו
טלוויזיה: ילד רע | HOT
הבה נודה באמת: פניה של היצירה הישראלית המקורית בשנת תשפ"ה לא היו שונים מפניה של המדינה כולה, ושתיהן ידעו ימים יפים יותר. לכן גם אין יותר מדי צורך בהסברים מדוע: להרים סדרה מעולה זאת קריעת ים סוף גם במסגרת הטרלול הרגיל שנקרא ישראל, אז בוודאי שזה יהיה מסובך שבעתיים כשהמדינה מתנהלת כאילו היא עוברת התקף לב אחד ארוך ואיטי. ובכל זאת, בחסות המקום המיוחד של השידור הציבורי (שעדיין מאוים) וגם כמה פרויקטים מחוצה לו שהצליחו להתחמק מפגיעת הטיל הבליסטי שהיא המלחמה, היה מה לראות אחרי או במקום החדשות שאינו 'האח הגדול'. ומעל כולן נצצה סדרה אחת.
יש סצנות ב'ילד רע', הסדרה של דניאל חן, רון לשם והגר בן אשר, שאחריהן האדם הסביר עשוי לשאול את עצמו: אולי בעצם עדיף להתפנק עם מהדורה ולא להתייסר בכלא לנערים אבודים? החיים קשים, בלשון המעטה. לא חייבים לבקש תוספת. אבל אז, כשנדמה שטבעת החנק מתהדקת מדי, מגיח רגע שמערבב מחדש את הקלפים: זאת יכולה להיות בדיחה שחורה וטובה או חיבור מפתיע בין דמויות; דיאלוג שמצדיק הסטת מבט מהטלפון או מונולוג ששובר את קירות הסיפור.
ואולי מה שהכי יפה ב'ילד רע' - שמבוססת על חוויותיו של חן כעבריין צעיר בכלא נוער שהשתקם והיום הוא קומיקאי ופאקינג להיט בנטפליקס - זה שדווקא מתוך הקלסטרופוביות שלה עולה תחושת שחרור לא שכיחה: בכתיבה, במשחק, בבימוי וגם בהסתכלות מרעננת על נרטיבים שחוקים כמו גאולה והזדמנות שנייה. בשביל זה לא רק שווה להשקיע בסדרת טלוויזיה: זה ממש טעם החיים.
/ עינב שיף
עוד סדרות מצטיינות:
המפקדת (כאן 11)
חוליגנים (כאן 11)
מגרש הרוסים (כאן 11)
שקשוקה (כאן חינוכית)
הראש (קשת 12)
בקרוב אצלי (קשת 12)
קוגל (yes)
שבאבניקים (HOT)
ארץ חדשה
קולנוע: אין ארץ אחרת | יובל אברהם ובאסל עדרא
הנה עוד טירוף שנוצר ממדינה במלחמה: 'אין ארץ אחרת', הסרט הכי מדובר בעולם שהגיע מכאן בשנים האחרונות והביא גם ליוצריו הישראלים את האוסקר הנכסף, צולם פה - אבל רשמית הוא לא ישראלי וגם לא הוקרן כאן בשום בית קולנוע מסחרי. סרטם של יובל אברהם ובאסל עדרא הפנה זרקור עולמי אל סכסוך טעון לא פחות מזה שקורה עכשיו בעזה, שמתרחש באיו"ש: המאבק של תושבי מסאפר יטא הפלסטינים בדרום הר חברון.
אחרי שנראה היה שאין סיכוי שנראה את הסרט, שכל ניסיון להקרינו ייתקל בהפגנות זועמות או בניסיונות צנזור מהממשלה, החליטו יוצריו לשתפו להקרנה חינמית ברשת. מעל 100 אלף ישראלים - להיט במונחי הקולנוע המקומי, בטח לדוקו - נחשפו אליו. וכדאי לזכור שבין כל הדיונים הפוליטיים והתדמיתיים, בסוף 'אין ארץ אחרת' זכה כי הוא סרט אפקטיבי ומשובח, קצת "באדי מובי" על ישראלי ופלסטיני שיוצאים למסע נגד העולם.
וזה אולי הקסם או האיום האמיתי בו: 'אין ארץ' הראה איך למרות הסכסוך המדמם, יש גם ישראלים שמאמינים שאפשר לחיות לצד ואף לעזור לשכנים הפלסטינים. רבים חושבים שהוא הוציא בכך את דיבתה של ישראל בעולם, או לחלופין דווקא הראה גם לגרועים שבמבקרינו שבמקום הזה יש דעות שונות ואנשים שלא ויתרו על חלום הדו-קיום.
