תם אהרון
האחראי על הפושים
אני פונה מכאן לאדם שבסך הכל מנסה לעשות את עבודתו, או עבודתה, ואנסה לנסח את הקריאה בשפה שלהם: "לזה הקוראים לא ציפו: ממי הקומיקאי הזה דורש התנצלות?" ועכשיו לכשלחצתם: בבקשה די. מספיק. חוסו עליי. אני יצור חלש וסקרן, שמוכרח לדעת על כל דבר שקורה ולו כדי לבסס תחושה רגעית של שליטה. אם העולם הוא כאוטי, והכל הולך לאבדון - לפחות שאדע מזה, אחרת אני עוד עלול חלילה ליהנות.
למצב הנפשי הזה, אגב, יש מונח רפואי. הוא נקרא "אזרחות ישראלית". ואת ההפרעה הזאת בדיוק אני מרגיש שאתם, עורכי הפושים העובדים באתרי החדשות השונים, חוצבים.
לפחות אחת לשלוש דקות, בממוצע, מכשיר הטלפון שלי זוהר, ובפיו בשורה, לעיתים עצובה ולעיתים משמחת, על דבר מה שהתרחש בצד השני של העולם, או ממש קומה מתחתיי, או לא התרחש בכלל. וממש כמו מסך הלד שלי, גם אני נדלק, וכפי שנדלק כך אני מתכהה, וכפי שמתכהה כך אני נכבה, סוחב איתי פחות ידע על העולם משהיה לי בדקה הקודמת.
כי בניגוד לציפייה - אתם לא מגלים לי כלום. אין תשובות, רק שאלות. באיזו מדינה התרחשה הפיכה צבאית? מהו הטרנד החדש ש"משגע את הרשת"? מהי הסיבה שבגינה ראש המוסד התנגד לפעולה בקטאר? ובכן, אם תרצה לגלות, תיאלץ לפתוח את האפליקציה, להביט בפרסומת לפרויקט מגורים, לחכות שייטען כפתור האיקס הקטן ביותר בעולם (פחות מפיקסל אחד להערכתי), לפספס את האיקס, ללחוץ בטעות על הפרסומת, לרכוש דירה, לעבור לגור בה, לשבת בסלונך החדש ולתהות מה היה קורה לו היו סמארטפונים בניינטיז, והאם היינו מקבלים את הפוש "לא תאמינו מה קרה לראש הממשלה הזה בכיכר מלכי ישראל".
כי פעם החדשות היו דבר שמגיעים אליו מבחירה: בשנות ה-90, לדוגמה, היית מזפזפ למהדורה, מגביר את הרדיו או פותח את העיתון, מחליט בעצמך כמה חדשות לצרוך מתוך מלאי מוגבל ממילא, וממשיך בשגרת יומך המתוקה של להגיד דברים קשים על מיעוטים. היום החדשות מחפשות אותך, פולשות למרחב הנפשי שלך בלי הזמנה. נתת להן את המפתחות לביתך כדי שיעדכנו אותך כשפורצת מלחמה, והן נכנסות פעמיים בשעה, מפזרות פיתיונות בצעקות כמו "ווא ווא, מי השחקן ששמעתי שמנהל רומן עם אשת התקשורת!" או "וואי! איך הוא מת!" במקרה הטוב זה מתיש, במקרה הרע מטריף את הדעת.
כאמור, וברוח מנהגי כיפור, לא רק אדרוש סליחה אלא גם אכה על חטא. אני החלש, אני הממהר להרים את המכשיר, המציץ במסכי זרים, המבקש לדעת יותר משכדאי. לא אסיר מעצמי אחריות, כי נגסתי בפרי עץ הדעת. רק אבקש מעורכי הפושים לקראת השנה החדשה, שלפני שתעבירו אצבע על כפתור ה"שלח" - תחשבו עליי. ולשאר הקוראים אגיד - אלה היו אקי אבני ועדי שילון. לא הייתי משאיר אתכם בלי תשובה.
הופעות בדיקת חומרים קרובות: 18.11 צוותא, תל אביב, 18.12 בית ציוני אמריקה
אורנה בנאי
יוליה הסרת שיער לצמיתות
מי שצריכה לבקש ממני סליחה לדעתי זאת יוליה מ"יוליה הסרת שיער לצמיתות".
כבר 20 שנה שאני מסירה אצלה שיער לצמיתות. מהיום שהיא פתחה אני בעצם מסירה אצלה שיער לצמיתות.
ואני מתמידה, כל חודשיים אני מגיעה להסיר שיער לצמיתות. אבל איכשהו השיער נשאר לצמיתות.
