חנות דגים / שהרה בלאו
1. וזו הייתה האגדה המשפחתית:
פעם מזמן, לפני ראש השנה, סבתא קנתה קרפיון, וכשהביאה אותו הביתה, נטול חיים, הוא המשיך לזוז ולקפץ על השיש. גרוע מזה, הוא המשיך לזוז גם לאחר שהיה פרוס כולו לפרוסות.
את כל זה אמא סיפרה בלחישה, כדי שלא אשמע, אבל אני הייתי ילדה עם אוזניים חדות מאוד.
2. גרוע מזה. אני הייתי הילדה שרצתה לראות במו עיניה.
הייתי מנהלת עם אמא את אותה השיחה שוב ושוב, 'זה נכון שהדג המת שסבתא הביאה קפץ על השיש? איך הוא קפץ? גם כשהיה חתוך? היה לו זנב? ראש?' הייתה בקולי להיטות מוזרה ואמא הייתה מגלגלת עיניים וכנראה תוהה בליבה איך למען השם הפכתי להיות הילדה הזו.
3. היום אני כבר יודעת שזו תופעה די רווחת.
אלה היו התגובות העצביות אחרונות, שהפעילו את השרירים. הסידן שנותר בתאים התנהל כמו דופק, וכשהניחו את הדג על השיש הרטוב הוא גרם לשריר להתכווץ. כמו קסם.
4. שום דבר לא מתנהל כמו שצריך, בביקור הראשון שלי בחנות הדגים.
למוכר הדגים סינר גומי שחור, מכוסה בקשקשים. הם מתנוצצים כמו כוכבים. באוויר עומד ריח דגי סמיך ומוזר. הדגים שוחים במרץ באמבט גדול בפאתי החנות והגברת שלפניי מצביעה על אחד מהם ואומרת "אותו!" נדמה לי שהוא מתחיל לשחות מהר יותר.
המוכר אומר 'ילדה, זוזי אחורה!' אבל הילדה הזו רוצה לראות.
5. הדג מפרפר ברשת ואז מפרפר על הדלפק, ואז בום!
ועוד בום. ועוד אחד.
הילדה עוצמת עיניים.
6. ועכשיו הביתור.
כלומר, אני מבינה שזה מה שקורה, כי עיניי עדיין עצומות. הגברת אומרת 'תחתוך', ואז אומרת 'איקרא'. אני פוקחת עיניים ורואה אותה יוצאת מהחנות עם שקית גדולה בידה.
נדמה לי שהיא מתנועעת.
7. המוכר שואל, 'ומה בשבילך?' אני ממלמלת 'קרפיון'.
המוכר אומר, 'ילדה, זוזי אחורה'. הילדה נסוגה עד הדלת. היא לא בוחרת דג. היא עוצמת עיניים ושומעת קולות שכשוך ואז מהלומות. ואז, אחרי הרבה מאוד זמן, היא מקבלת לידה שקית עטופה. היא לא נוגעת בה.
היא שואלת את המוכר, 'אתה בטוח שהוא מת?'
הוא עונה, 'בפעם הבאה שאמא תבוא'.
8. הילדה צועדת לאט־לאט.
נדמה לה שהיא מרגישה פרפור חלוש בתוך השקית. כשתושיט אותה לאמא היא תגיד 'הוא זז'. אחר כך ראשה יתחיל לכאוב והיא תלך לישון. היא תצפה לחלום על הדג שבשקית, אבל היא לא תחלום כלל.
9. בסעודת ראש השנה כולם מברכים בשמחה, 'שנהיה לראש ולא לזנב'.
הדג מונח בצלחת גדולה במרכז השולחן, הוא לא זז, אבל נדמה לה שהעין הגדולה קורצת אליה.
היא לא תשאל יותר על האגדה המשפחתית. היא גם לא תחזור יותר לחנות הדגים.
קומודור ובייסיק / שמעון אדף
הכי אני מתגעגע לעתיד. כלומר, לימים שבהם לעתיד הייתה משמעות מובחנת, לא "כמו ההווה, רק יותר גרוע". ימים שבהם העתיד היה מחשמל, מסוכן ומסעיר כאחת, כי היה עדיין בבחינת הלא־נודע הממתין לגילוי, לחקירה. אני מתגעגע לימים שבהם העתיד היה מושא לדמיון, של מציאות אחרת, מפעימה לפרקים, זרה, משמע הימים שבהם צורת הדמיון הייתה שונה, פתח לאפשרויות חדשות, ולא חשיבה אלגורית שבה מה שיהיה הוא בבואה של העכשיו, השלכה שלו, ואמת המידה היחידה של הדמיון היא כמה הוא רלוונטי או כמה הוא פשטני. אני מתגעגע לימים שבהם היה מותר להיות לא רלוונטי, רצוי אפילו, משום שהעתיד היה מופשט, פרוע, לא צפוי, והרלוונטיות הייתה שכפול של השגור, המקובל.
בשבילי העתיד גולם אז בשפת התכנות בייסיק, מחלוצות השפות העיליות, השפות שאוצר המילים האנגלי שלהן נלקח מהשפות הטבעיות והתיימרו להיות מובנות לילדים מן היישוב. בבית הספר היסודי ביקר בחור גבוה, שמנמן, מתולתל, וסיפר על חוג המחשבים שנפתח בהנחייתו בבית הנוער בשדרות. המורה בשיעורי האנגלית החרה־החזיק אחריו, גם המורה למתמטיקה המליצה בחום.
