אף אחת מהנשים שגדשו את הרחבה הצפופה של הספרות הרומנטית בשבוע הספר 2023 לא ידעה מה עבר על עדן בל. בזמן שהן ביקשו מהסופרת הנערצת עליהן חתימה או סלפי נרגש, היא התמודדה עם כאבים קשים, שרידים מהלידה הטרייה, ומכל המסע שעברה עד לאותו הרגע.
"הייתי אז בקושי שבוע אחרי ניתוח קיסרי", היא נזכרת. "הגעתי עם סיכות בבטן, אבל לא רציתי להחמיץ את זה בעד שום הון. לא הסכמתי לוותר על המפגש עם המעריצות, זה היה החלום הכי גדול שלי. הגעתי פצועה וכואבת, אבל כל כך נהניתי. פוצצנו את המתחם, היו תורים שהתחילו כבר בכניסה. הדוכנים האחרים התלוננו שהקהל שלי חוסם את הגישה אליהם. זה היה מטורף ובשבילי זה היה עוצמתי במיוחד: גם הצלחתי ללדת אחרי שנים של ניסיונות וגם ילדתי את הספר הראשון שלי".
מאז בל הוציאה 13 ספרים, שכולם הפכו לרבי-מכר, ומכרה כ-100 אלף עותקים. כל זה, בזמן שהיא עובדת כמנהלת משאבי אנוש בהייטק תחת שם אחר, ובלי שהעובדים בכלל מודעים לקריירה הצדדית הלא שגרתית.
עוד לפני ההשקה הרשמית הזו, בל הספיקה לאסוף מעריצות בתקופה שהייתה כותבת להנאתה בוואטפד – סוג של גלגול מודרני לישראבלוג, שבו כל אחד ואחת יכולים להעלות טקסטים, בתקווה לצבור קוראים. בתוך הכוורת הגועשת והאינסופית, בל הצליחה לבלוט עם סיפורים רומנטיים שכתבה ושהעלתה פרק-פרק, משאירה את הקוראות צמאות לעוד. הביקורות הנלהבות והצפיות שהתווספו, הביאו לבסוף גם לפנייה מצד הוצאת 'יהלומים', שהעבירה את כתביה של בל לגרסת הכריכה ומיצבה אותה כאחת הכוכבות הגדלות של הז'אנר.
"את כל המסע מהכתיבה ברשת ועד לספרים עשיתי מבלי שהקוראות ידעו מה באמת עובר עליי. עוד כשהייתי בוואטפד הן כתבו לי, שיתפו אותי בדברים אישיים והתייעצו איתי, מבלי לדעת שכל הזמן הזה אני מתאבלת על שני עוברים שנפלו לי. למעשה, את ההפלה הראשונה עברתי בזמן שכתבתי על הפלה".
החלטת לכתוב על זה בגלל מה שעברת?
"זה היה אחד הדברים הכי מצמררים שקרו לי, כי כתבתי את הסצנה הזאת מבלי לדעת שהעובר שבבטן שלי כבר לא בחיים. היו לי שני הריונות תקינים לפני כן, ובשני המקרים ילדתי בניתוח קיסרי. חודשיים אחרי הלידה השנייה נקלטתי שוב ומאוד רציתי את התינוק, אבל רופא שיכנע אותי שזה מסוכן לי ושגם יהיה לי מאוד קשה לגדל צמודים, אז עשיתי הפלה. מאותו רגע זה כל הזמן רדף אותי וכל הזמן חיכיתי כבר להביא עוד ילד. אחרי כמה שנים, כשהרגשתי שאני לא יכולה לחכות יותר, נקלטתי, ואז קרה הסיוט".