זה הדבר שגם בלט במיוחד בנאומו של אברהם בטקס האוסקר. הוא העדיף להדגיש מול הוליווד את שותפות הגורל בין יהודים וערבים על פני ביקורת על כל מה שזז כאן (ולצידו, כדאי לציין, הצלמת הנחבאת אל הכלים רחל שור, שגם היא מיוצרות הסרט וזכתה בפסלון. כבוד). תחליטו אם זה הישג או תבוסה. מאז, אחד היוצרים הפלסטינים נפצע, שותף פלסטיני אחר להפקה נורה למוות על ידי מתיישב (ששוחרר מיד), ואברהם ממשיך בחשיפות שמביכות את ישראל. אז כנראה שהסרט עדיין לא שינה את העולם. לחלקנו רק נותר לקוות. אלה היו הטובים בזמנים, אלה היו הממש גרועים בזמנים.
/ בנימין טוביאס
עוד סרטים מצטיינים:
'כן!' של נדב לפיד
'לשחרר את שולי־סאן' של בן בכר ושלישיית מה קשור
' 1948 - לזכור ולשכוח' של נטע שושני
'כביש הסרגל' של מיה דרייפוס
'חלב' של מאיה קניג
'נדל"ן: סיפור אהבה' של ענת מלץ
'לקרוא את לוליטה בטהרן' של ערן ריקליס
'מכתב לדויד' של תום שובל
'המושל' דנאל אל־פלג
לאהוב את עצמך
שירים: תמיד אוהב אותי | ששון איפרם שאולוב
ביום העצמאות האחרון מדינת ישראל עלתה באש. כפשוטו. שריפות ענק השתוללו, טקס המשואות בוטל ובמקומו שודר הטקס המוקלט. בחלק שבו אמנים שונים עלו לשיר הגיע גם תורו של הזמר אליצור, יהודי חסידי אדוק, ששר את 'ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב' כשסביבו עשרות רקדניות מפזזות. כשהעירו לו לאחר מכן שזה לא צנוע, הוא אמר שעלה להופיע בלי עדשות.
הפריים הזה, של זמר עיוור ששר את הלהיט הכי גדול של המלחמה בטקס לאומי מוקלט בזמן שהמדינה בוערת, מספר את כל הסיפור של המקום המשוגע שבו אנו חיים. כל המטאפורות מיותרות אל מול המציאות. ברכבת ההרים הישראלית שיר פשוט וקליט, ששר אחר כך ששון איפרם שאולוב והפך אותו אפילו לגדול יותר, הצליח להבעיר את המדינה. המתנגדים שלו הגיעו מהצד השמאלני גבה-המצח שהתחלחל מהניתוק מהמציאות ומהצד הדתי האדוק שהתחלחל מהפשטנות של האמונה, אבל המיינסטרים הצביע באוזניים. 'תמיד אוהב אותי' ענה על הצורך האנושי להיאחז במשהו טוב, כשהכל עוד יותר רע ועוד יותר רע. 'תמיד אוהב אותי' הוא מזמן לא שיר, אלא תופעה תרבותית שלמה שתעזור להיסטוריונים להבין את הימים המופרעים האלו. במציאות יוצאת דופן נדרש שיר יוצא דופן שיידבק לנשמה. אולי בתשפ"ו נקבל גרסה אקוסטית, ואז גם המציאות תגיב בהתאם. קצת פחות קצב בבקשה, עייפנו.
/ חן ארצי סרור
עוד להיטים מצוינים:
יובל רפאל – New Day Will Rise
עומר אדם – 'מלכת הדור'
נס וסטילה ואודיה – 'רשימת קניות'
אודיה – 'פאפי'
נדב חנציס – 'אם את הולכת'
נסרין – 'לא לפנות אליי'
אגם בוחבוט – 'אם זה זה – זה זה'
ראפ גבוה
אלבומים: רובים ותלתלים, ראפ מטורף | טונה
האלבום הכפול שטונה הנחית הקיץ על המעריצים הוא לא רק מעשה נדיב במיוחד, אלא גם מסמך שלוכד רגע ספציפי במסע האישי של הראפר, ועוד כמה בתקופה הנוכחית, במקום הזה. 'רובים ותלתלים' המלודי הוא רפלקציה על מסלול חיים בן 40 שנה ועוד עשור מסנוור תחת אור הזרקורים. 'קשה בכדור הארץ' ממשיך להתנגן שוב ושוב כמו מנטרה מנחמת שעוזרת לשאת את הנטל הנפשי הכבד, 'היה מדבר' הוא הזמנה משחררת והכרחית לבכי וכשמגיע 'השם ירחם' הלב כל כך פתוח שרק אהבה יכולה להיכנס.