אז נרשמנו, חינם אין כסף, חלק מהתלמידים, אחי ואחותי, והלכנו לשם באחר צהריים, בשעה היעודה. החוג נערך במקלט הציבורי שהוסב לכיתה. עוד רעיון מעורר ערגה, אבוד, תקופה שבה המקלטים עמדו שוממים, מבנים מיותמים, והושמשו למרכזי תרבות לרווחת הקהילה, חללי עבודה או חדרי חזרות.
היה הריח בכניסה, הצחנה הקלה המוכרת, עירוב של טחבות וגז רדון ובטון נטוש, שהמאווררים שנקבעו בחלונות תרמו רק לאחידות הפיזור שלו. והייתה האפלולית במבואה, לפני גרם המדרגות, לפני שמי מאיתנו איתר את המפסק. ניחוח ההתרגשות. היה קיץ או חורף. אבל בפנים, מרגע שירדנו אל הכיתה, שרתה אותה צינת מרתפים של עונה בלתי מוגדרת כל משך השנה, ובוהק הניאון שטף – את קופסאות הטלוויזיה הקטנות שמקלדות דשנות חוברו אליהן, את הפורמייקה בשולחנות שעליהם ניצבו.
לא שלא ידענו איך נראו מחשבים. ראינו בסדרות, בסרטים, בספרים עם תמונות שדיווחו על פלאי הטכנולוגיה. אבל לא ראינו. לא רואים עד שרואים. לא תופסים עד שתופסים את הסמן הלבנבן מהבהב בפינת המסך, את ההזמנה המרומזת להרפתקה.
המדריך, הלוואי היה זכור לי שמו, פירט את הנהלים, נתן מבוא קצר שבו הסביר מהו מחשב, מהי שפה עילית ומהי בייסיק, איך מתחילים בכתיבת תוכנה ואיך מסתדרים עם החומרה, המקלדת, שהייתה המחשב עצמו, vic 20 של חברת קומודור, עם זיכרון של 5k, ועם הטייפ, שהקסטות שבו לא נועדו לנגינת מוזיקה. על סרט ההקלטה המגנטי שלהן נשמרו התוכנות, האב טיפוס של הכונן קשיח.
הוא חילק לנו חוברות. ההתקדמות הייתה אישית. מי שהזדקקו לעזרה, הרימו יד או קראו לו.
לא שלא ידענו איך נראו מחשבים. ראינו בסדרות, בסרטים, בספרים עם תמונות שדיווחו על פלאי הטכנולוגיה. אבל לא ראינו. לא רואים עד שרואים. לא תופסים עד שתופסים את הסמן הלבנבן מהבהב בפינת המסך
וזהו, אפשר היה לשקוע, להתמסר לחוויה הנוכרית של פקודות ותרשימי זרימה, להקשות קושיות ולהגות פתרונות. מה הייתה התכלית, לא שאלנו. לא הייתה מטרה מלבד המעקב אחרי צורת המחשבה, מלבד היצירה עצמה, לא כסף, לא כוח, לא השפעה, לא הנדסה חברתית. היכרות, התוודעות, אפיק השיחה הזה עם מכונה, שתחת אצבעותינו התגלגלה לחלק נוסף של התודעה, צביר נוירונים באחת האונות. המחשבים נשארו בכיתת הלימוד. אבל בבית אפשר היה לכתוב, במחברת, תוכנות נוספות, איך לצייר מעגל באמצעות פונקציות טריגונומטריות, איך לגרום לפיקסל לנוע לאורך המסך ולקפץ חזרה כשהוא פוגע במסגרת, איך להטמיע את ההישג הזה במשחק שחבר מפתח. ואחר כך – להתיישב מול המחשב, לחזות בטקסט הופך לחיים דיגיטליים.
כמובן שסגרו את החוג אחרי כמה שנים באיזו תואנה, מיעוט נרשמים או חוסר תקציב. זירת השעשועים נמוגה. באה הקהות שנלווית לתועלתנות, לרווח הכלכלי או הפוליטי, לשכפול אינסופי של הקיים, והתנחלה בלבבות.
עשור אחר כך, כשרכשתי את הפיסי הראשון שלי, קיבלתי במתנה מהדר בייסיק. הסתפקתי בהקלדת שתי שורות הקוד הראשונות של נעוריי המוקדמים:
10 PRINT "Hello World"
20 END
נדמה לי שהגיע הזמן להריץ אותן.
מצלמת פילם / דני רובס
הפסאז'. ככה קראו בילדותי הרחובותית למעבר המקורה והכעור בין שתי הסמטאות המנומנמות במרכז העיר. היה שם דוכן בורקס (בימי שלישי תרד!), חנות לתיקון פטפונים ומחטים (נושא לכתבה נפרדת), חנות בגדים שרגל אדם עם טעם טוב לא דרכה בה – ו"פוטו פילם".
