"בעזרת השם אני אתחיל חיים חדשים" / זאת השורה שפותחת את השיר החדש שלי. שלוש השנים האחרונות היו רעות ומרות, אבל הן כבר מאחוריי ועכשיו אני מתקדמת בקצב הסמבה לעבר חוף מבטחים. לשם אני חותרת בתפילות שלי, להגיע למקום נעים ונינוח של אהבה ונתינה.
השיר יצא לרשתות לפני שבועיים ואין לי מושג אם כן שידרו אותו או לא, זה פחות מעניין אותי. השיר הזה, כמה שהוא קצבי וקליט, מביא את האמת שלי. הפזמון מתחיל ב'אני נוסעת לרבנו, נח נח מאומן, להתפלל עלינו' מפני שאני מאוד מחוברת לרבי נחמן. צחקתי כשמישהי שאלה אותי אם העבודה החדשה שלי היא להוציא משלחות של נשים לאומן. יש רבניות שעושות את זה ואני מאחלת ברוכֶה והצלוחה (במבטא אידישאי) לכל נשמה. כבר שלוש שנים לא הייתי אצל רבנו. בשבוע שעבר טסתי לאומן, כשהתכנון הוא להישאר עד אחרי ראש השנה.
מה קורה לך שם?
זו חוויה שאין לתאר, כל העיר מתעטפת בטליתות ובשופרות, חגיגה גדולה של קדושה. בדרך כלל אני פוגשת ברחוב חברים ותיקים – עקיבא, נתן גושן, משה פרץ ועוד ועוד – וכשאני מגיעה לשם אני פשוט משחררת. זאת קרחנה. לצד הנחל אני קוראת את הספרים של רבי נחמן, לפעמים אני עולה למיניבוס למז'יבוז, לבעל שם טוב. אני לא ברסלבית ביי דה בוק, לפעמים אני מסתובבת בלי כיסוי ראש, אבל בתפילות אני עם כובע, יש לי כמה. מטפחות זה פחות אני. ליידי גבאי עם כובע זה שיק.
אין אנטישמיות?
המקומיים מאירים לנו פנים, גם עבורם זאת חוויה, רק בטרמינל את עלולה לפגוש מישהו שלא בא לו על יהודים.
אבל מדי שנה המקומיים מתלוננים על ההרס והחורבן שהותירו אחריהם הברסלבים.
באמת? לא ראיתי לכלוך. למרות שיש שם רוב למסעדות ישראליות, כולם שומרים על דרך ארץ והכל מסודר למופת. בראש השנה נשים לא מתקרבות לאזור של הגברים, יש לנו פינה מאחורי הציון, תחת כיפת השמיים, ואני מתפללת עם הרבנית מרים הרוש הצדקת. אחרי ראש השנה כבדרך פלא כל אומן מתרוקנת, ובתום צום גדליה הציון פתוח לעוד שבוע ויש לנו את הזמן שלנו בסבבה. בכל פעם אצל הרבי אני מתרגשת מחדש. השנה, גם בתי נועה תהיה איתי.
יש תחליף למילה "גירושים" / המילה "התגרשנו" עדיין עושה לי רע, אני מעדיפה לומר "נפרדנו". לפני שלוש שנים נפרדתי מדורון מור, אבי שלוש בנותיי, שהיה בעלי וגם המפיק שלי, אחרי 26 שנות נישואים ועוד חמש שנות חברות. היינו 31 שנה ביחד, זה פרק זמן ארוך, הוא הכה שורשים בעמקי נשמתי ולא ציפיתי שזה יהיה קל, אבל יש דברים שהם מכּתובּ וזה ההסבר היחיד להתרחשותם. מכתוב זה מאת בורא עולם, זה לא משהו שנתון לבחירתך. ברגע שהבנתי שצריך להיפרד, קיבלתי את זה באמונה.
צריך להיפרד?
כן, לאורך השנים נפרדנו וחזרנו, עד שדורון החליט שהוא רוצה להתגרש וכיבדתי את רצונו. בשלב הזה כבר לא היה טעם בטיפול זוגי, במהלך הנישואים ניסינו הרבה טיפולים, באמת השתדלנו, היה קשה לפרק את הזוגיות הזאת. מעבר להורות המשותפת ולחיים הקיומיים של האחד בתוך הנשמה של השני, אוכלים מאותה הצלחת, ביס לך וביס לי ‑ זו הייתה גם זוגיות מקצועית. לא רציתי שהבית ייחרב, אבל היום אני מברכת על השינוי. אלוהים ידע הרבה יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. למדתי מזה שגם כשאת בטוחה שהחיים שלך הולכים בנתיב מסוים שאליו כיוונת תמיד - יש הפתעות, חלקן פחות נעימות, אבל גם הן משמיים וגם הן לטובה.
