"בלינג-בלינג, עדן פינס חושפת את טבעת היהלום", אני קוראת וישר מגלגלת עיניים. אני אפילו לא צריכה להיכנס לכתבה. עד כדי כך ברור לי מה אני אקרא שם, הרי אירוסים של מפורסמות נהיו טקס שופוני מוכר וצפוי. זה יתחיל בתמונות תקריב של הטבעת שהזמר אושר כהן נתן לבת זוגו, מן הסתם טבעת יהלום עצומה בגודלה, לפחות שלושה-ארבעה קראט, כי זה הסטנדרט היחיד שמקובל היום. פחות מסלע בגודל הר ראשמור שמשתלט על כל האצבע וקשה לצאת איתו לשחייה בים בלי לשקוע לקרקעית - זה אומר שאת אישה שלא אוהבים אותה מספיק.
אחרי זה יראיינו איזה יהלומן שמת לעשות תוכן שיווקי לעסק המקרטע שלו בבורסה. הוא ינסה לשערך כמה עלתה לזמר האומלל קוביית הקרח השקופה והמשעממת שמפארת את אצבעה של הארוסה שלו. המומחה יגיד שאם זה יהלום אמיתי, אז לפחות כמה מאות אלפי שקלים, ואם זה יהלום מעבדה, אז משהו בין עשרת אלפים שקלים ל-15 אלף. "וואלה, באמת בחירה מקסימה", אני רוטנת, "או שאת בוחרת ביהלום דמים שילדים קטנים באפריקה מתו מוות נוראי בשביל לחצוב אותו, או שאת בוחרת במשהו סינתטי שמישהו גידל על צלחת פטרי במעבדה". זה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי, איך אחרי כל מה שאנחנו יודעים על היהלום, הוא עדיין נחשב לסמל לרומנטיקה. משהו שמייצג סבל או זיוף.
וזה לא הדבר היחיד שמפריע לי בטבעות האירוסים המסיביות שנהיו אופנתיות אצל המפורסמות וסמל סטטוס שאי-אפשר בלעדיו. זה השואו-אוף הזה, בזבוז הכסף הראוותני, שמוציא אותי מדעתי. ועוד במדינה שנמצאת במלחמה הקשה בתולדותיה כבר שנתיים. ובאמת, כשאני נכנסת לכתבה זה בדיוק מה שאני מגלה, אם כי בהיקפים הרבה יותר מנקרי עיניים ממה שציפיתי. מתברר שהטבעת של פינס ממש גדולה, המומחה אומר שרובצים עליה מינימום שישה קראטים, ושהיא עלתה לא פחות מחצי מיליון שקל. ולכן רק נותר לי לאחל בהצלחה לעדן פינס, שאת הכנות והרגישות שלה אני דווקא מחבבת, שתנסה ללכת לשיעור פילאטיס עם משהו בגודל של צלחת לוויין על האצבע המסכנה שלה.
"חצי מיליון שקל", אני אומרת עכשיו לרן, "לא משנה כמה אושר כהן מצליח בקריירה שלו, אין גבר אחד בעולם שיכול לשלם חצי מיליון שקל על פאקינג תכשיט בלי לרצות למות מיד מרוב חרדה כלכלית". "היית רוצה שאני אביא לך גם טבעת יהלום כזו?" רן אומר ונראה קצת מעורער. גברים תמיד נבהלים כשאישה אחרת מקבלת תכשיט מאוד יקר מהגבר שלה. הם חושבים שזה מעיד משהו על הגבריות שלהם עצמם, העובדה שהם לא מסוגלים להלביש לך משהו שעלה כמו דירת חדר וחצי בחיפה על הקמיצה השמאלית.
