יש רופא צבאי באחת היחידות המתמרנות שמשתף אותי מדי פעם במה שעובר עליו. נפגשנו לראשונה כשהופעתי ליחידה שלו לפני התמרון הראשון. מאז עברו כמעט שנתיים, והוא וחבריו עדיין שם. לאחרונה סיפר על טיפול שהעניק לחייל שנשם את נשימותיו האחרונות במסוק. כדי לנסות להצילו, הרופא נאלץ להכאיב לו. לפני שעשה זאת הוא ביקש סליחה. החייל, שהיה בין חיים למוות, חייך. היה להם רגע קומי משותף סביב ההתנצלות הזו. זו הייתה כנראה התקשורת האחרונה של החייל עם העולם. הוא מת מפצעיו בבית החולים.
רופא אחר, שהיה שנה וחצי בלחימה, יצא להתמחות במדינה אחרת, רחוקה מישראל. הוא כתב לי לאחרונה על מאבק פנימי בין המראות שראה: הזיכרון מהילדים שניסה לעצור את הדימום שלהם כדי להצילם, מול היופי שניבט מחלונו כעת. האם מותר לי עכשיו לנשום? שאל.
גם הטור הזה, כמו שקורה השנה לא מעט, נכתב בימים שמבשרים חדשות גדולות על אפשרות לסיום הלחימה. האם הבשורות יתממשו עד שמילים אלה יודפסו? אם כן זה יהיה לא מעט בזכות החיילים שלנו שנטלו חלק במלחמה הארוכה והמסובכת ביותר בתולדות ישראל. וזה זמן לומר להם תודה.
יש סיפור יפה במסכת תענית, הנה הוא מתורגם:
"אשתו של רבי חנינא בן דוסא אמרה לו: עד מתי נצטער כל כך בעניותנו? התפלל ויבקש רחמים. התפלל – ויצאה כעין יד ונתנה לו רגל של שולחן זהב. ראתה בחלום שכל הצדיקים אוכלים לעתיד לבוא על שולחן שלם, והוא אוכל על שולחן חסר רגל אחת. אמרה לו: נוח לך שתהא כל העולם כולו אוכל על שולחן שלם, ואתה על שולחן חסר? אמר לה: ומה אעשה? אמרה לו: התפלל שייטלוה ממנו. התפלל – ונטלוה".
הפשט של הסיפור הזה הוא על אנשים שחיים בצניעות בעולם הזה כדי לחיות בפאר בעולם הבא, אבל בשונה ממנו, בעיניי זה סיפור על המחיר שאנשים משלמים בעולם הזה בשביל לעשות טוב. גם הטור הזה עוסק בהם: הטור מוקדש לנשות המשרתים בקבע שהעבירו לבדן את החגים. זה משהו שצריך להזכיר לעצמנו: גם הן לבד בחגים. לא רק החיילים הסדירים נלחמים בעזה כעת, לא רק המילואימניקים. גם אנשי הקבע הרבים, מחרפים נפשם בקרבות.
לאחרונה הייתה לי פגישה עם נשות משרתים בקבע ולמדתי בה דברים חשובים. למדתי כמה חשוב להגביר את המודעות גם לחלק שלהן במערכה על ביטחוננו, וגם את המודעות לכל אותן משפחות אשר חיות בצל ההקרבה הזו, אבל זוכות להרבה פחות הכרה.
בין נשות משרתי הקבע היו אשתו של רופא שמתמרן עם הכוחות כבר שנתיים, אשתו של מג"ד ואשתו של קמ"ן אוגדה, שנמצא בתוך הרצועה חודשים ארוכים, כתף אל כתף עם פיקוד האוגדה, וכמעט לא ראה בית. יש גם, כמובן, נשות קבע, שגם בני זוגן ומשפחותיהן זקוקים להכרה הזו. יש לחלקנו איזו תפיסה מוטעית שאנשי קבע אלה אנשים שעובדים מתשע עד שש, עם משרה נוחה בקריה. זו טעות. יש מיעוט שבמיעוט שעובד במשרות כמו-אזרחיות מסוג זה (ותנאיו אינם כשל אנשי קבע בתפקידי לחימה). רובם המכריע לוחמים עזי נפש, וגם מי שנחשב תומך לחימה, היום שלו מתחיל באור ראשון ומסתיים בחצות. צריך לומר: תומכי הלחימה מאז 7 באוקטובר עושים עבודת קודש ופשוט לא נמצאים בבית. הם לא זוכים להערכה שמגיעה להם, גם לא לתנאים, אבל הם במלחמה לכל דבר. ואי-אפשר היה בלעדיהם.
אבל הנושא בטור הזה איננו התנאים. הנושא הוא המודעות. אשת משרת קבע סיפרה לי שבאחד היישובים קיבלו השכנים שלהם חבילה לחג מהוועד, כי הבעל במילואים. היא לא קיבלה. גם היא לבד. גם ילדיה לא רואים את אבא. הם נלחמים כולם בשטח יחדיו, אבל הם לרוב גם לא מוזכרים. בנאומים מדברים לרוב על אנשי המילואים, אבל לא מציינים לצידם את אנשי הקבע. והם ומשפחותיהם זקוקים להכרה הזו. אנשי הקבע נפצעים ונופלים במלחמה הזו. מאבדים חברים. חייהם מאז 7 באוקטובר לא קרובים אפילו לנורמטיביים. הם נותנים את מיטב שנותיהם למדינה בעוד הנשים צריכות להחזיק לבד את הבית, לנסות גם לעבוד וגם למלא את מקומו של בן הזוג. מגיע להן שנחבק אותן, שנצדיע להן ושנבדוק גם מה הן צריכות. יש כ-14 אלף משפחות קבע שחייהן התהפכו מאז 7 באוקטובר. מגיע להן שנכיר בחלקן.
לִבְחור בשירות קבע זה לבחור בחיי שליחות. הנשים היקרות שפגשתי אמרו לי שלומר לאנשי הקבע ולמשפחות שלהם שהם לא צריכים הכרה ותמיכה כי הם רגילים לזה, זה כמו לומר לאדם עם כאב כרוני, אתה כבר רגיל לזה, מה אתה מתרגש.
הן גם מבקשות שנבין שהרציפות והטוטאליות של המלחמה יצרו מצב חדש של שחיקה. יש דברים טכניים שיכולים להקל, כמו לאפשר במלחמה לנשות אנשי הקבע לעבוד יותר מהבית או לשים לב במערכת החינוך לילדים שלהם ולמה שקורה איתם. אבל הכמיהה העמוקה שלהן היא שנבין באמת שגם הן חלק מהסיפור הישראלי המטורף של השנתיים הקשות האלה, גם עולמן התהפך. זה לא במקום הכרה בגבורת המילואים ולא בהשוואה. זו פשוט עוד קבוצה יקרה של אנשים בעלי שאר רוח שצריכים שנכיר במה שהם עשו פה בשנתיים האלה.
שנגיד תודה.
