"בואי נעזוב ונפקיר ת'גזרה
במילא כבר אין לנו פח"ע
ולשבת לשבת לצעוק עד מתי
שמישהו יחצה כבר מעזה"
את הטקסט הזה, כתוב בצפיפות על דף בלוי ומבוסס על הלהיט 'בואי נעזוב' של עילי בוטנר, שרו התצפיתניות בבסיס נחל עוז בלילה לפני טבח 7 לאוקטובר. כמה שעות אחר כך רובן כבר לא היו בחיים. מהחמ"ל השרוף של נחל עוז, ניצלה רק חוברת השירים שכתבו התצפיתניות ששירתו בבסיס בעשור האחרון, ושימשה אותן בערבים של אוכל, מוזיקה וצחוקים שכונו 'טי טיים'. שנתיים אחרי שמחת תורה הנורא, המילים שחיברו ל'בואי נעזוב' של בוטנר הן בגדר נבואה מחרידה. בוטנר מספר שקיבל את הטקסט מאמה של התצפיתנית נועם אברמוביץ ז"ל, אחרי שהזמינה אותו לשיר באזכרה. וגם עכשיו, בדיוק כמו אז, הוא לא מוצא את המילים להסביר מה הרגיש כשהבין שהוא נמצא בתוך סיפור שיותר גדול ממנו.
"זה התחיל כששרתי באזכרה של נועם", הוא משחזר. "הופעתי בפסטיבל לזכרן. ואז פגשתי את ההורים של רוני אשל ז"ל ואמא שלה באה מאחורי הקלעים והראתה לי וידיאו של רוני, בהופעה שלי, שרה את 'אני אש'. חיה, וקורנת, ומחייכת. הייתי בשוק. אני פתאום מגלה ששיחקתי תפקיד מרכזי בחיים של אנשים. זה פוגש אותי הרבה במלחמה".
על רקע החיבור שלך לסיפור, מה דעתך על האדישות שבה התקבלה הדרישה של ההורים לוועדת חקירה ממלכתית?
"פעם היו חושבים מאה פעם לפני שדיברו להורים שכולים, ובמלחמה הזו אתה רואה איך בוועדות בכנסת מרימים עליהם את הקול. תשימו את עצמכם לרגע במקום של הורים שרוצים לדעת מה קרה ברגעים האחרונים בחייהן של הבנות שלהם. אתה לא מדבר ככה להורה שכול! אתה לא מדבר ככה למשפחה! גם אם אתה לא מסכים עם מה שנאמר. כל המקומות שהיו קדושים כשהיינו ילדים, נפרצו".
"היה אלינו יחס נורא ציני: מי שווים? השחקן והמוזיקאי שאף אחד לא מכיר? היו הופעות שהמנחה היה אומר: 'קהל נכבד, קבלו את רן דנקר'. גם ככה נוכחות היא לא הצד החזק שלי. עומד בחור עם גיטרה, קרחת, ולידו גבר שמבטל אותו לחלוטין מבחינת מראה. קצת חמלה, הלו"
במדינה שמודדת ממלכתיות לפי מספר הלהיטים בפלייליסט של יום הזיכרון, בוטנר הוכיח עד כמה הוא חלק מרכזי בפנתיאון של הישראליות עם שירים כמו 'אני אש', 'ניפגש בחלומות' ו'מכתב לאחי'. משפחות נופלים ביקשו שישיר באזכרות, הוא הופיע בפני מפונים וחיילים והיה גם את רגע השיא: כשהתצפיתניות שחזרו מהשבי בחרו בו כדי לחגוג את החיים. "שם באמת הרגשתי שאני כפסע ממשואה", הוא עדיין נרעד כשהוא נזכר בהופעה שלו בפני שורדות השבי - לירי אלבג, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, נעמה לוי ואגם ברגר. "זה היה יום ההולדת של לירי והיא ביקשה שאני אופיע כי הן משתחררות. הגענו לכפר המכביה, התצפיתניות מולי, גם אמילי ודורון הגיעו. אתה רואה את כל המשפחות, את כל האנשים שאתה מכיר מהפוסטרים, מהטלוויזיה, מדברים איתך".
מה אומרים?
"אזרתי אומץ ואמרתי ללירי, 'יכולת לבקש כל אחד, כולם היו באים'. זה נורא החמיא לי. באמת ההופעה הכי מרגשת שהייתה לי בחיים. אבל חוץ מזה לא היה לי מושג מה אני אגיד. בהופעות אני נורא מחושב. אני עולה לבמה, אני יודע מה אני אומר, ושם לא ידעתי. מה אומרים? 'ערב טוב, כפר המכביה'? בסוף יצא לי, 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. מה לי, קיבוצניק שאפילו לא עשה בר-מצווה, ולרגע הזה?"
