לקח לי זמן להבין שאני כבר לא הילד הקטן שאני מרגיש שאני. מתבקש לחשוב שילד שהפך מוכּר מגיל צעיר ועבד וגדל בסביבה של אנשים מבוגרים ממנו יהיה מאוד בוגר לגילו, כי הכל קורה לו נורא מוקדם. אם לדווח רגע מהתופת, מהבפנים של התהליך הזה, מה שקורה זה בכלל דבר הפוך. כי כשאתה גדל כילד בחברה של אנשים מבוגרים, אתה בעצם לעולם מרגיש קטן ושכולם מסביבך גדולים, גם כשעובדתית זה כבר מזמן לא נכון. במשך המון שנים, למרות שהשנים עברו והתבגרתי, בחוויה האישית שלי עדיין חוויתי את כולם מסביבי מבוגרים ממני.
עד איזה שלב הרגשת ככה?
אני מרשה לעצמי להגיד שרק בעשר השנים האחרונות התחלתי לשים לזה לב. אני חושב שזו הייתה אחת התגליות הכי גדולות של הטיפול הפסיכולוגי שלי: שכולם, כולל ההורים שלנו, רואים את העולם דרך הילד שהם היו. שככל שאתה מנסה להתכחש אליו ולהסתיר אותו יותר, אתה בעצם מתנהג בצורה ילדותית יותר. שאתה גדל באמת רק כשאתה מסכים להשלים עם הילד הזה וללכת איתו יד ביד.
התחושה הזו תורגמה גם להתנהגות?
כן. היה לי מאוד דחוף לגרום לאנשים סביבי להאמין שאני גדול. זה בא לידי ביטוי בהמון דרכים, מהאופן שבו דיברתי, התלבשתי, בחירות מקצועיות שעשיתי בחיים, בחירות אישיות שעשיתי בחיים. המון שנים עסקתי נורא בתדמית החיצונית שלי ובאיך אנשים תופסים אותי. זה השפיע עליי ביכולת שלי להיות כן מול אנשים אחרים, לייצר אינטימיות עם הסביבה. אני לא מדבר על אינטימיות מינית, אני מדבר על לייצר קרבה וכנות, לשים את הפגיעות שלך בחוץ ולהודות שאתה זקוק, שאתה צריך עזרה. אלה דברים שלא הרשיתי לעצמי, ייצרתי איזה מודל גברי שחשוב לי לגלם, כי הייתי צריך לשכנע את כולם - אבל בעצם את עצמי - שאני לא הילד הקטן שאני מרגיש שאני בעולם הזה. היום כשאני שם את הפגיעות שלי בחוץ בעבודה, בזוגיות, באבהות ואפילו בתור שחקן - זה לא מאיים עליי. אני לא מרגיש קטן או חלש. זה שינה לי את איכות החיים.
באפריל תחגוג 40. יהיה לדעתך משבר?
עברתי הכל, מגיל התבגרות וחצ’קונים דרך משבר קיומי עם לידת הילדה הראשונה. אז אני מניח שזה לא יפסח עליי.
הבת הבכורה שלי מביעה רצון לעסוק במקצוע הזה, ואני שם לב שיש בי התנגדות. לא בגלל הילדוּת שלי, כי יש לי רק חוויות טובות ממה שקרה לי, אלא כי העולם הזה קצת שונה היום. היא לא צופה רק בשחקניות בטלוויזיה, אלא גם בכל מיני ילדות שפותחות קופסאות וזה מספיק כדי להיות שם כל הזמן, כדי לקבל פידבק מהסביבה כל הזמן, ולי כהורה יש רצון לוודא שהתשוקה שלה היא למשחק ולאמנות הספציפית הזאת ולא לאהבת קהל מהסוג הזה שמקבלים דרך לייקים. אולי זו הסיבה שאני משתדל להיות עם יד על הדופק בדבר הזה. בילדותי לא הלכתי מעולם לאודישנים ולכן זה עבד טוב, לא עמדתי מול השיפוט והמעמד הנורא הזה של להיות תלוי כל הזמן בפידבק של אתה מתקבל או לא מתקבל. היה לי הרבה מזל, “ספר הג’ונגל” התפוצץ ומשם הכל קרה. גם התשוקה שלי הייתה אחרת. בתור ילד הייתי בולדוזר, עושה הופעות פנטומימה ברחוב באילת וזה קהל שהספיק לי. לא דמיינתי את עצמי מופיע באולמות גדולים, לא ידעתי שיש את האופציה בכלל. זה שיצא שהעולם מתגלגל בצורה מאוד מפתיעה ומוזרה ופגשתי במקרה את חנוך רוזן ומשם הכל קרה, זה מקרה. או גורל.
