יום שלישי, 19:30 בערב, בקומפלקס במרכז מינכן מתכנסים 2,000 איש, רובם מבוגרים בלבוש מהודר, כדי להקשיב לקונצרט הבכורה של התזמורת הפילהרמונית של מינכן. רק שני כרטיסים נותרו בקופות.
במשך שעה ושלושת רבעי התזמורת תהלך קסמים. מהסולו של הצ'לנית סול גבטה, דרך שוברט בואכה ואגנר. הקהל מהופנט. לשקט של 2,000 איש יש עוצמות משלו. בסיום, הנוכחים יעמדו על רגליהם, יריעו דקות ארוכות לתזמורת ויעלו לבמה את המנצח שוב ושוב.
המנצח, בחליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה לבנה-אפורה, הוא להב שני, ישראלי, רק בן 36. הוא המנהל המוזיקלי והמנצח של הפילהרמונית הישראלית והמנצח של הפילהרמונית של רוטרדם, שם יסיים את תפקידו בשלהי השנה הבאה ואז יתחיל את תפקידו כמנהל המוזיקלי והמנצח של הפילהרמונית של מינכן. מטאור, ילד הפלא, גאון מוזיקלי – הם חלק מהתיאורים המודבקים לשני. אנשים ששוחחתי איתם במינכן דיברו עליו בעיניים מזוגגות. בכל פעם שעלה העניין הפוליטי, הם ביטלו את הנושא כלאחר יד.
"לא היו לנו שום דאגות מהמינוי או מהזהות של שני", אומרת פאולינה פינקה, 47, שהגיעה לקונצרט עם אמה ובתה, "דווקא יש יתרון גדול לעובדה ששני מנצח על הפילהרמונית של ישראל ומכיר את המציאות הקשה של ישראל. למוזיקה קלאסית יש תפקיד חשוב היום בעולם בסיפוק אסקפיזם, שעתיים שבהן משאירים הכל בחוץ ונמצאים על אי של מוזיקה. להב מודע לצורך הזה, ויש לו כלים לדעת מה קהל כזה צריך. אני חושבת שהוא יביא את זה לפה".
חצי שעה לפני הקונצרט ישבתי בחדר מאחורי הבמה עם אלכסנדרה גרובר, קלרינט ראשי בפילהרמונית של מינכן מאז 1998. היא סיפרה בעיניים נוצצות על ההגעה של שני לתזמורת. "במארס 2022 חיפשנו מנצח לקונצרט צדקה, שאיחד בין כל שלוש הפילהרמוניות של מינכן. קיבלנו עליו המלצה. זו הייתה חוויה מדהימה. בחצי הראשון ניגנתי והייתי בשוק מהמוזיקליות הטבעית שלו. בחלק השני, ניגנו את הסימפוניה החמישית של בטהובן, ישבתי בקהל וזו הייתה חוויה עוד יותר מדהימה, כי תוך יום הוא ייצר קורפוס מוזיקלי שגרם לשלוש תזמורות שונות להישמע כמו אחת, אחרת.
"כשהיינו צריכים להחליט מי יהיה המנצח שלנו, החלטנו פה אחד שזה יהיה להב. לא הייתה שום שאלה לגבי הלאום שלו. יש פה נגנים מ-20 מדינות שונות, ולכולנו שפה אחת שבה אנחנו משתמשים עבור הדיאלוג בינינו וכגשר לקהל. יש פה עשרות נגנים, וכל אחד מגיע עם הדעות שלו, אבל ברגע שאנחנו על הבמה, הכל נשאר בחוץ".
גרובר, כמו כמעט כולם, מיאנה לדבר על פוליטיקה ועל ענייני זהות לאומית, תוך שהיא מתעקשת שהמוזיקה היא העיקר. הבעיה עם פוליטיקה וזהויות בתקופה הזאת, בטח זהות ישראלית, היא שגם אם אתה ממאן לדבר עליהן בדלת הראשית, הן יגיעו כהוריקן בכניסה האחורית. יום לאחר קונצרט הפרמיירה, כשהאופוריה שככה, ההוריקן הגיע.