מותר לבכות כל יום / במיוחד לאדם כמוני שלא ידע עד כמה הוא הלך לאיבוד. אני חדשה לעצמי. מצד אחד אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלומדת ללכת ומצד שני הפכתי ל"טטה רינת", נולדו לי שתי נכדות, וברוך השם, יצאתי מהכאב הגדול שבו לא עשיתי דבר חוץ מלבכות.
בשנים הרעות היו לי כל מיני טעמים של דמעות, מדמעות של ייאוש ועד לדמעות של תקווה, לא התביישתי לבכות מדי יום, כל היום.
יש דבר כזה, זוגיות נצחית / בזכות הפרידה מצאתי את הדרך חזרה ללב שלי, הייתי חייבת את הלבד, הפתעתי את עצמי בחירות שלא העליתי בדעתי עד כמה הנשמה שלי נזקקה לה. היום אני שואפת לזוגיות חדשה לנצח. הייתי בטוחה שדורון ואני נהיה ביחד לנצח, וגם אחרי שקרה מה שקרה, לא איבדתי את האמונה שלי באהבה כזאת. צריך רק למצוא את הפרטנר, בעזרת השם.
מתחילים איתך?
כן, וזה מצחיק אותי מפני שאני לא נגישה מבחירה, אני שומרת נגיעה.
אין על טבריה / וואו, טבריה היא עיר הקודש, עיר הכנרת, עיר האהבה שלי, העיר שבה התחלתי מחדש. אני מאוד מחוברת למשפחת קוק בטבריה ובתקופה שהיה לי קשוח התארחתי אצלה בשבתות. כשבתי הבכורה שירי (22) עקרה לטבריה באתי לשם בעקבותיה ושכרתי את הבית שצמוד אליה.
אני סבתא של רבקי (שנתיים ורבע) ושל פייגי (שמונה חודשים) שנקראת על שם אמו של רבי נחמן. כשרבקי בונה משהו, פייגי אומרת לה "וואו" ואנחנו מתפוצצים מאושר ומצחוק. הסבתאות שונה מאוד מאימהות, אין עלייך את האחריות שרובצת על ההורה. סבתא זה רק כיף. הנכדות באות אליי למסיבת פיג'מות, כשרבקי עשתה אצלי מסיבת פטל לקח לי ארבע שעות לנקות את הבית.
השבוע שלי מתחלק בין הבנות / יש לי המון שעות כביש. בנותיי נועה (20) ויעלה (15) גרות עם אבא שלהן בנתניה. היא לומדת שם בתיכון מהמם והיא מאושרת, והבנתי שהיא צריכה להיות במקום שבו יש לה חוויית חיים טובה. אז אני נעה ונדה על כנפי נשרים, חורשת את הארץ, רואה עצים וכבשים ומתפעלת מארצנו היפה.
מראשון עד שלישי אני באזור נתניה וגם נוסעת ללוד לבקר את אמא שלי, סוזי, וברביעי אני מתחילה את המסע לטבריה, הרבה פעמים יחד עם אמא, הסבתא רבתא של ריבקי ופייגי. כשאמא שלי רואה איך הנכדות קופצות עליי היא מתרגשת בשבילי. את תורת הסבתאות למדתי ממנה, היא סבתא שמרשה הכל.
"לאורך השנים נפרדנו וחזרנו, עד שדורון החליט שהוא רוצה להיפרד סופית וכיבדתי את רצונו. בשלב הזה כבר לא היה טעם בטיפול זוגי, במהלך הנישואים ניסינו הרבה טיפולים, לא רציתי שהבית ייחרב. היום אני מברכת על השינוי"
כוונות טובות פוגשות לפעמים אנשים רעים / בהופעות הרגילות, בשוטף, אני פוגשת ילדים, אבל אחרי 7 באוקטובר כשההלם והכאב גברו על המשבר הפרטי שלי, יצאתי לשיר למפונים, הגעתי למסיבות טבע ורקדתי עם הצעירים. פתאום גם נחת עליי מבול של "גדלנו עלייך".
מה עשית במסיבות טבע?