מה באמת?
"לא יודע. זה היה גדול ממני. הרגשתי שזה הכי מזוקק שיש".
מי בכה?
"מי לא".
× × ×
בשנתיים האחרונות הוא בכה לא מעט, אבל תמיד בלב. מבחוץ ההופעה חייבת להימשך. בעשור האחרון בוטנר הפך מההוא עם הגיטרה למותג מצליח בפני עצמו, ובגיל 47 הוא מתקתק הופעה כמעט בכל יום, הוציא ספר, כתב מחזות זמר, כתב לתיאטרון ולזמרים כמו קובי אפללו, ישי לוי וארקדי דוכין וכמו כל אמן שמכבד את עצמו, הוא גם מגיש פודקאסט ב-ynet, 'הכי בזמן', עם שחר סגל, דליה גוטמן וחברו הוותיק רועי בר נתן. השנה הוא גם נפרד מההרכב שלו ב-14 השנים האחרונות, 'ילדי החוץ', והחליף אותם בנבחרת צעירה מהניילונים בשם 'הילדים החדשים'. 'חג המשק', השיר החדש שלהם, מתאר את החוויות שלו מקיבוץ עין כרמל, והוא משהו בין רקוויאם לקיבוץ של פעם לבין תפילה שהאתוס ההוא יקום לתחייה.
"מאז 7 באוקטובר ובמשך חצי שנה לא הצלחתי לשמוע מוזיקה או לכתוב שירים", הוא מספר. "הסתובבתי עם חבריי בהופעות במרכזי מפונים, בבסיסים צבאיים ובבתי חולים. זה הדבר היחיד שהייתי מסוגל לעשות, ואז נכתב 'חג המשק', בנקודת הזמן של 6 באוקטובר. הרגשתי שאני הילד הזה, שנמצא שם על הדשא ושמחכה לחג המשק, ורוצה שכל הקיבוץ יראה אותו על הבמה, ויש עוגות טורט וכוסות קלקר ואת הפשטות שכבר לא קיימת. הרגשתי הזדהות מוחלטת עם מה שהיה שם, כאילו אני שם.
"פעם היו חושבים מאה פעם לפני שדיברו אל הורים שכולים, ובמלחמה הזו אתה רואה איך בוועדות בכנסת מרימים עליהם את הקול. תשימו את עצמכם לרגע במקום של הורים שרוצים לדעת מה קרה ברגעים האחרונים בחייהן של הבנות שלהם. כל המקומות שהיו קדושים כשהיינו ילדים נפרצו"
"אמנם אני מעין כרמל ולא מעוטף עזה, אבל קיבוצניק זה קיבוצניק. וזה המקום הכי מדויק שאני יכול לכתוב ממנו. המלחמה היא של כולם. אבל משהו בחיבור האישי שלי לקיבוצים, הביא הזדהות מאוד גדולה".
נכון לעכשיו זה מסתיים בגל של הזדהות עמוקה עם האתוס הקיבוצי שהשיר הציף. אחרי שנים ששנאת קיבוצים נורמלה, יש משהו בנוסטלגיה המתוקה שבוטנר מציע. "מישהו אמר לי, אתה נראה באבל בשיר - ברור שאני מתאבל על משהו. אבל לצד האבל יש גם תקווה, תקומה. אני אומר שכל עוד אני זוכר את זה, כל עוד אני נושם את זה, כל עוד אני חי את זה, אז זה ממשיך וזה נשאר".
ומה נשאר מהאתוס הקיבוצי אחרי שנים של השחרה?
"אחרי שיצא 'חג המשק', מישהו ממשמר העמק כתב לי, 'בימים שבהם התנועה קיבוצית חבוטה מכל כיוון, אתה השגריר האמיתי שלנו'".
זה מזכיר לי שאחרי 7 באוקטובר היה דיבור שכל המושבים בעוטף שהם שומרי שבת ניצלו, כי השער שלהם היה נעול, וכל הקיבוצים שלא שמרו שבת - נטבחו. ואז ינון מגל אמר את הדבר המדהים, שאלוהים לא היה במקום שלא רצו אותו. מה שנקרא האשמת הקורבן.