"פוטו פילם" היה בעצם איש זעוף פנים וקצר פתיל בשם אהרון שהיה בר־הסמכא הגדול ביותר בכל תת־היבשת הקרויה רחובות ובנותיה למה שקשור למצלמות ולפילם.
כמה מילים לאלה שלא חצו את גיל 30 וחושבים שאני כותב בשפת סתרים: לפני עידן הצילום בטלפון הנייד אנשים היו נושאים איתם מצלמות גדולות וארוכות־אף בהתאם לרמה האמנותית שלהם ולתקציבם, ובחובן סלילי צלולויד קטנים מגולגלים בקופסה גלילית. אחרי שהרכבתם את הסליל במצלמה, עמדו לרשותכם אינספור אפשרויות בדמות 36 לחיצות על הכפתור בראש המצלמה. כל לחיצה הייתה מפיקה תמונה אחת. אם שפר עליכם מזלכם וכלום לא השתבש, בתום האירוע - הגליל הסגור בקפידה היה נשלף בזהירות מהמצלמה, ועובר, אחרי החלפת כמה מילים חסרות סבלנות, לידיו של אהרון ב"פוטו פילם" בפסאז'. הוא, אחרי תהליך פלאי שבו מעורבים כימיקלים, מלקחיים וחדר חשוך, היה מוסר לכם תוך כמה ימים ואחרי כמה מילים חומציות נוספות מעטפה ובה התוצרים האמנותיים. לרוב זה היה דיוקן של דודה מטושטשת בהילת אור בלתי ברורה ב־50 גוונים של חום.
קשה לתאר במילים את זמן הציפייה לתמונות. הדמיון עבד שעות נוספות, ההמתנה הייתה קשה מנשוא, ובסופה – לרוב – סוג של אכזבה. קשה גם להסביר בעולם הסמארטפונים שבו אתה יכול לצלם אלף תמונות בדקה בלי לחשוב פעמיים, את החשיבות העצומה של כל לחיצה על כפתור הצילום. אחריות כבדה מנשוא נחה על כתף בעל או בעלת המצלמה. הפילם היה יקר מאוד, וכל תמונה שמשתבשת או פילם שנחשף לאור ו"נשרף" הייתה אובדן קורע לב. התוצרים המצטיינים היו מוצאים דרכם אחר כבוד לאלבומים כבדים ומהודרים למען הדורות הבאים, וכדי לשעמם למוות אורחים לא רצויים.
כמה מהזיכרונות הכי יקרים ומוארים של חיי מצאו דרכם לסלילי הפילם האלה. רגעים דוממים של רגש טהור, של אהובי נפש שכבר אינם, של רגעי שיא ושל אובדנים קשים מנשוא. גם היום, כשאני שולף בנונשלנטיות את האייפון ומתעד בלי לחשוב פעמיים טריליון רגעים חשובים וגם כאלה שלא, אני לפעמים מהסס לשבריר שנייה לפני שאני לוחץ על העיגול האדום. מזכרת פנימית לימי הפילם ההם מילדותי הענייה והמאושרת שעדיין מסודרת בקפידה בתוך אלבומים ישנים.
אחרי שגילה שהמחלה אוכלת אותו מבפנים, אחי יואב היה מסתובב עם המצלמה ארוכת העדשה ומתעד בעין חדה. בעיקר בני אדם. פורטרטים. כאילו רוצה לחרות בזיכרונו דרך הפילם חיים אנושיים תוססים
באולפן שלי, ליד אחד הרמקולים, עומדת תמונה בשחור־לבן ובה אני נושא בזרועותיי את בתי הבכורה גל, שמניפה ידיים באושר באוויר. צילם אותה אחי יואב זכרו לברכה, שבחודשים האחרונים לחייו, אחרי שגילה שהמחלה אוכלת אותו מבפנים, החליט ללמוד צילום מקצועי, ובמהירות שיא הגיע להישגים שומטי לסת. הוא היה מסתובב עם המצלמה ארוכת העדשה ומתעד בעין חדה. בעיקר בני אדם. פורטרטים. כאילו הוא רוצה לחרות בזיכרונו דרך הפילם והעדשה חיים אנושיים בוערים ותוססים. אני זוכר אותנו יושבים במכונית הישנה החבוטה הראשונה שלי, כשהוא מראה לי צילומים יפהפיים שצילם, ואני משמיע לו בגאווה את ההקלטות הראשונות שלי עם מתי כספי אז. התמונה הזו שצילם יואב יקרה לליבי במיוחד. משהו במצלמה של יואב לכד לתוך הפילם רגע מזוקק של שמחה ואהבה אמיתית. רגע שבו הכל נראה אפשרי ו־ורוד. בשחור־לבן, כמובן. האגדה מספרת שאפילו אהרון מ"פוטו פילם" בפסאז' חייך לשבריר שנייה כשפיתח במחשכי המכלים הריחניים מכימיקלים את התמונה הזאת. מצלמת הפילם של יואב עדיין שמורה אצלי, מזכרת לימים אחרים. וגם צילום יפהפה של פניו הצעירות נמצא לידי כל הזמן. ומאחור כתוב: "פיתוח – פוטו פילם רחובות". איך לא.