פעם באמת היה דרוש קצת יותר מזל, היום כל אחד יכול לחשוף את כישוריו ברשת.
ואז נשאלת השאלה מה אתה באמת רוצה? אצלי לא הייתה שאלה, ואצלה אני רק מוודא שהשאלה היא השאלה הנכונה. לא הייתי רוצה שבתור ילדה בת 12 היא תלך לאודישנים. זה לא נראה לי סימפתי, בתור מי שזה לא סימפתי לו גם בגיל 39. ומהצד השני, מי אני שאגיד לה לא? אין לי באמת יכולת ואין לי את הזכות להגיד לה לא על דבר כזה, אם באמת זו הדרך שלה להגשים את עצמה.
היו שנים שרציתי להתנער מהתפקיד של מוגלי. היו שנים שהפריע לי שזה מה שזוכרים, בעוד שאני רוצה לעשות דברים אחרים. רציתי לשחק ולעשות תפקידים מורכבים יותר, ובשנים מסוימות, אולי בגלל ההצלחה הכל כך גדולה של “ספר הג’ונגל”, הרגשתי שזה מפריע לי לעשות את הדברים האלה. מהצד השני, היום אני יכול להגיד שכאמן במדינה ההפכפכה הזו, כל מה שאתה רוצה זה להשאיר כמה צריבות על ההארדיסק הקולקטיבי, אז זו אחת מהן וזה משמח אותי שיש אותה. אני גם מאוד גאה בדבר הזה.
היה לי מאוד דחוף לגרום לאנשים סביבי להאמין שאני גדול. זה בא לידי ביטוי בהמון דרכים, מהאופן שבו דיברתי, התלבשתי. הרבה שנים עסקתי בתדמית החיצונית שלי ובאיך אנשים תופסים אותי. זה השפיע עליי ביכולת שלי להיות כן מול אנשים אחרים, לייצר אינטימיות עם הסביבה
הרבה שנים אני כבר עושה את מה שאני אוהב ומרגיש שאני מממש את עצמי בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, ואני שמח על מה שהיה. כשהעלו שוב את “ספר הג’ונגל” (עם חלק מהקאסט המקורי, כמו טוביה צפיר ואלי דנקר, ר”א) היה בזה משהו תרפויטי ממש. זה יצר אצלי געגועים מאוד גדולים לאנשים ולתקופה ההיא. באתי לראות את ההצגה ומאוד התרגשתי. במובן מסוים, הרגשתי שהאהבה האדירה שהמחזמר הזה קיבל בסיבוב הנוכחי שלו הגיעה גם אליי, למרות שאני לא עומד שם על הבמה. בסוף גם לי יש חלק בדבר הזה, וזה היה לי נעים. נהניתי לראות את ההצגה מהקהל עם הבנות שלי ולהבין כמה זה טבוע לי בנשמה, בנפש. אני ממש זוכר את הכל, ישבתי בקהל וזכרתי את הריח של התלבושות של השחקנים שעמדו לידי. זו הייתה חוויה חזקה מאוד.
ובאמת הצלחת לעשות את השיפט המורכב מעולם הילדים לעולם המבוגרים.
כן, אבל אין לי מתכון לדבר הזה, כלומר לא פעלתי על פי אסטרטגיה. זה כנראה קורה כשאתה מתרכז בעבודה. על כל תפקיד שקיבלתי עבדתי מאוד קשה, כדי לספר אותו בצורה המורכבת ביותר, בהתאם למה שההבנה שלי איפשרה באותן שנים. אני גם מביים, והתשוקה שלי לזה שוות ערך לתשוקה שלי למשחק, כי מבחינתי זה לספר סיפור, לשלוט על האופן שבו הסיפור מסופר בדרך שונה, וזה מקום לביטוי אמנותי עצום.
אני הולך להפגנות וחרד מכל פעולה שננקטת בזמן שהחטופים עדיין שם, ומאוד, מאוד מתפלל שאני טיפש ומטומטם ושמי שמקבלים את ההחלטות יותר חכמים ממני. לצערי האמון שלי בהם נשבר כבר מזמן, לכן קשה לי להאמין שזה המצב ואני מאוד דואג וחרד
כשאתה מביים את תעודות הזהות של דיירי בית “האח הגדול”, יש לזה את אותו ערך אמנותי מבחינתך?