קצת אחרי הגירושים, כשעוד לא הייתי כל כך ברורה לעצמי, הייתי בזוגיות קצרה עם מישהו שהיה החבר הכי טוב שלי. בגיל הביולוגי הוא הרבה יותר צעיר ממני, אבל בנשמה היינו אותו הדבר, לא הרגשנו פער. פתאום, כמו מג'יק, נהיינו זוג, וזרמתי. זה נגמר בטוב ועד היום אנחנו נוסעים ביחד לקברי צדיקים.
בתחילת המלחמה שנינו התגייסנו לשמח את העם, במיוחד את השורדים. אז נסענו למסיבת טבע, הוא פתח דוכן להנחת תפילין לעילוי נשמתם של כל המנצחים, ואני פתחתי דוכן של נרות נשמה ומגילות, שמהן התפללתי יחד עם הבנות. הייתי להן אוזן קשבת, חיבקתי אותן, כולי הייתי חסד ונתינה, עשיתי את קידוש השם שלי ונהניתי לראות את ניצולי הנובה רוקדים ושמחים. לצערי היו כאלה שלא ראו את זה בעין יפה. פתאום יצאה כותרת רעה. כתבו שאני עושה סמים וזה היה נורא ואיום.
לשמחתי, בתי נועה הייתה איתי שם וראתה בדיוק מה עשיתי במסיבה, אבל נפגעתי ובאותו היום עצרתי הכל. הבנות שלי הן קודש הקודשים שלי ומפאת כבודן אני לא מסכימה שיוציאו עליי עלילות דיבה.
תבעת?
לא, אבל מאז לא הלכתי למסיבות טבע. כשהלב שלי יגיד לי כן, אני אחזור.
תהליך ההתחזקות שלי לא נבע מהפרידה / מה שנכון זה שהתהליך הואץ מאז שיצאתי לדרך סולו, וזה מפני שהיה לי זמן לעצמי, בשקט, בלי הפרעות, בלי הסחות דעת. פתאום קיבלתי זמן לחיות את החיים שלי בלי שום תוספות.
מבחינתי, ההתחזקות שלי התחילה כשילדתי את שירי, בתי הבכורה. אחרי הרבה הפלות נסעתי לרבי נחמן, כשחזרתי נקלטתי, הפכתי לאמא וקיבלתי על עצמי לשמור שבת. כשקיבלתי עליי את המצווה, לא ידעתי עד כמה קשוח זה יהיה במקצוע שלנו. נאלצתי לוותר על כמה וכמה תפקידים. במאי ידוע של מיוזיקלס אמר לי שהוא לא מוכן שאעשה אודישן אפילו והבנתי אותו. את לא יכולה לעשות אודישן ואחרי שקיבלת את התפקיד להגיד להם "לא, תתכופפו אליי, אני לא עובדת בשבת".
מבחינתי זה היה בסדר, לא ראיתי את זה כהקרבה מפני שבימי החול עבדתי עד לכאן (מצביעה על צווארה). גם הופעות וגם גידול הבנות. דורון, כידוע, הוא וורקוהוליק, הוא היה מפוצץ לי את היומן, הייתי צריכה להתחנן לשעה פנויה - ובשבתות הכל נעצר. השבת שמרה עליי.
גם דורון שמר שבת?
בוודאי. הוא הלך לבית כנסת או התפלל בבית. לפעמים בשבת אפשר רק לאכול מלא ולנוח. מנוחה היא קודש, כמה שאתה נח יותר, ככה אתה יותר מקדש את השבת.
"הביקור באומן זו חוויה שאין לתאר, כל העיר מתעטפת בטליתות ובשופרות, חגיגה גדולה של קדושה. בדרך כלל אני פוגשת ברחוב חברים ותיקים ‑ עקיבא, נתן גושן, משה פרץ ‑ כשאני מגיעה לשם אני פשוט משחררת"
לבמה יש כוח מרפא / אפילו ביום שבו יצאתי מהרבנות כמותרת לכל איש הייתה לי הופעה. התגרשנו באמצע ההפקה של "מגילת אסתר" וראיתי בזה אצבע אלוקים. לא יצאתי לוואקום. דורון ואני נסענו מהרבנות להופעה בשתי מכוניות, וכשראיתי את הקהל עשיתי סוויץ' וחייכתי. חייכתי עד שההפקה ירדה.
בחנוכה הקרוב אני חוזרת לשתף פעולה עם יובל המבולבל בהפקת הענק לכל המשפחה “הללויה”. מדובר במסע מוסיקלי בעקבות ההיסטוריה של עם ישראל – מתיבת נוח, דרך יציאת מצרים, חורבן בית המקדש, שיבת ציון, הכרזת המדינה ועוד ועוד.