"שכבתי אצל רופא הנשים, גללתי בטלפון וקראתי תגובות על דברים שפירסמתי. הייתי במצב רוח טוב, ואז שמתי לב שהרופא בודק ובודק ולא אומר כלום. שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא הסתכל עליי ואמר, 'אני מצטער, אבל לעובר שלך אין דופק'"
אותו סיוט התחיל כאשר בל הייתה בשבוע ה-14 להריונה. היא הגיעה לבדיקה שגרתית אצל רופא הנשים ונשכבה על המיטה בנונשלנטיות של אישה שכבר עברה שני הריונות תקינים. "שכבתי שם והתחלתי לגלול בטלפון ולקרוא תגובות על דברים שפירסמתי. אפילו לא העליתי בדעתי שמשהו לא בסדר. עניתי למגיבות, הייתי במצב רוח טוב, ואז התחלתי לשים לב שהרופא בודק ובודק ולא אומר כלום. בסוף שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא הסתכל עליי ואמר, 'אני מצטער, אבל לעובר שלך אין דופק'. באותו רגע, הרגשתי שקרס עליי עולמי. סליחה", היא לרגע עוצרת לשחרר נשימה, "גם עכשיו כשאני מדברת על זה, זה עדיין קשה לי".
אני מבינה אותך טוב מדי.
"אז את יודעת. זה כאב שלא באמת מפסיק. אני מאושרת על הילדים שלי, אבל זה כמו איזה ענן כזה שתמיד מעלייך. ואת גם כל הזמן מאשימה את עצמך: אולי הייתי מרוכזת יותר מדי בדברים אחרים, בספרים, הייתי כל הזמן עסוקה, אולי לא אכלתי מספיק, לא טיפלתי בעצמי. אני זוכרת ששאלתי את הרופא אם אין שום דבר לעשות כדי להציל את העובר. גם את האחות שהייתה בגרידה שאלתי אם אין דרך לעשות לו החייאה. כבר ראיתי אותו בבירור באולטרסאונד, כל כך לא רציתי לוותר עליו. אבל לא היה מה לעשות. כמה ימים אחרי זה, חזרתי לכתוב את הסצנה של ההפלה והפעם היא כבר נראתה לגמרי אחרת".
בל המשיכה לכתוב ולשחרר עוד ועוד פרקים לוואטפד ובמקביל התבשרה על הריון נוסף, אבל גם הפעם הציפייה וההתרגשות נקטעו מהר מדי. "שוב הגעתי בשבוע 14 לבדיקה ושוב אמרו לי שהעובר ללא דופק. אני זוכרת שבאותו רגע ראיתי חושך, לא האמנתי שזה שוב קורה לי. לא הבנתי למה הגוף שלי מתנהג ככה. לא הצלחתי להתאפס על עצמי. אני זוכרת את תחושת הייאוש שהשתלטה עליי בגלל המחשבה שאולי כבר לא אוכל להביא ילדים".
בל המשיכה לספק לקוראות שלה עלילות נוטפות תיאורי אהבה, בזמן שבחיים היא נאבקה על הזכות להבין למה העוברים שברחמה לא מצליחים להתפתח. "אמרו לי שרק אחרי שלוש הפלות מתחילים לבדוק אם יש בעיה, אז רבתי עם מערכת הבריאות שייתנו לי לעשות את הבדיקות 'רק' אחרי שתי הפלות. למה אני צריכה לעבור שלוש הפלות בשביל להבין מה קורה איתי? הייתה לי רופאה שעזרה לי להילחם להתחיל את הבדיקות, ובאמת אחרי שהכניסו לי מצלמה לרחם, גילו שנוצר לי שם חוצץ, מעין קיר של רקמה שהפריע לעוברים להתפתח מעל לגודל מסוים. אחרי שחתכו אותו שוב נקלטתי ומשם הכל הלך תקין".
עד כמה הטלטלה שעברת משפיעה עלייך היום?
"אני משתדלת לשים את כל מה שקרה מאחוריי, אבל זה עדיין כואב. גם באחד הספרים שלי כתבתי הקדשה: 'לשני העוברים שליבם הקטן הפסיק לפעול בטרם יצאו אל העולם. לב של אמא תמיד זוכר'. זה נושא שיש סביבו הרבה בושה. נשים שעוברות את זה חושבות שמשהו לא בסדר איתן, אז חשוב לי לדבר על זה, ועכשיו גם אחת הגיבורות שאני כותבת סובלת מבעיות פוריות".
