בין הברקס לקלאץ' / כל מי שנהג פעם על הכביש התבלבל ולו פעם אחת בין הלחיצה על הברקס לבין הגז. זה משהו שישראל, אם היא נכנסת לחשבון נפש אמיתי לפני כיפור, מתבלבלת בו גם לא פעם בימים אלה. בין הברקס - העצירה, לבין הגז - הלחיצה קדימה. טוב, דונט בי אובר-חוכם (יענו הכי חכם), היה אומר הדוד האמריקאי שלי. כי יום כיפור השנה נוחת עלינו עם אוויר דליל ברחובות, והרמזורים מהבהבים אל חלל ריק. שהרי ברור ש-2025 איננה עוד שנה והשקט הזה איננו רק שקט של מסורת, אלא גם הדהוד של מציאות ישראלית מותשת, בת שנתיים למלחמה. מציאות שמלווה בתחושה שאנחנו עדיין לא יודעים אם יש בכלל איזו עצירת ביניים (ברקס) בתוך סערה שלא נגמרת שעה שכוחות צה"ל שועטים עם דוושת הגז בעזה ופניהם אל תוך העיר. ומה ימצאו שם, רק השד יודע. לא תושבי ישראל, לא הממשלה הזאת.
וככה הוא מגיע. כבד, אבל, קשוח ושותק. בבית הכנסת יושבים הורים ואחים שכולים. שימו עין אליהם. תנו להם מהחמלה שלכם. למרות שהשתיקה הפנימית פחות צייתנית אלא מלאה בשאלות על אבידות, על הבטחות שלא קוימו, על עתיד מדינה שנמצאת בין שני עולמות מקבילים: אחד מבקש סליחה, אחד מחפש ממי לבקש אותה. אולי מעצמנו.
עבודה עם עצמך / "יש לך המון עבודה לעשות עם עצמך", ככה היו אומרים לי מטפלים, פסיכולוגים, נטורפיסטים, מורי דרך שנתקלתי בהם בחיי, "בעיקר אל תיקח כלום כמובן מאליו ותלמד לבקש סליחה מעצמך וגם לסלוח כי אתה רק בן אדם".
אוקיי, אוקיי, הייתי עונה בחוסר סבלנות ואז, כשהיה מגיע כיפור, צועד עם בניי לבית הכנסת, תופס מקום פנוי ומתפלל.
אז גם היום יש לנו הרבה מה לעשות עם עצמנו. ואם פעם יום כיפור היה רק טקס אישי של סליחה בין אדם לעצמו וחברו ובין אדם לאלוהיו, אז הרי שבשנתיים האחרונות הוא הפך גם למבחן ציבורי - כמה אנחנו מסוגלים עוד לשאת יחד אחרי כל הפילוגים, המלחמות הקטנות והגדולות בתוך הבית שבו אנו גרים ומחוצה לו והאם דווקא מתוך הצום והשקט נוכל למצוא כוחות לבנות כאן משהו נקי יותר, אמיץ יותר וטהור ככל האפשר. בתחושת ה"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט", יום כיפור 2025 איננו רק יום של צום. הוא מראה שמחזירה לנו את פנינו - עייפים, מחוספסים, אך עדיין מחפשים מחילה ודרך חדשה.
היינו בני 24 / אני עומד ברמזור הממהר להתחלף ומהרהר ביום כיפור ההוא, שנת 1973, שבו התרחשה המלחמה הנוראית של בני דורי, כשהיינו בני 24 בלבד. בקרב בין שתי הפאדיחות, ההיא ב-73' וזו ב-2023, אין מנצחים, רק מפסידים. אני כבר שרתי באותה שנה את "פתאום קם אדם" ולהקת כוורת את "המגפיים של ברוך" (בָּרוּךְ – בְּרוֹךְ, מוסטלי דה סיים, רק ניקוד אחר), גולדה הייתה רה"מ ודיין שר הביטחון ומלא גנרלים הילכו בינינו עם דרגות והתייחסנו אליהם כמו לאלוהים. ואנחנו? כבני 24 היינו אז בעיקר אופטימיים וחדורי אמונה שהחיים עוד לפנינו. וגם רוברט רדפורד המופלא, החתיך הקול, היה בשיאו (מת לפני שבוע). שון קונרי בטח, הלוא הוא ג'יימס בונד.
והכי חשוב שלעומת היום, שצעירים לעיתים חולקים בית עם הוריהם בגיל 30, היינו כבר נשואים אחרי שהתחתנו בנישואי בזק עם החברות הראשונות שלנו (אני התחתנתי תשעה ימים אחרי שחרורי מצה"ל) ולרובנו כבר היה תינוק שהיינו מצלמים במצלמות הפולארויד עם הפיתוח מהיר. איזה פלאפונים בראש שלך ילד? איזו מיזוגיניות? איזה טראנס, איזה טראמפ, איזה בבל"ת? היינו בסך הכל בשיא הנעורים - מבולבלים, נרגשים, עם תחושה שהעתיד מבטיח הבטחות, ממש "יום רביעי הגדול" – כשם סרט הגולשים האמריקאי ששחקניו היו בעלי אינספירציות על העתיד ואכלו אותה כמונו, רק במלחמת וייטנאם האמריקאית.