הפסאז' ברחובות כבר מזמן איננו, חנויות העוסקות בצילום הולכות ומתמעטות, אהרון מ"פוטו פילם" כבר מזמן מזעיף פנים אל מלאכי השרת שבשמיים והמלאכה האמנותית העדינה הזאת נשארה נחלתם של משוגעים לדבר. שמורת טבע מחממת לב. כשאני חולף במכוניתי ליד הסמטה ההיא ברחובות ילדותי, שנראית כבר אחרת לגמרי, אני מקווה שמשהו מהתמימות בתוכי מאז עדיין נשמר. לא רק בתמונה דהויה מצהיבה מפעם. גם במי שאני היום.
אבא שלי אמר לי בנעוריי שמה שמצריך מאמץ, תמיד יהיה יקר ערך יותר. ואני חושב על הרגע הזה בו מונצח משהו בעולם. היום בטלפון החכם או בענן (אם אמא שלי הייתה שומעת שאני עומד לשמור תמונות בענן היא בטח הייתה משוכנעת שיש לי נטיות אובדניות), ופעם על גבי פילם.
מזכירה אלקטרונית / חנוך דאום
בכיתה ט' נסעתי בימי ראשון אחת לשבועיים מרמת הגולן לירושלים. נסענו בטרמפים לישיבה. מסע של חצי יום לפחות. לא היו פלאפונים. ביום שני או שלישי הייתי מתקשר הביתה לספר מה חדש. רק כשבגרתי הבנתי כמה זה משוגע. כמה שונה מהיום. העברנו ימים שלמים כשהמשפחה שלנו מעריכה באופן כללי שאנחנו בסדר. יכולתי להיחטף בכביש הבקעה והיה עובר שבוע עד שמישהו היה שם לב שנעלמתי.
כמה שנים מאוחר יותר נכנסו חזק המזכירות האלקטרוניות. היית משוטט יום שלם בעולם, רגוע וטוב לב, ובערב מקשיב מי חיפש אותך ולמה.
עכשיו תראו, אני לא מחדש פה שום דבר, כן? היום כולם זמינים, היום אנחנו מעודכנים פר דקה, היום אנחנו פוגשים חברים אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו אבל כל אחד יושב עם האייפון שלו בפגישה במקום להסתכל האחד לשני בעיניים. הכל ידוע. מה שאני רוצה לחדש בכל זאת זה את התובנה שהולכת ומתחדדת לי - שאנחנו עוד נחזור לשם. אנחנו עוד נחזיר את עצמנו לשם. למצב ההוא. של השקט המוחלט.
היית משוטט בעולם, רגוע וטוב לב, ובערב מקשיב למזכירה האלקטרונית מי חיפש אותך ולמה. יש לי ידיעה פנימית עמוקה שבעוד כמה שנים נייצר לעצמנו קפסולות מוגנות, שאין בהן שטף מידע שזורם לווריד
יש לי ידיעה פנימית עמוקה שבעוד כמה שנים, לא רבות, אנחנו נקפיד לייצר לעצמנו קפסולות מוגנות, שאין בהן שטף מידע שזורם לך לווריד. תסתכלו שוב על פרק ב"מד מן". אם הייתם באים למישהו שם בעולם הפרסום של האייטיז במנהטן ואומרים לו שיום אחד אנשים לא יעשנו בכל מקום, הוא היה חושב שאתם חומדים לו לצון. אבל זה קרה. אתה נכנס היום למסעדה ואיש לא מעשן בה. אתה יושב בפגישה במשרד ואף אחד לא שוקל אפילו להצית סיגריה.
בקרוב מאוד, לדעתי, יהיו אזורים ללא סלולארי. יהיו חצאי ימים שבהם לא נהיה זמינים כהחלטה - אולי שבת אפילו. אני זוכר שפתחתי במרד מגזרי ותהיתי למה אסור לסמס בשבת. מה הבעיה בזה. היום אני מבין שטעיתי. אם יש משהו יפה בשבת היהודית זה שהסלולארי נמצא קצת בצד.
אנחנו בתום תקופת הזלילה הנוראית של מה שיש למהפכה הסלולארית להציע. הבטן כבר כואבת לנו. אנחנו חשים בחילה.
השינוי בוא יבוא.
גוגעים / דודו בוסי
לקחתי מהמגירה התחתונה של מזנון העץ הישן את שקית הגוגעים שלי (שבמקומות אחרים קוראים להם אג'ואים או גוגואים), שהצטמקה אחרי עוד משחק אבוד מול ששון צלקות, מלך הצלפים בסמטה.
אצלנו כל גוגע בגומה היה שווה שני גרוש. כשהיינו קטנים יותר, כל גוגע היה שווה רק גוגע, אבל באיזשהו שלב ששון החליט שזה משעמם אותו ולא משתלם לו לנקנק אותנו בלי לראות מזה כסף. בהתחלה, כמו פסיכים, עוד התלהבנו מהרעיון, כי זה הוסיף המון מתח למשחק, אבל כשנוכחנו שזה מיטיב רק עם הכיס של ששון כבר היה מאוחר מדי לחזור לחוקים המקוריים, כי להפסיד זה עסק ממכר.