מה זאת אומרת? זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות. הפרויקט הזה מאפשר כל כך הרבה יצירתיות וחופש, וזה כמו לעשות 20 סרטים קצרים ומושקעים מאוד בתקציבים גדולים ועם ויז’ן של רועי עוז, העורך הראשי, שמאפשר פשוט לעוף עם הדמיון, להוריד גשם באולפן, לפוצץ דברים. וכדי לעשות טוב את מה שאני עושה אני חייב להתאהב בהם, וברגע שאני מאוהב, אני כבר מושקע בהם.
ואז אתה צופה בהם בבית “האח”?
בוודאי. ואני תמיד שופט אותם לכף זכות.
התרגשתי לצלם את "בלאדי מורי". מכיוון שהתפקיד שלי בסדרה (משודרת ב-yes, בהפקת “קסטינה תקשורת”) טומן בחובו הרבה ספוילרים, אפשר לספר עליו מאוד מעט. אבל בגדול, מכיוון שהייתה כבר עונה אחת, המבנה די ברור: יש את נעמי (לבוב) ורותם (סלע), שמתמודדות עם כל מיני אתגרים של להיות נשים בעולם הזה. זה תמיד מגיע לכדי מערכות יחסים מורכבות, אז אני מערכת היחסים המורכבת של מורי, שמגלמת נעמי. היא פוגשת במאי מצליח, ושם קורה סיפור שהולך ונעשה מורכב ומפתיע. נעמי ואני מכירים הרבה שנים עם כל מיני הצטלבויות בדרך שכמעט קרו ולא קרו אף פעם. חיכינו הרבה זמן להזדמנות לשחק ביחד וזה קרה סוף-סוף, וגם ענה על כל הציפיות. היה כיף אדיר, היא שחקנית אדירה וזה איפשר להמון דברים אותנטיים לקרות מול המצלמה. אני מקווה שיראו את זה בפרקים. בכלל, היה מאוד מרגש לצלם את זה, כי בעונה הזו הגיבורות מתמודדות עם הדילמה של להביא ילד כן או לא, לבד או עם בן זוג. הבמאית והיוצרת סתיו אידיסיס הייתה בעצמה בהיריון תוך כדי הצילומים, בהורות יחידנית. נורא כיף ללכת אחרי מישהי כמו סתיו, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, והיה לזה ערך כי היא באמת עומדת במה שהיא מטיפה לו. ממש בסוף הצילומים היא ילדה את בתה הבכורה.
אתה מתאר פה סביבת עבודה מאוד נשית. הבמאית, השחקניות, העלילה. נראה לי שאתה די מורגל לזה כגבר שמוקף בביתו בבנות בלבד, זוגתך לירז צ'רכי והבנות ג'ון ונור.
זה נכון, זו זווית שלא חשבתי עליה. אולי בגלל זה הסיטואציה לא איימה עליי. בבית שלי אני לא יודע משהו אחר.
במובן מסוים, יש לי שלוש מערכות זוגיות בבית. זה די מבהיל בהתחלה, כי אתה באמת אומר לעצמך, שנייה, מה יש פה? מה זו האינטימיות הזו? לקח לי זמן לשחרר את הדבר הזה ולהבין שזה הגיוני. שזה כנראה כמו מערכות היחסים של בנים עם האמהות שלהם. הרי בתוך מערכות היחסים שלנו, גם הזוגיות, יש את הרצון לגונן ויש תשוקה מאוד גדולה, שהיא לאו דווקא מינית, אלא איזו זיקה נורא חזקה לדאוג לדמות הנשית הזאת שמולך. ופתאום כשיש לך שלוש כתובות כאלה, ושתיים מהן הילדות שלך, אתה שואל את עצמך זה בסדר? זה לא בסדר? וגם בתחושה של מה שהן מרגישות כלפיי, שהן מסתכלות עליך בהערצה ויש שם איזה משהו כזה שאתה מוכן עד המוות לעשות הכל. אני חושב שאני יודע להתנהל רגשית מול שלוש הדמויות הנשיות האלה שמקיפות אותי 24/7, או לפחות ממש משתפר בזה. אני לא יודע מה הייתי עושה עם בן, זאת אומרת, לא יודע לדמיין מה הייתי עושה אם הייתי צריך פתאום לשחק איתו כדורגל. אני לא יודע, זה לא הדבר שלי.