"זאת אמירה איומה ואני בטוח שרוב העם לא חושב שיש בה אמת. זה המיעוט הקיצוני שמייצר פילוג ושנאה. אני מופיע גם באלקנה וגם במשמר העמק ורוב העם, כולל דתיים, לא מסכימים עם האמירות האלו. זה בדיוק כמו שהפכו את עניין פדיון שבויים לעניין של ימין ושמאל. והרבה פעמים אני יודע שיש גם בושה, שאלה כביכול אנשים שמייצגים אותם. בסוף, רוב העם לא חושב שהטבח בכפר עזה ובבארי ובנובה קרה בגלל שאנשים שם חילונים. זו אמירה של אנשים קיצוניים שמלבים פה שנאה, וזאת מטרתם".
אגב, יש לך חברים שהיגרו מאז תחילת המלחמה?
"יש מישהו שאין לו?"
גם אם אתה לא חושב בכיוון, זה בטח משפיע על המורל.
"סליחה רגע על הציונות, זה משהו שאפילו בצחוק לא עולה אצלנו. אין דבר כזה. הופעתי ביום ה-100 בכיכר החטופים ואני זוכר שהיינו בהלם שהגענו ל-100 ימים. מי היה מאמין? ועדיין אני נטוע פה, ואני באמת מאמין שאנחנו באיזשהו משהו שבסופו חייב להיות טוב".
למה חייב להיות טוב? מי החליט?
"כי אין דרך אחרת. יש בי איזושהי רומנטיקה, איזושהי אמונה באדם. נכון, הכל נורא וזה מתעצם. ועדיין יש לי אמונה שבסוף חייב להיות טוב, יהיה טוב".
× × ×
עוזב הקיבוץ גר כיום בקומה העשירית של מגדל תל-אביבי מפואר, שנבנה על חורבות אחד ממוסדות התנועה הקיבוצית. הסמליות כבר בפנים. ביום רותח הנוף מהמרפסת שלו מסחרר ובריזה מלטפת את העיר מוכת התמ"א. בלובי העצום מוצגות יצירות אמנות, אבל בכניסה לדירה זרוקים אופניים ועל הדלת ציורים של ארבעת הילדים. בהרבה מובנים בוטנר הוא עדיין הילד שנוסע בטרקטור אל הים. הילד שהיה מרטיב במיטה בלינה המשותפת – אירוע שנבע מהזוגיות המורכבת של הוריו שהסתיימה כשהתגרשו. "ההורים שלי לא התגרשו טוב", הוא סיפר על אחת החוויות המעצבות של ילדותו. "הם לא ידעו להיפרד, שילוב של הדור ההוא ומבנה אישיותי. היה שם הרבה מטען. אלו לא היו גירושים יפים".
היום הם בטוב?
"ממש לא. בואי נגיד שאצלנו לא עושים את החגים יחד. הגירושים שלהם הם משהו שנצרב לי. בחיי המקצועיים נפרדתי הרבה - נפרדתי מרן דנקר, מנגנים שליוו אותי, מיחסי ציבור. אתה כל הזמן נפרד. ותמיד יש את הכוכבית הזאת, של להיפרד יפה".
מה זה אומר?
"תדאג שהפרידה תהיה מכובדת ויפה. גם אם היא קשה. תזכור, רק אל תעשה את זה לא יפה".
על הרקע הזה מגיעה הפרידה המשמעותית שלו מ'ילדי החוץ', אדר גולד ואוהד שרגאי. שלושתם עברו יחד מסע כומתה אמנותי ורגשי, שעבר דרך הפיכתו של בוטנר לאב, מגפת הקורונה והמלחמה. לדבריו, ההחלטה על הפרידה הגיעה אחרי תהליך פנימי ארוך. "אתה בודק את עצמך: מה בא לי לעשות? אני בן 47, יש אחלה דברים. אני בעולם שבכלל לא חלמתי להיות בו. אנשים אומרים 'איזה אומץ', אבל אני הרגשתי שזה הזמן לעשות את השינוי הזה".
הם הופתעו?
"אני חושב שכן. ובאותה נשימה, זה גם משהו שנותן פתח להתחדשות. וכמו בגירושים, יש לי ול'ילדי החוץ' ילדים משותפים ואני תמיד אהיה - נקרא לזה ככה לצורך הדיון - אבא שלהם. אני תמיד אהיה שם בשבילם, אני חושב שהם גם יודעים את זה".
בראיון שהם נתנו ל-ynet הם ציינו שהם נורא נפגעו.