4 צפייה בגלריה
להב שני וראש ממשלת בלגיה בארט דה ובר שהגיע כדי להתנצל
(צילום: מתוך האינסטגרם של התזמורת הפילהרמונית במינכן)
"הייתי די בשוק"
הסבלים כבר התחילו להעמיס את הציוד של התזמורת לקראת מסע ההופעות, כשהגיעה ההודעה ממארגני פסטיבל פלנדרה בגנט, בלגיה, שם הייתה אמורה הפילהרמונית של מינכן להופיע כאחד משיאי הפסטיבל: אנחנו מבטלים את השתתפות הפילהרמונית של מינכן.
הסיבה, כפי שפירסמו המארגנים: "להב שני אמנם דיבר רבות בעבר על הצורך בפיוס ושלום, אבל בגלל תפקידו כמנצח הראשי של הפילהרמונית בישראל איננו יכולים לדעת בבהירות מהי דעתו כלפי המשטר הרצחני בישראל".
הרוחות סערו. שרים בכירים בממשלה הגרמנית האשימו את הבלגים באנטישמיות ובפגיעה ביסודות התרבות. ראש ממשלת בלגיה, בארט דה ובר, הגיע לבקר את הפילהרמונית של מינכן כדי להתנצל. פרידריך מרץ, קנצלר גרמניה, הודה לראש הממשלה על המחווה. נשיא גרמניה, פרנק-ואלטר שטיינמאייר, אירח את להב ואת רעייתו בארמונו. מארגני פסטיבל ברלין, בספונטניות לא אופיינית, הזמינו את הפילהרמונית של מינכן לקונצרט בברלין באופן מיידי.
"היה לי ברור לאיזה משחק מנסים להכניס אותי, חד-משמעית. זה לא היה בתום לב. זה מאוד חמור. קשה להגיד שזה חרם תרבותי נטו. הגורם האנטישמי משחק פה"
"הייתי די בשוק", אומר להב שני בראיון מיוחד, "זה לא הוצג כביטול אלא כדרישה שאצא בהצהרה מסוימת שניסחו עבורי, שאני מגנה את המשטר הרצחני בתל-אביב, שאשתמש במילים שלהם, מסרים שלקוחים מתנועת BDS, ואם לא הם ייאלצו לבטל. הם אפילו הציעו לתזמורת של מינכן למצוא מנצח במקומי.
"בתזמורת במינכן אמרו לי שהם לא מצפים ממני לקרוא את ההצהרה הזו או כל הצהרה אחרת, שהם הודיעו לפסטיבל שהם לא מתכוונים להופיע, ושהם ילחמו בחרם הזה.
"היה לי ברור לאיזה משחק מנסים להכניס אותי, חד-משמעית. זה לא היה בתום לב, ולא הייתה דרישה כזו של הקהל.
"עד היום לא שמעתי דבר מאף גורם בפסטיבל לגבי הנושא. הדבר היחידי ששמעתי היה כשראש ממשלת בלגיה הגיע עם אשתו לחזרה שלנו. הוא אמר: 'באתי אליכם ואליך באופן פרטי כדי להגיד שאני מתנצל ומגנה את ההחלטה, זה גרם לנזק מדיני חמור לבלגיה, אני לא עומד מאחוריה, ואין לה מקום, אין מקום לאנטישמיות'. אני רק הודיתי לו על זה שבא במיוחד כדי להגיד את זה.
"הדבר הזה היה כל הזמן באוויר", להב מוסיף, "זה הפתיע אותי לא בגלל שזה קרה אלא שזה קרה עם תזמורת גרמנית. אם זה היה קורה עם הפילהרמונית הישראלית זה היה פחות מפתיע. זה ערעור על הלגיטימיות שלי לעסוק במוזיקה באירופה, וגם על הלגיטימיות של התזמורת שמינתה אותי".
הסערה תפסה את להב בתוך ימים אינטנסיביים של סיבוב הופעות. "הגיעו הרבה הודעות תמיכה מקולגות ומאזרחים בגנט שכתבו שהם מתביישים בהחלטה", הוא מתאר, "זה מאוד חמור. קשה להגיד שזה חרם תרבותי נטו. הגורם האנטישמי משחק פה".
"המוזיקה איבר בגוף"
להב שני בכלל חלם להיות טייס, כמו סבא שלו. אבל עם אבא, מיכאל, מנצח מקהלות בעצמו, לא הייתה לו ממש ברירה.