צפייה מודרכת. הבנות שלי צורכות הרבה יוטיוב בזמנן הפנוי, עם כל מיני דמויות שלא הייתי מפקיד אותן בידיהן. זה משהו שהרבה זמן התנגדנו לו, אבל במציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה, וזה שלעיתים קרובות מדי אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בבית בגלל משבר כזה או אחר, החלטתי שזה באמת הדבר האחרון שאני אמור להתעקש עליו. כל עוד אני מפקח ויכול לדבר איתן על התוכן שהן צורכות אז מותר להן גם לראות חרא מאוד גדול בטלוויזיה. אני רק משתדל מדי פעם להביע את הדעה שלי על האנשים האלה שהן צופות בהם. אני מסב את תשומת ליבן לזה שהן בעצם צופות בפרסומת ארוכה, שככל הנראה לעולם אף אחד מהצעצועים האלה שהן רוצות לא יהיה אצלנו בבית, וגם לעולם לא תהיה לנו רצפה מבריקה לבנה ורהיטים שכולם לבנים, כי הן רואות את זה אצל כל המשפחות שהן צופות בהן, ואצלנו אין. ובאיזשהו שלב צריך להסביר להן שמה שקורה אצלנו בבית נקרא טעם טוב, ומה שהן רואות ביוטיוב - זה לא מקובל.
ג'ון אוטוטו בת 12 וכבר יש לה טלפון, נור בת שבע ואין לה, אז היא חולשת על זה של אחותה. הן מייצרות לעצמן כל מיני סרטונים שהן לא מעלות לשום מקום. הן אוהבות לפתוח מול הטלפון אריזות שהן עוטפות בעצמן ומקישות עליהן בציפורניים שהן מדביקות לעצמן. זה דבר שמזעזע אותי.
וכשאתה מסתכל עליהן ככה עם האנבוקסינג ואומר להן את הדברים האלה - אתה מרגיש זקן?
כן, וזה משמח ומרגיע אותי מאוד.
תעודות הזהות של "האח הגדול" הן מהדברים שאני הכי אוהב לעשות. הפרויקט הזה מאפשר כל כך הרבה יצירתיות וחופש, כמו לעשות 20 סרטים קצרים מושקעים מאוד. וכדי לעשות טוב את מה שאני עושה, אני חייב להתאהב בהם, וברגע שאני מאוהב, אני כבר מושקע בהם
חופש ופנקס. אני עם לירז 16 שנה. אני לא חושב שיש מתכון לדבר הזה, זה הצליח כי רצינו, אין לי תשובה אחרת, כי זה באמת הדבר הכי לא הגיוני לחיות עם עוד בן אדם. אם צריך לשים את האצבע על משהו, אני חושב שאחד הדברים החשובים שגילינו זו היכולת לשמור על החופש האחד של השני. אני מאוד מאמין בלהיות הגב התומך שנותן את הרוח במפרשים, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לממש את החלומות שלו ואת התשוקות שלו. לירז עושה מוזיקה בעולם וטסה ויש תקופות שהיא נעדרת, מצד שני גם יש תקופות שאני נכנס לחזרות אינטנסיביות או תקופות של צילומים שאני רואה את הילדות רק כשהן במצב מאוזן במיטה, ישנות. אלה לא חיים רגילים, מצד שני עבורנו הם רגילים, אנחנו לא יודעים משהו אחר, ואנחנו לאורך השנים מאוד מאפשרים זה לזה לעשות את הדבר שלנו.
ואיפה מאפסנים את פנקס החשבונות?
אי-אפשר להימנע מהפנקס. לפעמים הוא יוצא מהכיס, ואני חושב שצריך לדעת לשמוע את הטענות של הצד השני, לראות את הפנקס שלו ולעמוד בזה.
האנשים באיראן הם לא המשטר של איראן, בדיוק כמו שהאנשים של ישראל הם לא הממשלה של ישראל. ללוות את לירז בדרך הזאת שהיא עושה חשף אותי לעם האיראני, וכמה הם אנשים מדהימים שמזכירים מאוד אותנו. הם רוצים שלום, רוצים את הקשר איתנו ומעריצים אותה ואת המוזיקה שלה בגלל שהיא מדברת על חופש, על חופש לנשים ועל שלום בין שתי המדינות. במהלך המלחמה מול איראן לירז הייתה צריכה לטוס להופעה באירופה כשכל שדות התעופה לא עבדו. היא לא יכולה הייתה לוותר על הדבר הזה, ונאלצה לעלות על ספינה שלקחה אותה לאירופה כאילו אנחנו בשנות ה-40 כדי שהיא תוכל להגיע להופעות האלה, שהמשמעות של ביטול שלהן היה באמת המסמר האחרון בארון שגם ככה הולך ונבנה לכל אמן ישראלי שעובד היום בעולם ומתמודד עם גל הזעם שיש עלינו.