ואם האלבום הראשון הוא הזדמנות בריאה לחוות את כל הרגשות, כש'ראפ מטורף' מתחיל להתנגן מתרחש הקסם שנוצר בין יוצר חד, שנון וחריף ומאזינים רעבים שלא די להם. וורסים בוערים, דיסים, ד"שים, טונות של ביקורת חברתית ואומץ בערימות - כל אלה הופכים את האלבום הזה לאחד המעניינים שיצאו פה בשנים האחרונות, עם סמפלים מפתיעים, השפעות מוזיקליות שיורות לכל הכיוונים (חפשו את הסמפל של משינה ב'אוזניות' הממכר עם פלד) ושיתופי פעולה מבוקשים ומתבקשים (מי חלם על שני שירים עם רביד פלוטניק?). באמצע מגיע גם 'תחת אש', שהופך זוגיות במשבר בין מתקפת טילים אחת לאחרת לבאנגר מלחמה בוער. שני האלבומים הם לא רק חגיגה לגרעין הקשה של המעריצים של טונה, אלא תזכורת לכוח שיש לראפ שנכתב בכנות, חדות ועומק רגשי.
/ עומר טסל
אלבומים מצוינים נוספים:
פאר טסי – 'רדיו שטח' 3
נונו – 'מה חוץ מזה'
ערן צור – 'סימנים מקדימים'
הזאבות – 'זה מה יש'
אביתר בנאי – 'שיחות שלום'
סימה נון - 'קילומטרים'
הסתדרו בשלישייה
תופעות: שלישיית מה קשור
מה קשור הם הגשש. מינוס פולי, גברי ושייקה. מינוס הכתיבה של נסים אלוני. מינוס הרלוונטיות התקופתית. מינוס החותם התרבותי. מינוס הז'ארגון הייחודי. פלוס זמן. פלוס כסף. פלוס קהל גדול ומורעב לקומדיה ישראלית לא גבוהה, לא מתנצלת, לא זהירה, לא מעל לראש או מתחת לחגורה (רק קצת, לפעמים).
מה קשור הם הכי גדולים בישראל. בוודאי בקולנוע הישראלי. 'להציל את שולי-סאן' הביא לבתי הקולנוע יותר ממיליון איש. זה הישג מרשים ובאמת שלא מובן מאליו. במקביל בדיחות מתוכו נהפכו ל... לא יודע, אף אחד לא זוכר משהו ספציפי, רק שצחקנו. זו קומדיה וולגרית, פרובינציאלית, קרתנית, עוד מילים חמוצות של מי שמתעקשים להישאר קפוצי-תחת מול האסקימו התקופתי ולא להבין שמצחיק אז צוחקים.
מתישהו, כרגיל, איבדנו פרופורציה; עיריית רמלה הודיעה שתקרא כיכר על שמה של השלישייה (בדיחה לא רעה, כי הפאנץ' הוא שזה אמיתי). פרסי אופיר החליטו להעניק להם פרס מיוחד (ברור שמיוחד, כי באף קטגוריה מקצועית ספציפית אין התאמה). כולם מעדיפים לקחת חלק בבדיחה מחשש שתהיה, בסוף, עליהם. כולם רוצים להיות בחבר'ה. אין ישראלי מזה, ואין מי שהופכים את הישראליות לחומר בעירה קומי כמו מה קשור. מותר לצחוק. מותר גם להתכווץ במבוכה. בשני המקרים תצאו צודקים.
/ רענן שקד
גיבורות־על
הרגע הבלתי נשכח: שחרור התצפיתניות
יותר מדי רגעי שפל, דם וזוועות ידענו מאז 7 באוקטובר. פצע בוער ומלא אימה נפער בעוצמה מטלטלת ב-22 במאי 2024, עם פרסום סרטון חטיפת התצפיתניות מהבסיס בנחל עוז. קרינה ארייב, נעמה לוי, דניאלה גלבוע, לירי אלבג ואגם ברגר, כל אחת מרשימה בדרכה, נראו על המסך מלאות בדם, מושפלות, מותקפות, נכבלות ונגררות בידי חיות אדם מבלי שאיש יוכל להגן עליהן. הדם בער מזעם, מתחושת חוסר האונים. בהמשך נשבר הלב כשחמאס הפיץ שמועות שווא על מותה של דניאלה כביכול. הפצע דימם בכל יום מחדש, מייסר וכואב.