יש אהבה אחרי המוות / הכאב על מותו של אבי, ניסים גבאי, היה יותר חזק מהכאב על הגירושים. הפרידה הפתאומית ממנו האפילה על הכל. הוא היה גיבור וחזק וחסון, בן 72 בגיל הביולוגי ובכל פעם שחגגנו לו יום הולדת, הוא הזדהה כבן 17 וחצי, עם דגש על החצי, עד שחטף דום לב.
למדתי מאז שהמוות לא מפריד בין אוהבים. אמרתי לאבא: "אתה כבר לא נוכח, אני לא יכולה להתקשר אליך ואתה לא יכול לשלוח לי שיר שאהבת, אבל אני כן יכולה לחיות אותך", וזה מה שאני עושה.
אבא שלי אהב לרקוד. כל יום הוא היה נכנס לחדר שלו, שם את הבי-ג'יז ודייר סטרייטס ורוקד שלוש שעות בכיף שלו. אז גם אני, באמצע היום, שמה לי מוזיקה ורוקדת.
אין דבר יותר כיפי ממשפחה / תמיד ידעתי את זה. אבא שלי בכה מהתרגשות כששרתי את "יונתן הקטן", וכשהופעתי בדן שילון שמעתי את הבראבו שלו מהקהל. היה לו קול גרוני כזה, שזיהיתי מקילומטרים.
הרבה שנים הייתי ממש-ממש עסוקה ולא הספקתי לבוא להורים ולעשות פמילי-טיים, והם כל הזמן התחשבו בי, עזרו, לקחו את הילדות לחוגים, כולם היו שם בשבילי.
מאז שאבא נפטר, התמונה השתנתה. נהוראי, האחיין שלי, אחראי על זה שאמא תיקח את הכדורים שלה בזמן, ואני מתרגשת מהקרבה ביניהם. אחותי אתי אחראית על הבישולים, כל המרוקו טאון, הכל לפי המתכונים של אמא שתפטר אותה אם היא תשנה משהו. אחותי מבשלת את האוכל הכי טעים בעולם וזה לא פשוט, מרוקו טאון זה מורכב, ממולאים, כבדים וצנוברים, אבל היא אלופה.
היום האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי וכיף לי איתם. וכשסוזי ואני בסלון אני מרימה לה אפריקה טיים, אנחנו רוקדות מוזיקה אפריקאית והיא מבסוטית לשמוע אותי עושה תרגילי פיתוח קול.
בזוגיות הבאה אחפש מישהו דומה / למדתי שהעוצמה הנשית שלי לא חייבת להיות רעשנית או חיצונית. היא פנימית ומתבטאת בעצמאות שלי ובנאמנות שלי לעצמי. למדתי גם שזוגיות לא חייבת להתלבש על המקומות האלה. כמי שמחוברת לטבע ואוהבת לטייל אחפש מישהו שדומה לי, לא אחד שלא זז מהמזגן.
היום, כשאני יודעת קצת יותר מי אני, אני יודעת מי אני רוצה שיהיה בן הזוג העתידי שלי. הוא עדיין גלום ונסתר, אבל בתוך תוכי אני מרגישה אותו וגם מרגישה שהוא מתקרב אליי.
ממש לא חובה להפריד בין משפחה לעבודה / הרבה אנשים חושבים שהזוגיות שלנו התפרקה בגלל העבודה המשותפת. מי שזוכר את "מחוברים" גם מעלה מהאוב את הוויכוחים שניהלנו מול המצלמה, כשאני רציתי להקליט שירים למבוגרים ודורון התעקש שאני כוכבת ילדים, אבל אלה שטויות. זה היה מתוכנן.
כשצילמנו, הילדות היו קטנות ולא רצינו לחשוף אותן, אז הביאו לנו דרמטורג ובישלנו עלילה חדשה. נראה לך שהייתי רבה עם בעלי על אלבום למבוגרים? הרי בגיל 18, כסולנית תזמורת חיל האוויר, שרתי במאות אירועים. שרתי ב-50 שנה למרד גטו ורשה, יצחק ולאה רבין לקחו אותי איתם במשלחת, רבין אמר לי "מיידל'ה, את פה צמודה אליי". גם נועה, נכדתם, הייתה שם. שרתי את "התקווה" בכל טקסי פרחי הטיס, וגם היום אבוא לשיר אם יזמינו אותי. לשיר זה לפזר אהבה.