× × ×
בשנתיים שעברו מאז שבל, 36, יצאה מבית החולים לביתה שבאשקלון עם ידיים מלאות, היא חשפה בפני הקוראות את החלומות הכמוסים שלה, הגישה להן פנטזיות שהן אפילו לא ידעו שהן רוצות, אבל הסודות וההסתרות עדיין נשארו, ולאורך כל הזמן היא שיתפה רק מעטים בחיים הכפולים שהיא מנהלת, שני קווים מקבילים שהיא דואגת לא להפגיש: בלילות היא עדן בל, שמנסה לספק את אלפי הקוראות שמחכות לספר החדש שלה, ובבקרים היא עדן בלבצ'אן, מנהלת משאבי אנוש באינטל, שמנסה להחביא מהקולגות את העובדה שהיא אחת מסופרות הרומנטיקה הפופולריות בישראל.
"אף אחד שם לא יודע שאני סופרת וזה מאוד נוח לי, כי אני אוהבת את האנונימיות בעבודה. זה לא יהיה לי קל עכשיו לצאת מהארון. אני לא רוצה שיתייחסו אליי אחרת, שיסתכלו עליי אחרת. יש לי צוות מדהים ואני בטוחה שהוא יתמוך בי, אבל רומנטיקה היא לא בדיוק השפה המדוברת בהייטק".
עם כל ההצלחה של הספרים, אין מחשבה לעזוב את הדיי-ג'וב ולהתמקד רק בזה?
"אני אוהבת את השילוב בין הקונקרטיות של העבודה בהייטק לבין העולם של הספרים, שבו הדמיון כל הזמן עובד. ככה אני גם עם רגליים על הקרקע וגם יכולה לברוח למציאות שונה. זה מאזן אותי".
זה לא מבלבל להתהלך עם שני שמות?
"לא ממש. כל פעם שקוראות שואלות אותי מה השם האמיתי שלי אני אומרת להן שאני כמו מאיה קיי, גם לה יש שם משפחה ארוך ומסובך אז היא קיצרה".
למה הרעיון שיידעו מי את כל כך קשה לך?
"כשהתחלתי לכתוב לא חשבתי שזה יגיע למקום הזה, ועכשיו זה קצת מוזר להגיד להם, 'שומעים, דרך אגב, יש לי 13 רבי-מכר ואני אחת מסופרות הרומנטיקה הכי גדולות בארץ'. נראה לי שהם ייפלו מהרגליים, הם יהיו בהלם מוחלט".
או שתגלי שגם שם כולם קוראים את הספרים שלך.
"לא נראה לי. הרומנטיקה לא נמצאת שם".
אולי היא לא שם, אבל בל יודעת איך לתת לה להיכנס מבין החריצים, עד שאפילו טיול חברה הפך לספר הכי מצליח שלה. "אירגנתי לעובדים סיור לקיסריה ואז שמעתי את הסיפור של המלך הורדוס, ומיד נוצר לי ספר שלם בראש. ידעתי שיש לי רעיון מטורף ושאני חייבת לעזוב הכל ולכתוב אותו. יום למחרת התחלתי לעשות מחקר על האימפריה הרומית ואחרי שבוע התחלתי לכתוב בלי לעצור. בהתחלה אמרו לי, 'מה את הולכת לכתוב עכשיו ספר היסטוריה? למי אכפת מהאימפריה הרומית?' אבל אמרתי לעצמי, עדן, אל תקשיבי לאף אחד. הלכתי עם האינסטינקטים והספר באמת היה הצלחה.