בינואר 2025 החסיר הלב ארבע פעימות נוספות ברגע נדיר של חסד במלחמה הזו. דניאלה, קרינה, לירי, נעמה עמדו על הבמה המטונפת בכיכר של חמאס, במדים שנאלצו ללבוש. אלא שבמקום השפלה נוספת, חמאס הבקיע שער עצמי פסיכולוגי. ארבע גיבורות-העל הישראליות עמדו זקופות וגאות מול הרוע המוחלט. הן נאלצו לחכות שבוע נוסף כדי להתאחד עם אגם ברגר, שנותרה לבדה בשבי. חיבוק האיחוד בין חמש התצפיתניות בבית החולים, כשהן עדיין רזות, שבריריות וחיוורות, היה מפץ קטנטן של אור בפרק ארוך של אופל. ישראל שרצינו להיות.
שבוע לפני השתחררה אמילי דמארי משבי חמאס ללא שתי אצבעות - אבל עם הילת נצח של אייקון וחתימה שהפכה להיט קעקוע. כשהגיעה דמארי לבלומפילד המלא עם חברתה לשבי רומי גונן ועלתה לדשא של האצטדיון, היציעים בצהוב ובאדום רעדו מאהבה. ניצחון.
/ רז שכניק
גיבור וכבשה
הקאמבק של השנה: עידן עמדי והכבש הששה־עשר חזרו לבמה
בינואר הם עלו על הבמה. ים של נאיביות באוויר. בחוץ חיילים הרגו ונהרגו בעזה. הטלוויזיה פירסמה תיעוד של מנהרה שבה הוחזקו חטופים. אבל גידי ויהודית, יוני ודיוויד שרו על 'הילדה הכי יפה בגן' במופע האיחוד של הכבש הששה-עשר והקהל נזכר שיכול להיות פה נורמלי.
בשבוע שעבר עלה עידן עמדי לבמה בפארק הירקון. מול 30 אלף אנשים. מול שורדי שבי. מול תמונות לוחמים שנפלו והועברו אליו. עמדי הרים אותן מול הקהל שמחא כפיים. לאורך כל עשרות המטרים של הדשא הורגש הפצע. יתרה מכך, העור המדמם הזה היה הדבר עצמו.
הכבש הששה-עשר הוא הגעגוע לישראל שהיינו. ליכולת לשמוח משוקולד, לתהות מהולדת שיר. לרגשות פשוטים שמתקיימים בעולם שהמורכבות שלו משותפת לכל האנשים. פחד מזִקנה, דאגה לילדים. מה יקרה כשאהיה גדול.
עמדי הוא הזיכוך מהמציאות האיומה. מהכאב על 7 באוקטובר. על החטופים. החיילים המתים. ההבנה שאנחנו לא קרובים לסיום כדי להתאבל אלא תקועים באותו יום מאז.
ברגע האמת סיכן עמדי את כל מה שהשיג בחייו כדי להיות חייל. לקח בחשבון פציעה ומוות. קשה מאוד לעמוד מול דבר כזה ולא להעריך את ההתמסרות שלו. לכן לדבריו יש הדף גדול. מעבר להיותו מוזיקאי מצוין הוא הפך לסמל של ישראל אחרי האסון. לוחמת, פצועה אבל לא מוותרת. שרה גם עם הפסקת חשמל ברקע. זועקת את כל הזעקות שמבקשים להשתיק.
עצומת האמנים שהפריעה לו כל כך, להפסיק את המלחמה ואת הרג הילדים והבלתי-מעורבים ברצועה. שבגללה הגיב שהם מנותקים ומפיצי פייק. גם לגידי גוב ולחוה אלברשטיין שחתמו. וזה היה ריב לא יפה שהפך להיות טעון וגדול הרבה יותר, מעמיד הרהורים על מחנות ופילוג. על התרבות בארץ שמתעצבת מחדש לאור האירועים.
כשחושבים על תפקיד של אמנים בתקופה ומה קורה כשהם יוצאים לשדה הקרב, נשאר לקוות שעל אותה במה יעמדו עמדי, האיש הירוק מצה"ל, והכבש מפעם. הקהל יהיה כולנו. גם האיש הכחול מהסיפור האחר.
/ יערה יעקב
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.25