"אין פרידות שמחות. אני חושב שבתוך המסגרת הזאת עשיתי את הכי טוב שאני יכול, הכי רגיש שאני יכול. אני תמיד אהיה שם בשבילם, בכל דבר שהם יבקשו ממני".
חשוב לך להיות בסדר.
"תמיד. אחרי שזה קרה, נפגשתי עם אוהד למשל, דיברנו, והיה חשוב לי לדעת שאין שום כעס. אבל שוב, זה מה שזה - רציתי משהו חדש ומשהו אחר למה שעשיתי עד עכשיו".
יכולת לבחור עכשיו ללכת עם פרטנר ששווה לך, כמו מה שעשית בזמנו עם רן דנקר, למשל.
"אבל כבר עשיתי את זה".
אבל גם את מה שאתה עושה עכשיו כבר עשית.
"בגדול הקריירה שלי היא של יוצר. אני כותב, אני מלחין, אין לי מעבר לזה מה למכור. אני לא ברכילות, ולכן השינויים האלה וההתחדשות הזאת, היא משהו שהוא חובה".
אבל זה לא משהו חדש. לא נפרדת מהם בשביל קריירת סולו. הלכת משם לעוד הרכב של צעירים שאתה מטפח.
"נכון אבל זה איזשהו המשך. ופעם אמרתי באיזה מקום, שכל פעם מגיע מישהו ומתארח בפרק על חיי באיזשהו מובן. יש כל הזמן אנשים שבאים והולכים ושרים את סיפור חיי".
× × ×
הדבר הכי קרוב לשותפות מוזיקלית שוויונית הוא שיתוף הפעולה עם רן דנקר. לאלבום של השניים מ-2007 קראו 'שווים', אבל בדיעבד סימטריה זה הדבר האחרון שהיה שם. "היה יחס נורא ציני - מי שווים? השחקן והמוזיקאי שאף אחד לא מכיר?" הוא נזכר בלי נוסטלגיה. "היו הופעות שהמנחה היה אומר: 'קהל נכבד, קבלו את רן דנקר'. גם ככה נוכחות היא לא הצד החזק שלי. עומד בחור עם גיטרה, קרחת, ולידו גבר שמבטל אותו לחלוטין מבחינת מראה. קצת חמלה, הלו".
אאוץ'. אגב כמי שחשוב לו להיפרד יפה, איך זה נגמר עם דנקר?
"היינו אמורים לעשות אלבום שני יחד, הוא כבר קיבל ממני סקיצות של השירים. תיכננו להיכנס לעבודה, נפגשנו בבית קפה, והוא אמר לי, תשמע, קיבלתי החלטה שאני עוצר הכל ואני נוסע ללמוד משחק בניו-יורק. עכשיו, אני שמח בשבילו אבל אני גם עם חבילת שירים. לא יודע מה לעשות. החלטתי לשלוח את השירים לזמרים ולזמרות ולקבל את זה שבמקסימום יגידו לי לא. לשמחתי הרוב אמרו כן".
בדיעבד, בזוגיות הזאת עם רן יש חלוקת תפקידים מאוד ברורה. איך הרגשת לגביה בזמן אמת?
מצד אחד, שירים שאתה כותב מתפרסמים ומצליחים וזוכים לתואר שיר השנה ולהמון הישגים. מצד שני, אתה מסיים הופעה ואנשים מגיעים לאחורי הקלעים ומתעלמים ממך. ואתה לא מבין. ואתה נפגע. אבל 20 שנה אחרי אני מרגיש שבסוף שופטים אותי היום על השירים שלי ולא על דברים אחרים".
והיום דנקר בזוגיות יציבה עם גבר. כלומר, בלי כוונה גם נקמת בגרופיות שלו שהתעלמו ממך.
"זה לא היה מהמקום הזה. הייתי אז כבר עם אשתי, שירי. לא חיפשתי את הבנות, חיפשתי איזו הכרה. כמו ב'חג המשק', כשאתה יורד מהבמה ואתה רוצה לדעת מה יגידו עליך. חיפשתי מה יגידו עליי במשק, וכשאתה חווה לפעמים התעלמות, זה נורא משפיע עליך".