ששון היה הילד הכי מבוגר בסמטה, כמעט בן 13. אמא אמרה לי פעם שכשהוא היה תינוק הוא חלה באבעבועות, ומזה באו לו הצלקות על הפנים. כשראתה שאני נבהל מהשם המפחיד של המחלה, מיהרה להרגיע אותי ואמרה שהוא כבר בריא לגמרי ושאני יכול להמשיך לשחק איתו, כי אין שום חשש שאידבק.
התיישבתי על שפת המדרכה ועשיתי ספירת מלאי. נותרו לי רק 128 גוגעים. אתמול הפסדתי 97. הכל בגלל סמי הקטן, חשבתי, שכמו תינוק רץ בערב לצפות ב"טלאפלא" והפקיר אותי לשחק אחד על אחד עם האלוף.
"אה־הו אה־הו סמי", קראתי לו. הוא יצא לבלקון ממול. הזמנתי אותו לשחק. הוא ירד עם שקית ובה כמה עשרות. הייתה לי יד חמה באותו היום. אחרי 20 דקות הפסדתי רק 12. לפתע הפנה סמי את המבט שלו לעבר החצר של ששון והצהיב כמו חילבה. סובבתי את ראשי והרגשתי שהלב צונח לי לתחתונים. ששון התקרב עם דלי של ספונג'ה גדוש מאות גוגעים. ברגע שהניח את ההגזמה שלו על הקרקע, קם סמי משפת המדרכה וטען שהוא רעב. ששון אמר לו שאם הוא לא ימשיך לשחק, הוא ידחוף לו גוגעים לתוך הפה עד שהוא יהיה שבע. הוסיף שלא כדאי להגיע למצב כזה, כי גוגעים עושים לבנאדם עצירות אחולמניוקי.
ששון לא הפסיק לצלוף זוגות במשך 24 זריקות רצופות. השקיות של סמי ושלי הצטמקו עם כל זריקה. היינו על סף בכי. אבל אי־אפשר לעזוב משחק עד שששון מחליט שנמאס לו. היה נדמה שלא יימאס לו עד שירוקן אותנו לגמרי. כשהחזיק בכפותיו עשרה גוגעים והתכוון לזריקה הבאה, נשמעו לפתע מהסמטה הסמוכה צלילי השיר "אשליות" של ניסים סרוסי. הצלילים הלכו וגברו, הלכו והתקרבו. ששון התבונן בדלי הגוגעים שלו, פער את עיניו בבהלה ובלע את רוקו.
אליהו הפושע נכנס לסמטה, רכוב על תלת־אופן. בקבינה הקדמית היה מונח רדיו טייפ ענק, ולצידו פיילה של כביסה ובה מאות, אולי אלפים, של גוגעים.
עם אליהו, שגר בקצה השני של השכונה, לא מתעסקים. היה אז כולה בן 11 או 12, אבל הספיק לצבור מוניטין של ערס בן 20. התיק הראשון שלו נפתח אחרי שיצא לגמלאות מבית הספר והחל להתמחות בגניבות, הצקות ומכות. הספיק מאז לבלות חצי שנה במוסד. מאז שגנב את הדאבל קאסט מחנות מוזיקה בתחנה המרכזית, המכשיר הצעקני לא מש מידיו. סמי ואני היינו הראשונים להתעשת וברחנו לביתי הקרוב, מציצים החוצה דרך שלבי התריס. ששון, שחצר ביתו מרוחקת יותר, נתקע באמצע הדרך. הוא נענה לדרישתו המנומסת של אליהו, שהפנה אליו את ידו וקרא "תעצור, יא מניוק!"
ששון רוקן את הדלי שלו לפיילה של אליהו, מתחנן שישאיר בידיו ולו חלק קטן מרכושו. באופן נדיר אליהו גילה באותו היום חמלה ונדיבות רבה. הרשה לששון למלא את שני כיסי מכנסיו בגלעני המשמש והמשיך לדווש ליעד הבא. ששון התבונן בנו. נשימותיו היו כבדות. עיניו היו שטופות בדמעות. סימנתי לו להיכנס אליי. ישבנו בבלקון. ששון ירה צרור קללות, ואחר כך הוציא את הגוגעים מכיסיו. 27, זה כל מה שנותר לו אחרי הגילוח של אליהו. ספרתי את שלי. הפסד מפואר של 116 גוגעים במשחק אחד הוא ההישג הגדול ביותר שלי מתחילת העונה. החלטתי לחלק את 12 האחרונים בין ששון לסמי ולתלות את הנעליים, כי לפרוש צריך בשיא.
עיתונות מלאכת יד / דניאלה לונדון־דקל
לא אשכח את המכונה הגדולה, הלווייתנית, שעמדה בטבורו של העיתון ונשמה ברחש מתכתי נמוך 24 שעות ביממה. פיה הצר, בגובה אדם, פלט רצועות נייר באורכים משתנים, אותן דייגי המערכת היו חוטפים עוד בטרם נפלו אל סלסילת המתכת. למכונה האימתנית קראו "מכונת ברומייד" ולרצועות הנייר קראו "ברומייד". מגען היה קריר, מראן מבריק, כמעט כסוף, ועליהן מודפסות היו עמודות טקסט וכותרות עיתון שחורות. אם אחזתן בהן בטעות אחרי שסיימתן לאכול כריך ספוגי ושומני - זה מה שהעיתון בחר להאכיל בו את עובדיו - ניתן היה לראות את טביעות האצבע עליהן, אבל גם לנגבן בקלות עם השרוול.