"מגיל שנתיים המוזיקה הייתה משהו מובן מאליו עבורי, שפת אם, איבר בגוף", הוא נזכר בראיון בבית הקפה האיטלקי, מחוץ לבניין הפילהרמונית, "ילדים היו שרים שירי חנוכה, ואני ליוויתי אותם בפסנתר. מאוד מוקדם הבנתי שזה מפעיל לי את הרגש. הולך לפסנתר ומאלתר כדי להירגע, מתנחם בנגינה עליו כשהחתולה שלנו מתה. ריפוי, להתכנס עם עצמי, להתמודד עם התאהבות".
בגיל 17 חווה את האכזבה הראשונה שלו בתחום, כשנכשל במבחני כניסה לבית ספר יוקרתי למוזיקה בפילדלפיה. "הכל הלך בקלות עד אז, לא ממש התאמצתי, חייתי בבועה, ופתאום התחרתי עם 12 נגנים אסייאתיים והבנתי שהם טובים כמוני, אבל עובדים הרבה יותר קשה על הכישרון שלהם".
הדחייה ההיא גרמה לו להתחיל בחיפוש. הוא החל לנגן בקונטרבס, התעניין בעיבוד ובניצוח. "חוויה שעיצבה אותי", הוא אומר, "הגעתי למבחנים ההם כי לקחו אותי לשם, לא כי הייתה לי בעירה פנימית. הבנתי שאני חייב לעבוד יותר קשה, למרות שאני חייב להגיד שאת העצלנות איבדתי רק כשהתחלתי לקבל אחריות. זה קרה בפעם הראשונה שניצחתי על הפילהרמונית הישראלית ב-2013, כשהבנתי שהקהל קנה כרטיסים כדי לשמוע אותי מנצח, ומצפה לרמה מסוימת של מוזיקה ושאם הם נהנו, המוזיקה חייבת להיות טובה יותר בפעם הבאה".
"היום המוניטין של ישראל לא טוב, בלשון המעטה, אז זה מוביל לחשדנות. צריך לשים לב מי נמצא מסביבך, להיות יותר ערניים. זה עצוב לי, אבל זו המציאות"
ב-2010 המנצח זובין מהטה לקח את להב לסיבוב הופעות עם הפילהרמונית כפסנתרן וכעוזר מנצח ועודד אותו לעבור לבירה אירופית תרבותית כדי להתפתח מוזיקלית. שני עבר לברלין, תוך שהוא ממשיך להתפתח גם בישראל. מאז 2020 הוא המנצח והמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית הישראלית (חוזהו הוארך השנה עד ל-2032), ומאז 2019 הוא המנצח הראשי של הפילהרמונית של רוטרדם – משרה שקיבל אחרי קונצרט אחד שבו השתתף כמנצח אורח.
"ניצוח מצריך מנהיגות, יכולת להוביל. לעמוד מול 80 איש, כל אחד חושב אחרת מוזיקלית, עם אישיות אחרת", הוא מתאר, "צריך לבוא מוכן, לדעת מה אתה רוצה, לתקשר, להוציא מהם את המיטב, לשכנע אותם שהדרך שלך מספיק לגיטימית כדי שהם ירצו ללכת איתך ואחריך. כמנהל מוזיקלי אתה גם אחראי לבחירת נגנים, תוכן, יכולת של התזמורת לטווח ארוך, לקחת אותה ממקום א' למקום ב' לפי החזון שלך.
"אני מתחתן עכשיו עם התזמורת במינכן, אבל אני לא יודע איפה מערכת היחסים הזו תהיה בעוד חמש שנים. הפוטנציאל ענק, הכימיה מצוינת, ובעיקר יש הבנה מוזיקלית מאוד טובה בינינו".
שטפן דור, נגן הקרן הראשי בפילהרמונית של ברלין, נזכר שהכיר את להב לפני שבע שנים בקונצרט במוזיאון היהודי בברלין, כשלהב ניגן בפסנתר. "קשה לתאר מה הופך מישהו למוזיקאי טוב, אבל אם אתה יושב לידו אתה מבין את זה מיד", הוא אומר, "יש הרבה מוזיקאים והרבה אגו, וכל אחד רוצה להשפיע על התוצאה הסופית, אבל הרעיונות שלו מאוד בהירים ומשכנעים, ואתה פשוט רוצה להסכים עם הרעיון שלו. יש לו המון ידע, חזון מה הוא רוצה לעשות עם היצירה, זיכרון פנטסטי, המוח שלו עובד הרבה יותר מהר מהרבה מוחות בענף. וכשיש לך את כל היכולות הללו, אתה יכול לשכנע אנשים שניגנו את היצירה הזו מאות פעמים, לנגן אותה אחרת, כמו החזון שלך".