"הוצאתי את 'קיסר' קצת אחרי 7 באוק-טובר. בסוף נובמבר עשינו השקה בקניון עזריאלי בתל-אביב. חשבתי שאף אחד לא יבוא, ובסוף הגיעו אלפים. המנהל של הקניון התקשר למנהל של צומת ספרים ואמר לו, 'את מי הבאת לי לפה?' סגרתי להם את הקניון. לא ציפינו לכזאת היענות. עד היום הספר הזה לא ירד מרשימות רבי-המכר, ואני המשכתי את הסדרה עם עוד שלושה ספרים. באחרון, 'מלך יהודה', הגיבור חוזר לירושלים ורוצה לשקם את בית המקדש".
"באירועים באות אליי גם אמהות עם ילדות בנות 11. אני שואלת את האמהות אם הן יודעות מה קורה בספרים והן אומרות לי, 'בטח שאנחנו יודעות, קראנו. את יכולה לחתום גם על העותק של הבת שלי בבקשה?'"
לא נשמע כמו נושא קלאסי בז'אנר.
"נכון, וקיבלתי הרבה הודעות כמו: 'לימדת אותי הרבה על הדת, קירבת אותי'. נשים כותבות לי שהן קוראות את הספר ובוכות בגלל החורבן של בית המקדש והכאב של העם היהודי. היו כאלה שאפילו אמרו לי שעודדתי אותן לחזור בתשובה - ואני בכלל חילונית, אבל אני מאוד אוהבת את היהדות ואוהבת להתייחס אליה בספרים. מבחינתי זה הדבר הכי גדול שאפשר לעשות".
זה לא מרגיש לך קצת מוזר לכתוב על הדת ועל בית המקדש בספר רומנטי-ארוטי?
"בספר על בית המקדש לא הכנסתי ארוטיקה, באמת מתוך מקום של כבוד לדת. יש שם ממש סצנה קטנטנה ועדינה, וחוץ ממנה הספר נקי".
אז זה לא מאכזב את הקוראות?
"היו כאלה שבאמת ציפו למצוא ארוטיקה והתאכזבו, אבל אני שלמה עם הבחירה שלי. הרגשתי שבספר הזה ספציפית זה לא מתאים. זה גם ככה לא מתאים לדמויות - אם יש דמות שיש לה טראומה, כמו במקרה הזה, אני פחות מוצאת לנכון להתחיל לכתוב לה סצנות ארוטיקה אקרובטיות. יש ספרים שבהם הדמויות מלאות באש ואז זה יותר נכון להכניס את האש שלהן גם לתשוקה ולתת להן הרבה סצנות סוערות".
× × ×
הז'אנר הרומנטי-ארוטי עושה את מה שהמוזיקה המזרחית עשתה בשני העשורים האחרונים. על רקע ההתנשאות והזלזול מצד הממסד, הוא סוחף את הקוראות מהשטח, ועם הזמן כובש עוד מדף ועוד חלקה בחנויות הספרים, מטפס עוד שלב במצעדי המכירות. למרות זאת, ואולי בגלל, בשנתיים האחרונות הוא זוכה לאקסטרה-ביקורות, על כך שבמציאות הישראלית המדממת, שבה כל החלטה עלולה להפוך לגורלית, ספרים שבהם התהייה המרכזית היא מתי סוף-סוף הגיבורים יעשו את 'זה' הם כמו לעג לרש. בל, לעומת זאת, דווקא רואה בהם סוג של שליחות. "מאז 7 באוקטובר, הצורך באסקפיזם עלה בצורה משמעותית. אני רואה במדיות החברתיות כמה אנשים מבקשים ספרים קלילים. אנשים לא רוצים לקרוא על המציאות – הם רואים אותה מול העיניים כל הזמן. אנשים מחפשים קצת לברוח. אבל דווקא במקרה של 'קיסר', יש כאלו שאומרים שהוא מזכיר להם את 7 באוקטובר. אמנם כתבתי את הספר לפני כן, אבל אנשים אמרו לי שהתיאורים של החורבן ושל שריפת ירושלים מזכירים להם את מה שקרה בעוטף. בגלל זה אני חושבת שבאיזשהו מובן הספר גם מחזק, כי הגיבורה הראשית עוברת תהליך מורכב וקשה שבסופו היא הופכת למלכה ומחזקת את היהודים".