הייתי בת 19, עדיין חיילת כשחיפשתי עבודת לילה ונקלעתי אל עיתון "חדשות" ואל שיטת הדפוס הפוטו־מכני, תחנת ביניים קצרה על ציר הזמן שבין דפוס הבלט של גוטנברג לבין הקבצים הדיגיטליים המוכרים לנו היום. דפוס הבלט שלט בעולם הדפוס 500 שנה, והיווה את הבסיס להתפתחות התרבות ולמהפכת הידע העולמי. הברומייד פעל שניים־שלושה עשורים חסרי חשיבות, חסרי חן, ושילב בין ניצני המחשוב לבין מלאכת יד סטייל בתיה עוזיאל, עד שירד בבושת פנים כדי לאפשר לדפוס הדיגיטלי להגיח.
אנחנו, הביצועיסטים של ימי הברומייד, השמדנו בגאוותנו את מקצוע הסַּדָּרים של דפוס הבלט. היינו העינב בובליל שאחרי רונית אלקבץ. ה"סדרים" היו אנשי עמל עם ארומה פועלית, סרבלית, שידעו לקושש אותיות עופרת מתוך מגירות עץ ולהפכן לטורי נמלים ממושמעים. מיומנותם הייתה גאוותם והם רכבו עליה עד הפנסיה ומעבר לה. ובכל זאת, לא לזלזל, גם אני הייתי מי שעבר זמני. גם אני הייתי מקצוע - גם אם קצר מועד - שנעלם מהעולם. ממש נעלם. ולראיה, את מגירות העץ הרחבות של דפוס הבלט, שהפכו לפריט נחשק בקרב אספני מיניאטורות מייד אִין צ'יינה, עוד ניתן למצוא בשווקים. אבל מכונת ברומייד? סכין יפנית? מכונת שעווה? מי רוצה את הכיעור הזה אצלו בבית?
ובכל זאת, גם אני פיתחתי גאווה מקצועית. הייתי מישהי שיודעת לעבוד עם סכין. סכין יפנית, בצבע בז', שהפכה עם הזמן להמשכה של כף היד שלי. כמו מכחול לצייר, כמו בצק לאופה, כמו חותמת לעמיל מכס, גם אני פיתחתי מיומנות טכנית מוזרה. כמו שמפלטים אדרה מתוך דג, כך למדתי לפלט את הטקסט מתוך הברומייד בעזרת סכין יפנית ולהעבירו, נקי משיירי ברומייד, דרך מכונת שעווה חמה ששימשה להדבקתו על בריסטול. לא איזו מיומנות ידנית שתעזור לי לעבוד על פס ייצור אחר או להכין, נניח, סלט, סתם כישור שהיה טוב רק למקום ולזמן ההוא.
"חדשות" היה עיתון צעיר, יצרי, מלא בעצמו ביחס הפוך לנתוני התפוצה שלו. בעלי האגו הנפוחים ביותר בעיתונות הישראלית, שאחר כך יעברו לעבוד בגופי תקשורת אחרים ויטפסו הלאה ומעלה, היו רצים לעברינו כשהם מנופפים בפיסות ברומייד כדי שנחליף, נתקן, נעמד את הכתבות תחת לחץ זמן בלתי אפשרי, תמיד בלתי אפשרי. אבל מצד שני, גם האגרסיביים שבעורכים, אלה שנהגו להתעמר במפיקים, בשליחים, בכתבים, בצלמים, במרכזנים, לא נטו להתעמר בנו. היה לנו את הכוח על בעלי הכוח. אנחנו החזקנו להם את הביצים, סליחה - העמודים.
הייתי מישהי שיודעת לעבוד עם סכין. סכין יפנית, בצבע בז', שהפכה להמשכה של כף היד שלי. כמו שמפלטים אדרה מתוך דג, כך למדתי לפלט את הטקסט מתוך הברומייד
בשעות הקטנות של הלילה, כשהזמן הלך ואזל ועוד רגע נשלפו העמודים מבין אצבעותינו, הייתה למיומנות הביצועיסטים חשיבות עצומה, הרת גורל. המהירות היא שקבעה מה עוד העורכים יכולים לתקן, להחליף, לחדד. וכשאנשי המערכת שהיו מבוגרים ממני לפחות בעשור עמדו סביבי בסוף הלילה, תמיד נשימתם פורחת, אם התמזל מזלי לטפל באחרון העמודים שנטרק - הלוא הוא השער, שער העיתון - הרגשתי כמו ביונסה. שרתי בסופרבול עם הסכין וחתכתי את המתח סביבי.