וזו בדיוק הנקודה, שהצעות הנישואים הגרנדיוזיות וטבעות האירוסים שמציעים איתן הפכו בשנים האחרונות להיות תחרות השתנה בין גברים, למי יש יותר גדול, של מי כבד ורחב ושוקל יותר, מי הכי עשיר ושוגר-דדי בנשמה ויכול לפנק את האישה שלו ככה. וגם הנשים מתחרות בינן לבין עצמן מי קיבלה את המסלעה הכי מרשימה ובכך הוכיחה שהיא בחרה בעל טוב. וכמו תמיד, מי שמובילים את המנהג המגונה הזה הם הסלבים. הנה כמה דוגמאות מהשנתיים האחרונות. שחף מ"האח הגדול" הציע לטליה בחופשה באיטליה. חלילה שסלב שמכבד את עצמו יציע כמו שבעלי לשעבר הציע לי, בסלון של הדירה השכורה שלנו, עם שביל נרות איקאה על הרצפה. הטבעת של טליה הייתה במשקל שני קראט בערך, ועלתה כמאה אלף שקלים. נועה קירל קיבלה הצעה מדניאל פרץ על יאכטה מפוארת מול חופי הרצליה. אני עדיין זוכרת את הניסוח של הכתבה שדיווחה על זה. "נועה קיבלה טבעת משובצת יהלום ענקי, והנה כל מה שאתם צריכים לדעת עליה". אני זוכרת שחשבתי, "למה? למה אנחנו צריכים לדעת? מתי המדינה הקטנה שלנו התחילה לסגוד בכזו אובססיה מכוערת לכסף?"
מתחת לתמונה של הטבעת של קירל כתבו "יהלום מורגש". הנה עוד סטנדרט שהפך לחובה בכתבות אלו. היהלום יתואר כבלינג-בלינג, או כסלע גדול, תרגום של המונח האמריקאי המקובל ליהלומים, "רוק". שפה שתפקידה לעורר קנאה וללבות רגשות נחיתות, לגרום למי שקוראת בבית להרגיש פחות אשת חלומות אהובה ומושקעת מבר רפאלי רק כי היא קיבלה ביצה ענקית. זה קטע דוחה שהשתרש בתרבות סיקור המפורסמים לאחרונה. העיתונאים עושים הכל כדי שנבין שסלבים הם מורמים מעם, יצורים מוזהבים ואלוהיים שיש להם חופשות יותר טובות משלנו, טבעות יותר בלינג משלנו. כמי שיצא לה להיות עיתונאית בסוף הניינטיז, אני לא זוכרת שאי פעם נהגנו לסגוד וללקק ללייפסטייל של מפורסמים ככה. להפך, לעגנו לשחקנית הצעירה שקנתה כלב גזעי באלפי שקלים. הסתלבטנו על כוכב הרוק שהתמסחר ונוסע במרצדס שחורה. זה אולי לא היה יפה ורע לב, אבל היה בזה משהו חשוב שרצינו לומר. לקנא במפורסם בגלל שיש לו כישרון יוצא דופן ובגלל האהבה שהוא מקבל? זה נורמלי. להעריץ אותו כי יש לו פנטהאוז במגדל יוקרה כמו שיש לכל סוחר נשק שמנוני שמכר תתי-מקלע לקונגו? זה צ'יזי ועלוב.
והנה הדבר שהכי מרגיז אותי בסיקור המתמוגג מכסף הזה. שזה רק גורם צער למי שאין לו. כי מה לעזאזל אמור לעשות בחור צעיר טיפוסי, נגיד מוסכניק או טכנאי מחשבים בגיל 30, שרואה את כל כתבות הבלינג האלו? וגם אם הוא לא קורא אותן בעצמו, בטח הבחורה שהוא אוהב נמצאת באינסטגרם ובטיקטוק בעמודים כמו "ישראל בידור" ויודעת את כל מה שצריך לדעת על טקס ההצעה של כל המפורסמות. ולכן הבחור שלה כבר יודע שאם הוא יביא לה חישוק צנוע עם יהלום גרגיר-אורז, היא בטח תסתכל עליו באכזבה שהיא לא תצליח להסתיר. זו פשוט בושה להפיל על בחור שרק מתחיל את חייו הוצאה כזו על טבעת, בטח בימים שבהם ביטוח הרכב עולה היום כמו תיק של לואי ויטון.
"איכס, נראה לך שהייתי רוצה טבעת כזו?" אני אומרת עכשיו לרן, ותוהה אם אני משקרת. האם כל מה שעומד מאחורי הסלידה העמוקה שאני רוחשת כלפי הטרנד זה פשוט קנאה? כן, כולה קנאה יוקדת של אישה שמעולם לא זכתה לקבל תכשיט כזה? ולרגע אחד אני מדמיינת, אני לא עיתונאית אפרורית אלא דוגמנית בינלאומית שיצאה עם ניימאר ושיש לה עיני חתול ירוקות ומכשפות. האם גם אז הייתי מתעצבנת אם הגבר שלי היה מביא לי יהלום בסכום שיכול להוציא משפחה קשת יום מהצרות שלה? התשובה הכנה שלי היא כן, לא הייתי אוהבת את זה.