המלחמה השפיעה על הכתיבה שלך?
"את 'מלך יהודה' כתבתי אחרי תחילת המלחמה ובגלל זה הוא נכתב ברגישות ותוך התייחסות למצב. כשכתבתי את הסצנות היו לי בראש התמונות הקשות מ-7 באוקטובר, אבל לא נכנסתי לתיאורים מאוד מפורטים כדי לא לעורר טריגרים. אני חושבת שבסך הכל אני משלבת בצורה טובה, עד כמה שאני יכולה, בין האסקפיזם למציאות. אני עושה שם איזה מאש ביניהם ונראה שהקהל אוהב את זה".
הקהל, למקרה שעוד היה ספק, מורכב בעיקר מנשים, לפעמים אפילו נערות צעירות. את ספרוני 'חלומות מתוקים' שמילאו את ספריות בית הספר, ושבהם הקליימקס המצופה היה נשף סוף השנה או מפגש ליד הלוקרים במסדרונות התיכון, מחליפים עכשיו האפוסים הרומנטיים, שחלקם גדושים בתיאורים מיניים מפורשים שיכולים לגרום אפילו לדניאל סטיל לצחקק במבוכה. "בפלטפורמות שלי באינסטגרם ובטיקטוק אני מנסה כל הזמן לתווך לקוראות הצעירות שבעיניי חשוב קודם כל לדעת איך המציאות עובדת, להבין מה זה זוגיות בריאה, ורק אחר כך לגלוש", בל מדגישה. "אבל אני יכולה לספר שבאירועים באות אליי גם אמהות עם ילדות באמת קטנות, אפילו בנות 11. אני שואלת את האמהות אם הן יודעות מה קורה בספרים והן אומרות לי, 'בטח שאנחנו יודעות, קראנו. את יכולה לחתום גם על העותק של הבת שלי בבקשה?'
"ככל שאנחנו מתקדמים עם הטכנולוגיה ועם הרשתות החברתיות, הילדים נחשפים ליותר תכנים שלא מתאימים להם, ועם השנים את רואה קוראות יותר ויותר צעירות. אבל לי אין מה לעשות עם זה, בסוף להורים יש אחריות לדעת איזה גבולות לשים, כמו שאני לא אסכים שהבת שלי בת התשע תקרא ארוטיקה".
מתישהו היא תגיע לגיל שבו אפשר להתחיל.
"כשהיא תהיה מוכנה לזה ומספיק גדולה, אני אתן לה לקרוא בשמחה. כל המשפחה שלי קוראת את הספרים שלי - חוץ מאמא שלי. רק לה אני לא נותנת לקורא, וזה לא רק אצלי ככה. אני רואה שהרבה סופרות בחו"ל כותבות: 'אמא, אל תקראי את הספר הזה. את לא תסתכלי עליי אותו הדבר אחר כך'. אגב, זה מזכיר לי שבאמצע ארוחת החג, ליד כולם, חמותי שאלה אותי, 'יש לך ספר עם קצת פחות סקס לתת לי?'"
מביך.
"זה לא מביך אותי. אנחנו במאה ה-21, מיניות זה לא סוד, זה חלק מהחיים, אז היום זה כבר חלק מהסיפורים".
ומה בעלך חושב על זה?
"בהתחלה היה לו קצת קשה, הוא ניסה לחשוב אם זה שאני כותבת על גבר אחר אומר משהו על הזוגיות שלנו. הייתי צריכה להסביר לו שזו רק פנטזיה, שאנחנו נהנות לברוח למקום הזה, אבל אנחנו יודעות טוב מאוד שהמציאות לא תמיד ככה - וזה בסדר. יש גיבורים מטורפים, אבל זה לא אומר כלום על החיים האמיתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