למי שמביט מהצד, ניצוח נראה כמו פעולה פשוטה. סוג של נפנוף במקל עם תנועות גוף דרמתית. שני, שדווקא מנצח בלי מקל, מתאר את המורכבות שמאחורי זה.
"על הבמה אני נמצא בקשב בו-זמנית בשלושה רגעים על ציר הזמן", הוא מתאר, "אני שומע את המוזיקה שניגנו, את מה שקורה עכשיו, ואת מה שאני רוצה שיקרה. להראות לתזמורת מה ואיך הולך לבוא רגע לפני שזה קורה – זה הניצוח".
"אני גם אובססיבי", הוא ממשיך, "כל הזמן יש לי מוזיקה בראש. אם תהיה שתיקה של שניות בשיחה בינינו, הראש שלי מיד יתמלא במוזיקה. המוזיקה היא לא רעש, היא הסטנדרט. השקט הוא לשמוע מוזיקה, להמשיך את החזרה בראש, אולי לפרק אותה, לשמוע קולות נפרדים שלה, לחשוב מה יכולנו לעשות אחרת.
"תזמורת יכולה לנגן 90 אחוז לבד, עשרת האחוזים הנוספים הם הסטוריטלינג. שם בא המנצח. המנצח קורה כשהתזמורת סומכת עלי בעיניים עצומות. ללכת איתי, לא לעקוב. כי לעקוב במוזיקה זה לאחר.
"אפשר ללמוד את תנועות הניצוח בעשר דקות. הסוד לניצוח טוב וברור הוא להוות מראה למי שמולך. אם יש נגן כינור שאני רוצה שבמקום שיפיק צליל עם מעט קשת, ישתמש בכל הקשת וירחיב את הצליל שלו, אני יכול לעשות תנועה שתחקה את התנועה שלו. ואם אני מסוגל לעשות את זה בצורה שכל נגן ידע לפרש את מה שאני מראה באופן טבעי, אז אני מנצח בראש".
בניגוד לתזמורת, שני ניצב במהלך כל הקונצרט בגבו לקהל. "הדבר היחיד שאני יכול לדעת על הקהל, הוא אם הוא קשוב או לא קשוב. אתה שומע את זה באווירה מסוימת שנוצרת כשהקהל באמת מקשיב. דריכות. אבל כעקרון אני חייב לשמש גם כקהל של עצמי. לראות אם המוזיקה מדברת אליי, סוחפת אותי".
"הקהל בישראל דרשני"
כדי להגיע לשתיים מהתזמורות החשובות בעולם צריך כישרון, עבודה קשה ומזל. שני מרגיש הרבה יותר בר-מזל מאשר גאון מוזיקלי. התפקידים באירופה ובישראל מסייעים לו ליצור שיתופי פעולה בתקופה שבה הישראליות נדחקת בעולם.
החל מ-8 במאי השנה, היום שבו מצוין סופה של מלחמת העולם השנייה בזירת האירופית, ניגנו הפילהרמונית של מינכן וזו של ישראל ארבעה קונצרטים משותפים, שניים מהם במינכן. הקונצרטים כללו מוזיקה של המלחין הישראלי צבי אבני שמשפחתו נמלטה מגרמניה לפני השואה.
"כשהציעו לי את התפקיד, ידעתי שאני רוצה לחבר בין התזמורות", אומר שני, "היה דיאלוג מצוין, ולנגן את צבי אבני היה ממש מרגש. הקונצרט הראשון היה לנוער, והם עמדו שם דקות ומחאו לו כפיים. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. לי, כנכד של סבתא שברחה מסלובקיה, היו צמרמורות, גאווה. מי חשב שאני אנצח במקום שבו פיטרו ישר את הנגנים היהודים? היה חשוב לי לנגן את צבי אבני, שאם לא הנאצים בטח היה גדל והופך למלחין גרמני. היה לי חשוב להכיר אותו לקהל, לנגנים המקומיים. זה ריגש את כולם שהוא היה פה, דיבר איתם בגרמנית שוטפת".
בתחילת דרכך בפילהרמונית בישראל, לא הפחיד אותך להיכנס לנעליים של זובין מהטה?