אז אני הייתי עם הבנות בבית, חוויתי את זה כמו כולם בחרדה איומה. אבל בגלל שכל כך הרבה שנים אני שומע על התרבות האיראנית, הפרסית, מלירז ומהמשפחה שלה, שומע על הגעגועים של ההורים של לירז לאיראן, את הכמיהה ליום שבו הם יוכלו לחזור לשם ולהסתובב ברחובות, לאכול את האוכל ולראות את הנופים, אז לצד החרדה הקיומית והכאב הגדול על המחירים ששילמנו בדבר הזה, החזיקה אותי איזו תקווה שהנה, אולי זה קרוב יותר מתמיד להיפתח לאפשרות לנפילת השלטון שם ולשלום בין המדינות האלה. לצערי זה עוד לא קורה, אבל אולי זו הייתה סנונית ראשונה בדרך. אני בכוונה בוחר להסתכל על הצד הזה, כי מיותר לציין כמה מלחמות הן דבר מקולל ורע, ואלימות היא דבר נורא שמייצר רק סבל בעולם.
מאז 7 באוקטובר ברור לי שאני לא זז מפה. לירז כבר הרבה שנים עובדת בעולם יותר ממה שהיא עובדת בארץ. היא מופיעה בפסטיבלים הכי נחשבים מול קהל בינלאומי, ויצא לנו יותר מפעם אחת לטוס איתה בהרכב משפחתי. אתה פוגש שם אנשים שאתה רק רוצה להעביר איתם דף קשר ולהגיד “בוא נקבע איפשהו ונקים ביחד מדינה”. אתה רואה פתאום עולם, וכמה אפשרויות הוא מציע אל מול המציאות בארץ שרק הולכת ונעשית מטרידה יותר ויותר. אבל ב-7 באוקטובר, כל צל של מחשבה שאולי עלתה אי פעם על לנסות חיים במקום אחר ירדה מהפרק לחלוטין אצלי. היה לי ברור שמפה לא זזים, זה רק חיבר אותי עוד יותר למקום הזה. גם בגלל האובדן האישי המשפחתי, אבל לא רק.
אי-אפשר ללקק את הפצעים עד שכל החטופים חוזרים. חמישה מבני משפחתי נרצחו בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר: חגי אבני, חן אבן, רינת אבן וילדיהם אלון ועידו אבן. אתה לא חווה כאב על חמישה אנשים, אתה חווה כאב על כל אחד בפני עצמו. המציאות כל כך טרגית, שאני גם חווה את הכאב של כל כך הרבה אנשים אחרים וחיילים שנופלים, ובעיקר של המשפחות שהיקירים שלהן עדיין חיים ואפשר להציל אותם. קשה כבר להבחין מה מקור הכאב, מה כואב יותר, אני מודה.
6 צפייה בגלריה
חן ורינת אבן ז"ל עם ארבעת ילדיהם. אלון ועידו ז"ל נרצחו. הילדים הקטנים - תומר וניר, ניצלו
(צילום: באדיבות המשפחה)
היה לך מקום להתאבל על האובדן המשפחתי בתוך טרגדיה לאומית מתגלגלת?
זה באמת מאוד טריקי, כי כשזה חלק מאירוע לאומי כל כך גדול, כל כך טראומטי, אז זה מבלבל באמת. אבל כן. בסוף אתה באוטו עם עצמך, או שוטף כלים, או במקלחת, או במיטה לפני השינה, או לפני ההצגה, או באירועים משמחים או בחיים שממשיכים מול העיניים שלך, ויש חוסר. החור מורגש והוא נשאר חור, הוא לא מתאחה, לא משנה צורה.