כעבור זמן התקדמתי בשרשרת הפיקוד והפכתי, מי ישמע, למעצבת. כלומר למי שמכינה את הסקיצות שעל פיהן מעמדים הביצועיסטים את הכתבות. אחר כך השתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד בבצלאל. אחר כך נסעתי וחזרתי והתחלתי לכתוב ולאייר, ועשיתי ילדים ומשפחה והחיים התגלגלו. אבל אני רוצה לומר שהייתי לתקופה מסוימת, ועודני, אדם עם סכין בין השיניים. גם אם לא רואים לי כבר את הסכין, ולמרות שלא בחנתי את עצמי ב־35 השנים האחרונות, אני בטוחה שאת היכולת להעביר להב על צוואר טקסט, מלמעלה למטה, באבחה בטוחה, במהירות אדירה, מבלי להקיז טיפה מדמו, יש לי עדיין בין האצבעות.
נייר קופי / רענן שקד
את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי בגיל שבע, זמן קצר אחרי שלמדתי לכתוב וזמן ארוך לפני שידעתי לכתוב. בחושיי החדים הבנתי שהעולם סביבי – שהוגבל לאמא, סבתא, אח, שתי שכנות ובנותיהן, חתולי הגינה והמכונית המשפחתית – כל זה אינו מסוקר בצורה שוטפת בשום כלי תקשורת קיים, ובוודאי שלא ברוב כלי התקשורת הלא־קיימים עדיין.
זיהיתי, כמו שאומרים אצלנו בלואו־טק, שוק וצורך שטרם קיבלו מענה.
לא חיכיתי; דברים כאלה לא באים כל יום, במקרה הטוב כל שבע שנים. התחלתי בכתיבה כמעט מיד. החלטתי שזה יהיה עיתון, והדבר החשוב ביותר בו – כמו בכל עיתון – יהיו השער והלוגו, שאותם ציירתי לאורך שעות ממושכות, וכמובן סיפור בהמשכים – משהו על חלליות ופלישה לכדור הארץ – וגם עדכונים שוטפים מהנעשה בחדר המדרגות (ספוילר: שוטפים).
רק אחרי שהתחלתי לכתוב, וכמעט סיימתי, הבנתי מה חסר לי כדי שלעיתון שלי יהיו גם קוראים: מחלקת הפצה. כלומר, בהינתן שקהל המנויים השבוי שלי מורכב מאמא, סבתא, אח ושתי שכנות, אני אהיה מוכרח להכין עותקים עבור כל אחד ואחת מהם.
הטכנולוגיה, בשלב ההוא, הגיעה לרמה שבה אמא שלי יכולה להציג בפניי בגאווה את המילה האחרונה בענף הסושיאל הוויראלי: נייר קופי (או, כמו שסבים וסבתות קראו לזה אז, נייר פחם).
בעצמה פקידה בכירה – שכבר עבדה אז עם טלקס, טיפקס ומכונות כתיבה חשמליות – אמא ידעה כל מה שיש לדעת על נייר קופי.
הנה כל מה שיש לדעת: מדובר בפיסת נייר דקיקה, כהה ומכתימת־אצבעות, צידה האחד אטום ומצידה השני מרוח דיו כחול כהה או שחור. אם מניחים נייר קופי בין שני דפים רגילים וכותבים על אחד מהם, הכתב עובר גם לדף שמתחתיו. ואם שמים מתחת לדף שמתחתיו עוד נייר קופי, זה עובר גם לדף שמתחתיו. ואם שמים עוד נייר קופי מתחת למתחתיו־מתחתיו, זה כבר לא עובר לזה שעוד יותר מתחת, כי יש גבול.
כלומר, צריך ללחוץ על העט או הנייר חזק ממש כדי שזה יעבור דרך כל השכבות, וגם אז אתם מוגבלים לכל היותר לארבעה עותקים.
זה כל מה שהייתי צריך.
התחלתי לעבוד עם ניירות קופי כמו משוגע. הייתי שולף אחד, מניח בזהירות בין שני דפים, וכשסיימתי לכתוב הייתי מוציא אותו – רואה עליו במעורפל את חריתת כתב ידי הילדותי – ואז שומר אותו לשימוש חוזר בתוך קופסת הקרטון הדקה שבה הגיע, כי בכל נייר קופי אפשר היה להשתמש אפילו פעמיים.
אמא הציגה בפניי בגאווה את המילה האחרונה בענף הסושיאל הוויראלי: נייר קופי. התחלתי לעבוד עם ניירות קופי כמו משוגע. העיתון המשפחתי שלי זכה להצלחה גורפת – אף מנויה לא ביטלה לי מעולם, גם לא לאחר מותה
בסך הכל, הטכנולוגיה הזאת עבדה בשבילי כל זמן שאני הסכמתי לעבוד בשבילה. העיתון המשפחתי שלי זכה להצלחה גורפת – אף מנויה לא ביטלה לי מעולם, גם לא לאחר מותה – ובגדול יכולתי להמשיך עם זה עד היום אלמלא הייתי הופך, נאמר, בן עשר, וכמובן שאם נייר קופי עוד היה דבר ממשי בעולם.
בהמשך, בהתאם למעמדי העיתונאי הבכיר, נחשפתי לטכנולוגיות מתקדמות בהרבה בתחום – כולל סטנסיל, מכונת זירוקס, מדפסת סיכות, מדפסת דיו ומדפסת לייזר – אבל אף אחת מהן לא השתוותה לנייר קופי; כולן עלו עליו בהרבה, עד שנתקעו, תמיד ברגע הכי קריטי.