"כמו בגירושים, יש לי ול'ילדי החוץ' ילדים משותפים ואני תמיד אהיה - נקרא לזה ככה לצורך הדיון - אבא שלהם. אני תמיד אהיה שם בשבילם, אני חושב שהם גם יודעים את זה. אין פרידות שמחות, אבל אני חושב שבתוך המסגרת הזאת הייתי הכי רגיש שאני יכול"
בוטנר בעצמו זכה למנטור מוזיקלי בצעירותו כשהצטרף כגיטריסט להרכב של שמוליק קראוס בגיל 17. אחרי הופעות ישן אצלו על הספה, הלך לאכול איתו פול בכרם ושניצל אצל ציון ועבר את כל טקסי החניכה ההכרחיים. כשקראוס ויענקל'ה רוטבליט היו מעשנים ברכב ההופעות, הם היו פותחים חלון, כדי שהילד חלילה לא ינשום עשן מתוק. בוטנר היה שם ברגעי השיא ובהתרסקויות, כולל הופעה שאליה הגיע קראוס מאשפוז ופרץ בבכי על הבמה. מנגד, הוא מתאר איך קראוס פיטר מתופף ובסיסט באמצע ההופעה, רק כי הם ניגנו מהר מדי את 'גלגל מסתובב'. "נשארנו הופעה שלמה אני והוא על הבמה. אבל גם את זה יכולתי להכיל. הבנתי מאיפה זה מגיע אצלו". עכשיו בוטנר הוא זה שמקבל את ההחלטות. הפטרון של מוזיקאים צעירים.
אז נהיית שמוליק, מינוס השמועות על אלימות.
"אני מקבל את ההחלטות, כן. אבל אני לא לבד. שמוליק היה לבד".
חשבת פעם שתגיע לאיפה שאתה נמצא היום?
"לא חלמתי בכלל לכתוב שירים. הייתי מסתכל - עד היום - באיזושהי פליאה על מי שעושה את זה".
יש לך איזו תסמונת מתחזה? אתה מרגיש שיום אחד מישהו יגיד "היי, עלינו על הבלוף שלך"?
"בכל הופעה. היום כבר פחות כי בכל זאת, עובדים על זה אצל הפסיכולוג, וזה לא זול. אבל אני יכול להגיד לך ששנים אחורה, כל הופעה הרגשתי שזו ההופעה האחרונה. הייתי נאחז בזה שהאהבה אליי נמדדת בכמות האנשים שמגיעים אחרי ההופעה לומר שלום. לא הצלחתי להסתכל לאנשים בעיניים, גם במובן הפיזי, אבל גם במובן העמוק יותר".
מה זה אומר?
"להיות חשוף, להיות כן, להיות אותנטי - תהיה אמיתי. אל תעשה הצגות. אל תעבוד על הקהל. זה נשמע פשוט לכאורה".
כמאמר אייל גולן, זה לא פשוט להיות פשוט.
"זו יכולה להיות הכותרת של הראיון".
ואולי בגלל החרדה הזו תמיד הסתתרת - מאחורי הגיטרה, מאחורי פרטנרים?
"יש בי משהו עצור. אני מנגן, אני לא שר. אני תמיד מתחבא מאחורי משהו או מישהו".
זה לחיות כל הופעה על הקצה.
"עברו 20 שנה ואני מבין שהרבה מהדברים הפנימיים שלי ומהעניינים שבתוכי לפעמים משתלטים עליי - החרדות שאין להן באמת אחיזה במציאות. אבל היום אני יכול להגיד שאני גאה ברפרטואר שיצרתי, גאה בשת"פים שעשיתי. פעם לא הייתי אומר את זה מהפחד שאצא יהיר".
מה השתנה?
"שאני בן 47, אני מאוד גאה בכל מה שקרה וקורה ואני מרשה לעצמי ליהנות מזה ולהבין שהרבה פעמים הדברים הפנימיים שלי הם מה שהם. בסרט 'חולה אהבה בשיכון ג'', הוא צועק 'אוולין, אל תלכי' ואז הוא פוגש אותה, אבל ממשיך לצעוק. אז יש לי 'אוולין' בחיים בכל מיני מקומות, היא באה והולכת. ואני אוהב את לחיות עם אוולין".
מה זה 'אוולין' בשבילך?
"תמיד תהיה השאלה כמה אוהבים אותך. עד כמה מעריכים אותך. זה לאט-לאט נרגע, אבל גם יש את ההבנה שאוולין תמיד קיימת. ההבנה הזו עושה שקט, כי כשזה מגיע, אתה יודע כמה מזה זה הפנימיות שלך וכמה מזה המציאות. החוכמה היא לדעת כמה מתוך זה מרכיב את הרגע ולהיות בו, כי העגלה נוסעת, אין עצור".