השבוע נפל לי האסימון, שכשיוליה אומרת "הסרת שיער לצמיתות" היא מתכוונת שאני אמשיך להגיע להסיר את השיער לצמיתות. אז סליחה יוליה שלא הבנתי אותך נכון. נתראה ביום שלישי הבא, אני מגיעה להסרת שיער לצמיתות.
ההופעה הבאה של אורנה בנאי תהיה ב-27.11 בצוותא תל-אביב
שמואל וילוז'ני
סליחה מעצמי
לבקש סליחה מעצמי ואפסי. ה"אני" צריך לבקש סליחה ממני.
שנינו, ה"אני" והעצמי (אנחנו), יחד כבר למעלה מ-70 שנה, רוב הזמן מסתדרים לא רע.
לא רוצה להיות קטנוני אפילו שאני כזה (שצריך שניים לטנגו).
האגו הגדול של השחקן הקטן או השחקן הקטן עם אגו גדול.
במקרה שלי הוא כלומר ה"אני" צריך לבקש סליחה מ"עצמי" ממני.
על שנה של אשליה ודמיונות שווא שעולם טוב יותר שמחכה לי/לנו מעבר לפינה.
(רק יחזרו החטופים, רק תיגמר המלחמה וכו').
זה רק עניין של זמן.
וזה לא קרה באמת.
אז סליחה.
אני מבקש ממני/עצמי סליחה על שלא הייתי קשוב.
ומספיק סבלני וקטן אמונה.
(לא באמת מאמין)
כדי לשמור על שפיות בעידן של אי-ודאות של הקיום האנושי.
ביני לבין עצמי אני סולח ומוחל על כל הרצון האגואיסטי ה"אני" הזה שלי.
סליחה על ה"אני" שלא היה מספיק רגיש לעצמי לפעמים אף שיפוטי מדי, ביקורתי.
סליחה על כל הדברים שרציתי וצרכתי כאילו לעצמי ואני לא ממש הייתי צריך באמת, אז סליחה על חוסר רגישות והבנה ולא רק לצורך עצמי.
סליחה שלא באמת רק האמנתי שאין אני (אותן אותיות) ושגם ה"עצמי" נמצא פה איתי שצריך להקשיב ויש לו מה להגיד על המצב באופן אישי כאן ועכשיו.
סליחה על הציניות, על ליצנות, עד כמה קטנוני ה"אני" יכול להיות, לראות רק את טובתי כאילו אני ועוצם ידו גרמו למצבי הנפשי להיות לא יציב.
כי כמו שאמרו חז"ל "אם אין אני לי" אז "מי לי וכשאני לעצמי" אז "מה אני באמת שווה"
כנראה לא הרבה.
ועוד אבקש מעצמי סליחה ומחילה אם הייתי עצלן לעשות ספורט לאכול מה שבריא לא רק מה שטעים.
(לא רק לדאוג מה אני מכניס לעצמי, לא פחות חשוב לדאוג גם מה אני מוציא).
אני אוהב את עצמי, אני לא מאמין בעצמי. גם על זה סליחה.
אני מבקש מעצמי סליחה שלא תמיד מספיק הקשבתי לקול ה"עצמי" הפנימי, הגרעין שקיים בתוכי, ולא זקוק לאישורים מבחוץ והוא נצחי
סליחה ומחילה על ששחקתי באופן מלאכותי רצונות של אחרים שהיו זרים לי לתפארת.
מסכות וזיופים, העמדת פנים, גילמתי דמויות רבות כל כך אבל לא באמת פגשתי את ה"עצמי" הפנימי.
אז סליחה שהסתרתי את עצמי לטובת ה"אני" האגואסטי.
ולמדתי שלא כל מה שנוצץ הוא זהב באמת או כמו שאמר שייקספיר עדיף זהב מאובק מאבק מוזהב.
עומר עציון
האהובה שהייתה
בדיוק התחלתי אז לפרוח, הארכתי שיער כמו הדוגמן של ליוויס ולה קראו ג'ולייט בינוש המרוקאית. זה היה זמן שהלכנו לחוף ירושלים בתל-אביב ובילינו ברחוב יפו בירושלים בערבים. בסוף של יום עבודה, ערבים היו נוסעים חופשי במכוניות עמוסות חזרה לבתים שלהם בשטחים, זה היה זמן שהכל התערבב והגבולות היו פרוצים, מלבד עשיית אהבה, היא רצתה שנחכה עם זה.
"בינתיים אפשר להתנשק".
"אבל איך לחכות?"
"אתה אוהב אותי?"
"כן".
"אז אהבה מנצחת הכל".
"ברור, נכון".
בתסריט שלנו התחתנו ונתנו לילדים שמות.