כמה מוזר, כשגבר מציע לך נישואים, הוא אמור לעשות את זה כי הוא אוהב אותך, אוהב אותך האמיתית, כמו הדרך שבה את אוהבת שפריריות וסלמנדרות ואת הריח השקט והלבן של אורז שמתבשל בסיר. ואיך שאת שונאת מלונות יוקרה שמרגישים לך כמו גטו פלצני ולא סובלת אנשים נמנעים ושיפוטיים. כל הדברים האלו שעושים אותך את. לא תצליחו לשכנע אותי שלהביא לי אבן חן חסרת צבע או ייחוד כמו שכולם עושים זה משהו שמעיד על זה שאהובי רואה אותי כמו שאני. יש הרי כל כך הרבה אפשרויות בטבע. לבחורות שמרגישות טוב רק כשהן שוחות באיזה מפרץ כחול יש אקוומרין, לבחורות אמנותיות וקצת אפלות יש גארנט, אבן בורדו שנראית כמו טיפות דם כהות. לבנות נשיות וענוגות במיוחד יש מורגנייט שהיא ורודה ותמימה. כל האופציות האלו לא רק מבטאות את האופי של הבחורה ומיוחדות לה, הן גם עולות רבע מיהלום, שהוא בעצם התרמית השיווקית הכי גדולה שיש.
כמו כל דבר מאוס, גם טרנד יהלומי הענק יובא מחו"ל, ובעיקר מארה"ב, אלינו לארץ. כל כוכבות הפופ והשחקניות הכי גדולות - טיילור סוויפט, סלינה גומז, היילי ביבר, כבר מזמן מתגאות בטבעות אירוסים עם יהלום בגודל שאפשר לראות מהחלל. רק שהיהדות אף פעם לא הייתה כזו. היא תמיד הייתה קצת חשדנית בגישתה לראוותנות ולקישוטים מוגזמים. אפילו טבעת הנישואים היהודית אמורה להיות הכי לא מנקרת עין שיש. חישוק שעשוי רק ממתכת אחת, בלי אבן חן, בלי חריטות ועיטורים. קשה לי לראות את נועה קירל, שהיא ילדה ערכית, מישהי שמספרת שהיא הולכת להתייעץ עם רב כל שבוע, מייבאת לחיי האהבה משהו כל כך נוצרי כמו טקס אירוסים היישר מטיפאני'ס. בשביל מה זה טוב? הייתי כל כך שמחה לראות את אחת הכוכבות שלנו מקבלת הצעת נישואים בניחוח ישראלי שמחובר לימים שאנחנו עוברים פה, כרגע, בגינה של ההורים. אולי להפריח גם בלונים צהובים כדי להזכיר את החטופים. נשים ישראליות לא אמורות לרצות להתחתן כמו יורשת טקסנית בשם ברנדי ריי. יש לנו תרבות יפה משלנו, ויהלום של סוחרים בלגים טחונים זה לא חלק ממנה.
"אתה הבאת לי את התכשיטים הכי יפים שיש", אני אומרת לרן ומתכוונת לזה. הוא קנה לי תליון ירוק ליומולדת 40, עוד תליון עתיק ארט דקו עם פנינה ליומולדת 45. יש גם טבעת אמטיסט שהוא הביא לי מאיזה צורף זקן מבלגרד סתם כדי להגיד שהוא אוהב. אלו תכשיטים שרחוקים ממחיר של יהלום מהבורסה, אבל בבורסה של הלב שלי? הם שווים הכי הרבה שיש. וזה גם מה שאמרתי לבחור צעיר שבא אליי לאחרונה כדי להתייעץ איתי עם איזו טבעת להציע לחברה שלו. "אקוומרין?" הוא אמר ונראה כל כך נרגש, "זו באמת אבן מהממת, ויש לה עיניים כחולות, אז זה מתאים לה". ואז הוא פתאום אמר "אבל תגידי, זה מספיק יקר? זה לא נחשב שאני מתקמצן?" ואני חשבתי שאם הפרצוף שלה ישתנה אפילו במילימטר רק בגלל שזה לא היהלום של רוקפלר, או אם היא שייכת לנשים מהסוג שתמיד אומר את האמת ותגיד לו, "מאמי, בחיי שיש לך טעם זוועה בתכשיטים", אולי אין טעם להציע לה.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