ואז הגיעה הצפירה / ואז הגיעה הצפירה הגורלית, הישראלית - שלא השתנתה מאז ועד היום. ואולי בגלל זה, קיבינימט, כמה אני מתעב את הצפירה. כי בצהרי אותו יום כיפור זה לא היה איום של טיל חות'י או איראני, אלא למול הצבאות המצריים והסוריים. היינו צעירים מכדי להבין מה המשמעות של מלחמה כוללת ומבוגרים מספיק כדי לדעת שמהרגע הזה אין דרך חזרה. וההלם? בדומה ל-7.10 הנורא, גם אז הוא היה מוחלט. תחושת חוסר אונים שחייבים להתעורר ולהציל את המדינה. נלחמנו וספרנו תוך כדי את החברים שאיבדנו. קברנו אותם קבורות זמניות (בקיבוץ בארי למשל) עד שהגיעו לנחלת עולמים.
לא עוד גנרלים בלבד / במחאות בלגן הרפורמה הסתובבו רבים מגיבורי המלחמה ההיא עם כתובת על הטי-שירטס: אנחנו יוצאי מלחמת יום כיפור. מעין זכות כזאת שאומרת: ותיקות, ידע, פצע. אז עשו להם כבוד כי הם אלה שהצילו בסוף את המדינה במלחמה עיקשת, בקרבות שעד היום מדברים בהם ובגבורה עילאית.
וכשאני מביט בשיבה שזרקה בנו (אם יש עוד שיער), רובנו סבים וסבתות. אבל בפנים, עמוק, אנחנו עדיין אותם בחורים ובחורות צעירים שהבינו אז את החארטה ביום אחד, ההוא של תשרי, שניות אחרי שסיימו סיבוב על החסקה מול הסוכה של אהרוני המציל ורצו לחבק את הילדה שלהם בעגלה או לשכב עם החברה שלהם בדירה קטנה בעיר.
אני עומד ברמזור הממהר להתחלף ומהרהר ביום כיפור ההוא, שנת 1973, שבו התרחשה המלחמה הנוראית של בני דורי, כשהיינו בני 24 בלבד. בקרב בין שתי הפאדיחות, ההיא ב–73' וזו ב–2023, אין מנצחים, רק מפסידים
מנהיגות / מנהיגות זה מה שהחיות, בני האדם, המשפחה, התעשייה מחפשים. ואם ב-73' הם היו מי שכונו "הגנרלים של צה"ל", אז היום המנהיגים החדשים אינם בהכרח אנשי צבא, אלא בני דור הפריפריה והמרכז שיצאו כגיבורים בעל כורחם להילחם מבתיהם. אלה שבני משפחותיהם נחטפו או נרצחו. אלה שנפצעו, שבניהם או בנותיהם נהרגו או נרצחו ביום הנורא באוקטובר 2023. הם כבר מבינים משהו, אבל הם עדיין שואלי השאלות שמעלים ספקות, מקימים עמותות ומבינים שמנהיגות לא נמדדת רק בכמה טנקים הזזת אלא גם בכמה אמון הציבור מוכן להעניק לך וכמה אתה עניו וצנוע נוכח פני הבאות.
המנהיגים החדשים יודעים שהציבור עייף מהבטחות, רגיש לשקרים, חשדן אבל כואב, כאב עמוק שאין לו פלסטר. והם צריכים להחזיר לו כמובן ביטחון פיזי שאבד לו יחד עם ביטחון רגשי, אמון, תחושת בית. אבל איפה הם המנהיגים החדשים של הדור החדש שאתה מדבר עליהם? שואל תמיד מישהו בארוחה המפסקת. הם הגיעו והם כאן, אני עונה, רק צריך סבלנות. המלחמה שטפה אותנו, אנחנו מנסים להתאושש.
חמישה סנטימטר של הבדל / אז זהו בינתיים. הרחובות ידומו בכיפור כשנבקש סליחה מעצמנו, מזולתנו ונתפלל לשלום חיילינו הלוחמים, ניזכר בחיילינו נופלינו ונייחל כבר לחזרת חטופינו ולשלום ישראל. ובין לבין אני אלך בכיפור להתפלל ואל השדות, אקשיב לשירת העצבים והעשבים, איזכר בסבי ואבי הקדושים, אקשיב בלילה בקנאה לילדים הדוהרים על קורקינטים ברחובות של השכונה שלי ואמתין לאזעקה, שהרי החארות מחות'לנד לא יפספסו את היום הזה מן הסתם.
וכיוון שהבחירה נהיית קשה מיום ליום וגם האין ברירה, אז "זוהי עת להתרת נדרים ולא להסתבך בשבועות שווא" (נתן יונתן).
ובעיקר להתעורר גם כשאתה חושב שאתה ער ולהיזהר ברגליים כשאתה נוהג ולוחץ על הדוושות. כי בין הברקס לגז יש בקושי חמישה סנטימטר של החלטה.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