"השוואה היא מתכון לנפילה. אני לא אגיע רחוק אם אחשוב שאני צריך לעשות יצירה שעשו אותה מצוין כבר מאות מנצחים. אני צריך להיות אני ולבנות קשר ייחודי עם התזמורת".
מה ההבדל בין לנצח בישראל לבין לנצח בגרמניה?
"הקהל בגרמניה יותר שקט. הקהל בישראל דרשני יותר. אם הוא משתעמם אתה תדע מזה, אבל גם תדע כשהוא מתלהב. זה כיף כי הישראלי אומר לי את האמת. מאוד ישיר. אני מעריך את זה. בהולנד אחרי כל קונצרט יש סטנדינג אוביישן. בישראל לפעמים יש, ולפעמים עומדים שתי דקות ורצים לחניה. אני אוהב מצד אחד את הכבוד שנותנים למוזיקאים, אבל גם את הכנות.
"יש גם הבדל במנטליות של הנגנים. בגרמניה אף אחד לא קורא לי בשם הפרטי למרות שאני מבקש. יש פה דיסטנס מובנה. בארץ צוחקים עם אנשים, ויש אמוציות שאנחנו מבינים. זה מאוד כיף לעשות ככה מוזיקה. זה גם מרגיש לי בבית. מינכן הולכת למלא לי מקום גדול בלב וזה חשוב, אבל הפילהרמונית בישראל היא יותר אזור נוחות עבורי".
"בגרמניה אף נגן לא קורא לי בשם הפרטי למרות שאני מבקש. יש פה דיסטנס מובנה. בארץ צוחקים עם האנשים, ויש אמוציות שאנחנו מבינים. מאוד כיף לעשות ככה מוזיקה"
גם הפילהרמונית בישראל מרוויחה מההתקדמות של להב באירופה. "להב הוא חלק משינוי גדול בפילהרמונית הישראלית", אומר יוני גרטנר, 41, נגן ויולה בפילהרמונית זה עשור, ומאז מארס יו"ר הנהלת התזמורת, "מרגישים את השינוי הזה בקונצרט, באופן ניהול החזרה, בחירת הרפרטואר, הכבוד שהוא מקבל כשאנחנו מגיעים לאולמות מאוד חשובים. יש לו הספקים מדהימים, ויש לו תכונה מיסטית של מנצחים שהוא יודע לגרום לאנשים ללכת איתו ואחריו בעיניים עצומות".
גרטנר מצביע על התחדשות שעברה התזמורת מאז ששני נכנס לתפקיד. "לא רק שהוא היה צריך למצוא נתיב ללב הקהל שהיה רגיל לזובין מהטה במשך 50 שנה, אלא שהוא גם יזם הרבה רעיונות כדי להגיע לקהלים חדשים. הנחות לצעירים, קונצרט בקטנה, מקרינים סרטים ומנגנים להם את המוזיקה, יוזמה לנגן מוזיקה של מלחינים ישראלים. זה מצליח, ולנוכחות שלו יש חלק. הם באים לראות מישהו בגילם מנצח. אנחנו מוזמנים בחודש הבא לשלושה קונצרטים בקרנגי הול בניו-יורק, וזה גם הוא".
איך התגובות לפילהרמונית של ישראל אחרי 7 באוקטובר?
"רוב הזמן יש תמיכה. הקהל לא מגיע רק לשמוע מוזיקה אלא גם מביע תמיכה בקונצרט של גוף ישראלי. הרבה יהודים וישראלים שלא בהכרח הולכים לקונצרטים, אבל רצו להיות שייכים למשהו שמזוהה כישראלי. הייתה הפגנה קטנה בשווייץ מחוץ לאולם, ואחת בסן-פרנסיסקו באולם, בודדים שניצלו רגע של שקט כדי לקרוא קריאות בגנות ישראל. התגובה שלנו הייתה להמשיך לנגן, לעשות את מה שבאנו לעשות".
"חרדה אמיתית לחברה"
ב-7 באוקטובר להב שני שהה בווינה והרגיש שהאדמה נשמטת לו מתחת לרגליים. "מעולם לא חוויתי את ישראל כבית כמו שחוויתי אותה ב-7 באוקטובר", הוא אומר, "ההרגשה פה הייתה של חוסר ביטחון, כי יש קריאות בעד חמאס בחוץ, אז לך תדע מי זה השליח של הפיצה שמצפצף באינטרקום. לקח זמן להחזיר את הביטחון הזה ליום-ליום. היום המוניטין של ישראל לא טוב, בלשון המעטה, אז זה מוביל לחשדנות. צריך לשים לב מי נמצא מסביבך, להיות יותר ערניים. זה עצוב לי, אבל זו המציאות".