לא הצבתי גדר הפרדה בין זוגיות לקריירה, להפך. זוגיות טובה יכולה להוביל להפריה טבעית והדדית. עכשיו, למשל, המפיק שלי הוא עמי אשר ואשתו יפית מטפלת ביחסי הציבור שלי. זה כמו אדם וחווה. כל איש ואישה הם אדם וחווה בפני עצמם.
דץ גילה לי את כוחה של הכתיבה האסוציאטיבית / לפני שנה וחצי באתי לנחם את דץ ואורנה שישבו שבעה על עומר, בנם היקר והמוכשר. דץ קלט שאני נפולה, ניחם אותי על הגירושים וכשליווה אותי החוצה אמר לי: "תכתבי, רינת, תכתבי כתיבה אסוציאטיבית כל בוקר". קיבלתי את זה על עצמי בתור צוואה מעומר.
ליד המיטה יש לי מחברות ומדי בוקר, כשאני מכינה את הקפה ועדיין בשתיקות שלי, הכתיבה מזרימה אותי לפעולה.
כתיבה אסוציאטיבית שונה לחלוטין מהשיחות שלי בהתבודדות. בהתבודדות שלי אני משוחחת עם אלוקים, מתפללת למעני ולמען כלל ישראל, למשה רבנו הייתה חסרה רק תפילה אחת כדי להיכנס לישראל ומאז המלחמה לא חסר על מה להתפלל.
כתיבה ביומן היא שיחה שלי עם עצמי, מה אני צריכה לעשות היום ומחר, ואילו כתיבה אסוציאטיבית זה לזרוק את עצמך על הנייר בלי ביקורת ובלי שיפוטיות ואפילו בלי מחשבה. זה לכתוב את מה שיוצא. אחת לכמה זמן, אין חוקים, אני קוראת מה כתבתי ומקבלת תמונת מצב שעוזרת לי לשמור על יישוב הדעת.
יש אהבה ממבט ראשון / הזיווג בין שירי בתי ובעלה, זה פלא הפלאים. הם הכירו בחתונה של אבא שלו, נישואים שניים שלו, עם חברה שלי שהיא גיורת צדק. היא הזמינה אותי לחתונתה, אבל הייתי בשנת אבל, שלושה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר ולא רציתי לבוא. למרות זאת, שירי דרשה ממני ללכת ובאה איתי ואיך שנכנסנו לאולם, הצטלבו ביניהם המבטים.
דורון ואני כבר היינו במקום רעוע, כל אחד פגש את הבחור בנפרד ואחרי חודשיים הייתה חתונה. לא אמרתי לה שהיא צעירה מדי, גם חתונה זה מכתוב. בתוך האבל הכבד על אבא שלי פתאום הייתה שמחה.
צריך להקשיב לחלומות / לילה אחד שירי חלמה על היימנוט, הילדה החמודה שנעלמה, השם ירחם. שירי אמרה לי "אמא, היימנוט באה אלי בחלום". כשיצאתי מההלם צילצלתי לטיטי איינאו וחטפתי הלם. טיטי אמרה לי "הלילה חלמתי בדיוק אותו הדבר". הבנתי שזה סימן, מאז אני מתפללת עליה ואמשיך להתפלל עד שתהיה ישועה והיא תחזור, ויחזרו החטופים.
רבי נחמן אמר "איפה שיש חיסרון, או שלא התפללו בכלל, או שלא התפללו מספיק", ולכן אנחנו מתעקשים בתפילה. מתעקשים חזק. אני מתפללת שלא יזיקו לה, שהקדוש ברוך הוא ישלח מלאכים לשמור עליה ויוציא אותה ביד חזקה ובזרוע נטויה. בלילה, לפני השינה, אני מחבקת אותה בלב שלי ואומרת "לילה טוב היימנוט, מתוקה שלי, המלאכים שומרים עלייך", וככה אני מרדימה אותה".
כך נהגת להרדים את בנותייך?
בילדותן לא הרביתי לעשות את זה, עבדתי, לא תמיד הספקתי לחזור הביתה בזמן. היימנוט הוציאה ממני תפילה חדשה.
גם לי מגיע חופש גדול / בקיץ האחרון לא הופעתי כי השתקמתי מניתוח בריאות. השתעלתי, אבל הייתי בדיוק באמצע מעבר הדירה לטבריה והזנחתי את עצמי, עד שהריאה השמאלית שלי התמלאה במוגלה והיו צריכים לפתוח אותה ולנקז. נותחתי בתל השומר ושבוע שלם נמחק לי מהחיים.