אני מרגיש ברמה הקולקטיבית שכדי שנוכל ללקק את הפצעים ולעכל, או להתחיל להבין איך אנחנו מתמודדים, האירוע צריך להסתיים, והוא לא יסתיים עד שלא יחזרו החטופים. צריך להגיד את זה: החטופים צריכים לחזור. אני הולך להפגנות וחרד מכל פעולה שננקטת בזמן שהם עדיין שם, ומאוד, מאוד מתפלל שאני טיפש ומטומטם ושמי שמקבלים את ההחלטות יותר חכמים ממני. לצערי האמון שלי בהם נשבר כבר מזמן ולכן קשה לי להאמין שזה המצב, ואני מאוד דואג וחרד.
כאמן - היום אתה חושב לפני שאתה מביע דעה?
אני חושב הרבה. זה לא מונע ממני ללכת להפגנות. אני גם לא חושב שיש משהו פוליטי בללכת להפגנות.
הפכו את זה למאוד פוליטי.
נכון, אבל אני מסרב לשתף פעולה עם הדבר הזה, כי בסופו של דבר זו לא באמת פוליטיקה. אני מביע את הדעה שלי בפורומים שבהם מעניין מישהו לשמוע את הדעה שלי, אבל בסוף אני אזרח בתוך המדינה הזאת שבוחר לעשות את הפעולות שכאזרח אני יכול לעשות, וזה ללכת להפגנות ולתרום את הראש שלי לספירת הקולות על ידי הרחפנים ואת הקול שלי למד הדציבלים שזועק להחזיר את החטופים עכשיו. אבל בסוף אני חושב שכמו רוב המדינה אני יושב בחרדה בבית מול החלטות שבעיניי חסרות אחריות, שמתקבלות כרגע על ידי אנשים שאני פשוט לא סומך עליהם, כי הם אחראים למחדל הכי גדול שידעה המדינה הזאת.
ראית איך אמנים שחתמו על עצומה חטפו.
נכון, ואני חושב שיש פה שני נושאים להתייחס אליהם: האחד זה האופן שבו מנוסחים כל מיני מסמכים כאלה ואחרים. אני לא חושב שיש מקום לבקר את חיילי צה"ל ואת חיילי המילואים עצמם. החיילים מחוץ למשחק, הם עושים את המוטל עליהם והם צריכים לעשות את המוטל עליהם ואת הפקודות שהם מקבלים. אני חושב ששמירה על ביטחון המדינה היא ערך עליון, ואני מעריץ וסוגד לכל מי שנותן מעצמו. הבעיה שלי היא עם מקבלי ההחלטות והאופן חסר האחריות שבו החלק הגדול מהם מדבר בתקשורת, איתם יש לי בעיה. האופן שבו צדים אנשים שמביעים את הדעות שלהם משני הצדדים הוא מסוכן מאוד. אבדה אצלנו היכולת כבר להכיל את הקיום הלגיטימי של דעות שונות משלנו. זה איזשהו תהליך שאנחנו מוסללים אליו קצת מלמעלה, כדי לנתב את כל הדעות להיות כביכול כמה שיותר אחידות, וזאת סכנה גדולה מאוד. אני חושב שאיבדנו את היכולת להיות סובלנים לדעות מנוגדות משלנו, וזה רע מאוד.
הגיע הזמן שנגדל. יש לנו שריר שפיתחנו כישראלים לקום מהר מאסונות. גם אני, למרות מה שחוויתי, למרות הצער שאני חווה יום-יום ולמרות החרדה שלי למצבם של החטופים, עדיין עולה כמעט כל ערב להצגות בקאמרי ("הנפש הטובה מסצ'ואן", "החולה ההודי" ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף", ר”א), עדיין מצלם סדרה, והיא כבר נערכה, כבר עולה לשידור, ועדיין המציאות היא אותו דבר. אז יש לנו את היכולת להמשיך את חיי היום-יום למרות המצב, זה דבר באמת מופלא שיש בדנ”א הישראלי, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי בגלל שאנחנו יכולים להמשיך את חיי היום-יום למרות המצב, המצב הזה ממשיך כבר שנים. ויכול להיות שכדי לגדול באמת, בניגוד לתיאוריה שלי על גדילה במובן האישי, אנחנו לא צריכים להתיידד עם המציאות ולתת לה יד, אלא לעצור אותה ולשנות אותה. אני חושב שהגיע הזמן שנגדל באמת כמדינה. אנחנו לא ילדים כבר, אנחנו מדינה שצריכה לתפוס את עצמה ברצינות, אנחנו גדולים ואנחנו צריכים להתנהל כמו מדינה של גדולים, שבה לא מקבלים מציאות כזאת יותר.