זה היה זמן שנסענו לטיילת באשדוד ולפעמים בילינו בקריות או בקיבוצים, כל הגבולות היו פרוצים, מלבד עשיית אהבה.
בחדר שלה לצלילי דיסק אוסף של אהבה לנצח היינו מתנשקים והאחים הקטנים שלה הציצו מאחורי תריסים, חנקו צחוק ואחר כך חיקו אותנו אומרים מילות אהבה שאף פעם לא הייתה. וככה המשכנו, ככה סיפרנו לעצמנו פעם ראשונה מי נגד מי איך ומה.
היא הייתה ג'ולייט בינוש המרוקאית ואני התחלתי ללכת לאיבוד, דרך מחשבות קודחות, התבגרתי דרך אשליות כוזבות, היאחזויות נואשות ברצון לאהבה ופה נרצח ראש ממשלה והתחיל להשתנות, נהיה עצוב ועד שכבר עשינו אהבה שלא הייתה היינו כבר גמורים והיא הרי הייתה ג'ולייט בינוש והסתנוורה מהיופי של עצמה שקרץ לה מהמראה ומגברים שרצו אותה מכל הכיוונים ושם זה כבר הפך להיות סיפור אחר, על זמן אחר, זמן של תספורת מארינס קצוצה ותוחם שפתיים, קארה קצר שנשרף תחת פן לוהט בחום הקיץ, זה היה זמן שבנו בו חומות גבוהות, מחסומים וגבולות, זמן של שקרים וסודות שצמחו לגובה, כאילנות.
טליה ברטפלד
הייתי תמימה ואופטימית
ניסיתי לחשוב מי צריך לבקש ממני סליחה ועלו לי רק אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה, אז בוא נתחיל עם זה כדי שאוריד את זה מעצמי ואוכל להתרכז בנושא שלשמו התכנסנו: 1. סליחה אשתי שרון, שאני כל כך פזיזה וחסרת אחריות ואני כל הזמן מוציאה את הכסף שלי מהשקעות למרות שהבטחתי שלא. 2. סליחה חברים שלי שאני נעלמת כל הזמן, זה לא אישי לפעמים אני אוהבת לראות 'האח הגדול' לשבועיים בלי לדבר עם אף אחד. 3. סליחה אחותי, שאני לא אחות טובה כמוך. 4. סליחה נייק, שאני לא לוקחת אותך לטיולים ארוכים מספיק. זהו, אפשר להתקדם.
לא אחשוף מי האדם שצריך להתנצל בפניי, אבל אני אדבר ישירות אלייך כי אני יודעת שאת קוראת את זה. אני רוצה להגיד לך שאף שפגעת בי, אנושות, אני אסלח ברגע שתגידי את ההברה הראשונה במילה "סליחה". ברור לי שזה טילטל אותי כל כך רק בגלל מה שעשית ושהמעשים שלך פגשו אותי בתקופה הכי תמימה ואופטימית שלי, כשלא הייתי מוכנה לפגוש בריונות כזאת. אבל אני לא אקח את האשמה על עצמי, ואף שגמרת את התמימות שלי, אני רוצה שתדעי שאני אקבל את הסליחה שלך כשהיא תגיע, אם היא תגיע, אף שאני יודעת שגם אם היא תגיע היא לא תהיה כנה. האמת שאני גם מפחדת לקבל התנצלות. כשמישהו עושה לי עוול, יש לי נרטיב מאוד ברור במוח: ''הוא רע, אני טובה". ואם תגיע התנצלות ותערער על הסיפור, אני לא אוכל פשוט לקבל אותה ולהמשיך הלאה, אני אתמלא אשמה על כך שציירתי את הבן אדם כרע בראש שלי. הדמויות יתהפכו, אני אהפוך לרעה.
למה סיפרתי על המעשים הרעים שנעשו לי? הם לא קרו, קיבלתי התנצלות, הכל היה בראש שלי. אם הוא רע כמו שחשבתי למה הוא מתנצל? למה סיפרתי שהוא רע? למה אני חייבת לספר דברים תמיד? אני נשבעת שאפילו אם בן גביר יבוא ויתנצל בפניי, המוח שלי יגיד: "למה כל הזמן סיפרת עליו שהוא מפקיר את החטופים והורס את המדינה? תראי איזה חמוד, הוא מתנצל, אולי את זו שהפקרת את החטופים בכלל ובן גביר עשה את כל המאמצים האפשריים". אני ממש מבקשת בסוף שלא תתנצלו בפניי, זה הורס לי את הסיפור. (בן גביר, אם במקרה אתה קורא את זה, אני אשמח שכן תתנצל. או שתחזיר את החטופים, מה שיותר זורם לך).
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