בחודש פלוס של השיקום לא הופעתי מפני שכל הגוף היה כאוב, שחיתי בכנרת ובים, הלכתי הרבה על החוף. טיפלתי בעצמי ונתתי תשומת לב לאיברים הפנימיים. אם לא היה לי כל כך כואב, בטח הייתי נהנית. בכל חופש גדול לפני כן עבדתי בלי סוף, רצתי מבמה לבמה, שלוש הופעות ביום בשעות הכי קשוחות, בקניון או בחניון, כשהילדים צורחים והשמש קופחת, וככה זה יום אחרי יום.
כל שנה, מחדש, הייתה לי משימה – לצלוח את החופש הגדול. השנה, מפאת הנסיבות, היה לי חופש גדול ברילקס, ויש לי צלקת שמזכירה לי מאוד כמה חשובים החיים.
איפה הצלקת?
בצלע, בדיוק בצלע שממנה נבראה חווה.
הנכדות מחזירות אותי בזמן / בבית של שירי אין טלוויזיה, אצלי יש, אז ברוך השם, הנכדות רואות את כל הסדרות שעשיתי, בשעות שמותר להן. ל"רינת ומימי" רבקי קוראת "טטה ומימי". ויש גם את "טטה ויויו", "טטה ומומו", וזה מרגש מאוד. לפעמים, כשנמאס לי לשמוע את עצמי מהטלוויזיה, אני אומרת לה "זהו, עכשיו טטה באפריקה" ושמה את המוזיקה שלי.
אני לא מרגישה שהמעמד שלי התערער מאז שיצאתי לדרך עצמאית, אבל אני מרגישה שטיפונת שכחו את יויו, שפעם היה כמו מייקל ג'קסון. אני מרגישה צורך לרענן דברים, לצלם סדרה חדשה עם יויו, או להמציא לו את יויה, להרחיב לו את המשפחה, טובים השניים מן האחד, למה שיויו המתוקי יישאר לבד?
"בתחילת המלחמה נסעתי עם מי שהיה בן זוגי למסיבת טבע, פתחתי דוכן של נרות נשמה ומגילות, שמהן התפללתי יחד עם הבנות. עשיתי את קידוש השם שלי ונהניתי לראות את ניצולי הנובה רוקדים ושמחים. לצערי, כתבו שאני עושה סמים וזה היה נורא ואיום. נפגעתי ועצרתי הכל"
למדתי להיות מולטי-טאלנט / שירי עסקה בהפרשות חלה לפרנסתה, ומאז שעברתי לטבריה החליטה לצרף אותי. בפעמים הראשונות זה היה מאוד מורכב. הייתי צריכה להיות גם הסאונדמנית, גם הסבתא של ריבקי ופייגי בנסיעה, זאת רוצה ביסקוויט וזאת בוכה, אבל התגברנו והתרגלנו, וכל אירוע כזה ממלא אותי בשמחה.
לפעמים אני פוגשת בנות מצווה ומלמדת אותן שבני מצווה מקבלים תפילין והן מקבלות הפרשת חלה, לפעמים אנחנו רוקדות ושרות, תלוי באווירה. בהפרשת חלה אני שולחת אור ואהבה גם לאלה שכבר גרים בשמיים.
יש שאלות שלא שואלים, מפני שיש דברים שהם בהסתרה / רבי נחמן אמר שדווקא איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה. אני יודעת שצה"ל הוא הצבא הכי חזק בעולם. לא הממשלה הביאה עלינו את 7 באוקטובר, זו הייתה גזירת שמיים קשה שאפילו צדיקי הצדיקים לא הצליחו לבטל.
אני רואה חדשות רק כשאמא שלי מדליקה את הטלוויזיה, אבל מאמינה שהבכירים שלנו הם האליטה שבאליטה, אלופי אדם. הזעקה גדולה. אני לא הולכת להפגנות למען החטופים, אני מפגינה בתוכי, אבל היה לי חוט צהוב על הדלת עד שרבקי משכה אותו וקרעה.
אני מאמינה / אני לא רק מאמינה, אני מאוהבת בתורה, בעם שלי, "כחולת אהבה אני". זה, אגב, החולי הכי בריא שיש וזו גם האהבה הכי טובה והכי מבורכת. היא לא תלויה במצב רוח או בדבר, היא פשוט אהבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