כי זאת האמת האיומה והבלתי־מדוברת; כבר 50 שנה שהמין האנושי לא משתלט עד הסוף על העניין הזה של שכפול בתנאים ביתיים. כן, המדפסות רק הלכו והשתכללו, אבל אתם יודעים – עמוק בלב ורדוד במכל הדיו – שאין ביקום הידוע מכשיר חשמלי טיפש מהמדפסת הביתית שלכם. והדרייברים שלה, או מה שזה לא יהיה שאומרים לכם שלא התקנתם, או עידכנתם, לא באמת קשורים לעובדה שהיא לעולם תמשיך להיתקע.
נייר קופי – תגידו עליו מה שתרצו – לעולם לא נתקע. מדי פעם אני מתגעגע אליו – ואולי לא כל כך אליו כמו לגיל שבע ולעיתון הראשון שלי, היחיד שהייתי בו־זמנית המו"ל, הכותב, העורך, המדפיס והמפיץ שלו. מה קרה לי מאז? למה ואיך הצטמצמתי רק לכתיבה? אולי זה כי מעולם לא באמת אהבתי ללכלך את הידיים. ונייר קופי היה הראשון שלימד אותי את זה.
טלפון ציבורי / ליאור בן עמי
גלוסקין בראשון־לציון. רחוב של בניינים קדומים שעלי כנף פרפר של בוהיניה מגוונת מסוככים עליהם. ממעל שמיים חצי בהירים עם פרצוף של "לא זוכרים", וזמזום מיתמם של ציפורים.
אני נע לאורך הרחוב, שמתחיל לא רחוק מבית הספר "הדרים" ומסתיים ליד היקב המפורסם - ולא מצליח לזהות איפה הוא היה. הטלפון הציבורי. אולי כאן, אני לא סגור, בפינת סוקולוב.
אבא היה אז בלבנון, במלחמה. כבר חצי שנה לא בא הביתה.
היינו עומדים ומחכים שיתפנה הטלפון הציבורי. זה היה יכול לקחת שעה, מאחורי מישהו שכיסה בידו את השפופרת ושקע לשיחה אינטימית.
ואז אמא הייתה משלשלת אסימון ומחייגת לאיזו מרכזייה צבאית. כולנו סביבה. נו, שואלים. אמא שותקת.
ועוד אסימון. זה היה חסר סיכוי. איך תגיע לאבא בלבנון? ואז עוד אסימון למרכזייה ההיא, והודעה. שימסרו לו, אם אפשר, שבבית הכל בסדר.
ואז עוד שיחה, הפעם לאיזה מפקד בצבא, לומר לו שהכל לא בסדר: שאבא הרגע השתקם מהפציעה מהטנק; שיש לה תינוקת שרק נולדה, ועוד שני קטנים, שבאופן מוזר הפסיקו לריב ביניהם, אולי כי סיימו להיות ילדים; שהבטיחו לה שלושה חודשים וזהו. אבל במדינה הזאת לא מקיימים הבטחות. במדינה הזו לא גומרים מלחמות.
בינתיים, מאחורינו, היה מצטבר תור. מלא ידיים על המותניים. מלא אנחות. עד שאמא הייתה נשברת. את מי מעניינות הצרות שלך גברת?
אני צועד עכשיו באותו מסלול, מהבית הישן לטלפון הציבורי. מלובמן ימינה, ואז טופורובסקי, רחוב של ארבעה צעדים וחצי, ואז ימינה ושמאלה, דרך נורדאו, ואז רוקח, ואז סוקולוב פינת גלוסקין. הולכים ונותנים ידיים, כדבוקה. אמא, אלון, אורנית שבעגלה ואני הבכור, כיתה א'. 800 מטרים, אולי פחות, אבל מרגיש כמו מסע לעומק לבנון בעקבות אבא.
ואז כשחוזרים, בידיים ריקות, אמא יושבת לכתוב. לנשיא, לראש הממשלה, לרמטכ"ל. תחזירו לי אותו הביתה, מתחננת. ואז שוקעת מול בד וצבעי שמן. מציירת תירס בנעל צבאית.
טלפון ציבורי נהיה טלפון קווי, שנהיה אלחוטי, שנהיה נייד טיפש, שנהיה נייד חכם, שנהיה נייד גאון, עם AI ו־19 מצלמות. אישה שדואגת לבעלה נשארה אישה שדואגת לבעלה. ילדים שמחכים לאבא נשארו ילדים שמחכים לאבא. לפעמים הם רק גדלים ונהיים הורים שמחכים לילדים.
זו המציאות שלנו. בַּכל מדינת ההייטק השתכללה, לכל נמצא פתרון. רק לא למלחמות על הארץ הזו. רק לא לקונספט של המתנה ללוחמים מעבר לגבול או למאבק שיחזרו כבר הביתה.
פעם הייתה מלחמה בלבנון, ולא ידענו שצריך לקרוא לה "הראשונה". פעם אמהות היו נודדות לטלפון ציבורי עם שלושה ילדים ועגלה בניסיון נואש לשמוע מהאהוב שלהן. היום הן בוהות מול ההודעה ששלחו בווטסאפ. זו עם הלב האדום ושלושת סימני השאלה. מחכות לרגע שיופיעו שני פסים.