מה התפקיד של המוזיקה, ושלך כשליח שלה, בתקופה הנוכחית?
"אני לא שם את עצמי כשליח, אבל הרבה מאוד אנשים, בוודאי בישראל, ניגשים ואומרים לי שהקונצרטים של הפילהרמונית הם הנחמה היחידה שהם חווים בחיים כרגע".
"המעמסה מאוד גדולה, אבל יש את הרגע שאתה עומד על הבמה ומנצח, וזה שווה הכל. כמו לעשות אהבה, טראנס, אופוריה. יש מנצחים שלא יורדים מהבמה כדי לא לחוות את הדאון"
ב"ליל גלנט", מארס 2023, נראה היה ששני כן מרגיש צורך להיות השליח. "כולנו כאן על הבמה שומעים את הקולות בחוץ ואנחנו דואגים וחרדים לעתיד של המדינה שלנו", הוא פנה לקהל לפני הקונצרט, "הדמוקרטיה שלנו היא נס, וחיי התרבות שבנינו פה הם נס, ואסור שנאבד את מה שבנינו. אני מקווה שנמצא פתרון ואיחוד מהר".
"אני אתאר לך את הסיטואציה", שני מסביר היום, "רבע שעה לפני תחילת הקונצרט, הרחובות מפוצצים ב-200 אלף אנשים. אנחנו רואים ושומעים ומרגישים את זה חזק. לא יכולתי להיכנס לאולם ולהתעלם. היה לי צורך לומר שאנחנו שומעים ושותפים לזה, שגם אנחנו חרדים ודואגים, שאנחנו לא מנותקים, שאנחנו חלק מהמקום הזה".
אותה סיטואציה, תחילת שנות ה-90', בחוץ צועדים עשרות אלפים שמוחים נגד אוסלו, אתה גם מדבר?
"לא העברתי ביקורת על החלטות או אמרתי לעשות ככה או ככה. הרגשתי שאנחנו ממש על סיפה של התפרקות של החברה, וזה בא ממקום של חרדה אמיתית וקריאה לעזרה. החרדה הזאת נמשכת עד היום. כי היה חיבור אחרי 7 באוקטובר ועכשיו הוא שוב מתפוגג".
"תרופת פלא"
שני מתגורר בברלין עם אשתו, נגנית הקלרינט מירי סעדון, ועם ים, בתם בת השנה וחצי. כשים נולדה, שני לקח הפסקה של שלושה חודשים. "וכשחזרתי", הוא נזכר, "כל הזמן היה לי את המבט שלה בראש, בדמיוןֿ וזה מרגיש שאני מנגן לה, מספר לה סיפור, מפעיל אותה. זה הזכיר לי למה עושים מוזיקה. היא מילאה לי את החיים בכל כך הרבה אהבה, נתינה וגעגוע תמידי".
חייו של מנצח שנע בין קונצרטים ברחבי העולם לא פשוטים. "המעמסה מאוד גדולה", הוא מתאר, "מוזיקה, יחסי אנוש, לספק קהל, המון עבודה עם הרגש, חזרות, נסיעות, משפחה. אבל יש את הרגע שאתה עומד על הבמה ומנצח, וזה שווה הכל. כמו לעשות אהבה, טראנס, להיות בתוך המוזיקה, אופוריה. יש מנצחים שלא יורדים מהבמה כדי לא לחוות את הדאון. אני מאוד אוהב להיות בבית ולמצוא את האיזון בין הבמה לבין האינטימיות. ההיי לא שם אותי במקום שאני נופל ממנו חזק. אני יודע שההצלחה והפרגון מאוד חמקמקים.
"מוזיקה היא תרופת פלא", הוא ממשיך, "יש בה הכל. היא יכולה להרגיע אותך והיא יכול לעורר בך בערה פנימית. יש בה גם כעס ושנאה. הם קיימים בה, אבל אתה מחליט מה לקחת משם. ולכן היא גם משקפת מי אתה. אני רק משרת את המוזיקה, השליח שלה".
ואת האיש הזה, שליח תרופת הפלא הזו, מארגני הפסטיבל בבלגיה ניסו לבטל.
