סוד / זה היה עוד יום בסוף הקיץ בארצנו 2025. כל הזמן דיברו על ירידת המוניטין שלנו בעולם, נהיינו די מוחרמים וזה העציב אותי מאוד שהגענו לזה. ועוד משהו שדיברו עליו זה הרמקולים והסיפור שצה"ל העביר את נאום הראש מהאו"ם לרחבי עזה בעזרתם. אז בלי להיכנס לסוגיה, אפרופו רמקולים, עכשיו אולי עדיין אסור לי לגלות שממש בשבוע השלישי לתחילת המלחמה התבקשתי מצבא ההגנה לעשות פעולה רמקולית שלצערי אני לא יכול להרחיב עליה. מעבר לסודיות המתבקשת זה היה נורא מרגש, רגע בחיים. סיקרנתי? יש לי תיאוריה על זה, אבל בהזדמנות.
הוא נורא רצה / אני כותב את השורות האלה ביום ראשון (יום הדפסת הגיליון בגלל החגים) כישראלי נבוך לפני פגישת רה"מ והנשיא שלו. ומה היה שם, לא יודע. אבל זה חשוב, הלוואי נקודת מפנה. מה שכן, בין לבין יש את האישי והמרגש, ואני חשתי, לפחות בדמיוני, בשבוע שעבר שאבא שלי יצחק ז"ל חלף מולי בחג בדרכו לבית הכנסת. ונזכרתי שלפני שנים רבות בין כיפור לסוכות אבא תמיד תיכנן לבנות לנו סוכה. ולמרות שהוא לא היה מה שמכנים היום הנדימן, אז לפחות בצניעות, הוא היה עשר. וכשהיה חבר כנסת גם נסע באוטובוס לישיבות וגם כשאמא והוא היו נוסעים לחוץ לארץ הם היו לנים במלונות של כוכב אחד, לעומת טיסות השרים בעירבון לא מוגבל בסכומי עתק.
ההצעה הלא-מפתה / אגב, הייתה שאלה שאבא היה תמיד שואל דווקא בזמן שהיה כבר שליח ציבור (סגן ראש עיריית ת"א וחבר כנסת, כאמור). הוא לא שאל איך הגיעה השחיתות של החברה למצב הזה, אלא יותר למה מינו בכלל טיפוסים כאלה לתפקידים האלה - כי מה הפרמטרים? וכשאני מהרהר אני נזכר בעוד סיפור מוזר מעברי בעניין זה, שפשפו עיניים:
פעם, לפני די הרבה שנים, הוצע לי על ידי מישהו מאושיות השלטון הישן להיות שר בממשלה (נשבע לכם). נפגשנו בבית קפה. הגיע איש רם דרג, דיבר איתי ברמות דרג ושלף את ההצעה. הבטתי בו מופתע והתפוצצתי מצחוק. אני? תמהתי במבוכה הולכת וגוברת, מה הכישורים שלי בכלל בְּשָׂרוּת. בכל מקרה, אתם מבינים שסירבתי להצעה הלא-מפתה מבחינתי. אגב, זה מזכיר לי כמובן ת'סיפור של יז'י קושינסקי הפולני על האיש מ"להיות שם", גרדינר שמו. גנן פשוט ודי דביל שנהיה בטעות נשיא מדינת אמריקה וככל שדיבר שטויות על גינות כולם היו בטוחים שהוא מדבר מדינאות גדולה וכולם הקשיבו לו כאילו אלה דברי אלוהים חיים. ספר סאטירי נהדר, וגם סרט עם פיטר סלרס המנוח והבלתי נשכח.
מתוך הרצאה של אבא / לאורך שנים אבא היה מדבר איתי על המדינה. הוא אמנם רצה לדבר על זה באריכות בסוכה, אבל בינתיים שקע בתכנון המדוקדק שלה. אבא טען שאנחנו חיים בהיפוך תפקידים, למשל שהרבה טיפשים מתיימרים להיות יענו חכמים ושבעקבות זה לאט-לאט נשכח בסוף מי אנחנו (חכמים או טיפשים). וכיוון שכך הברית בין האזרח לבין השלטונות תתרופף, עד שההנחה היסודית שהשלטון חפץ בטובתנו תהפוך לאשליה מוטעית.
ישבתי מולו אז פעור פה. לא הרבה הבנתי ממה שאמר לי ולא קישרתי בין חלקי הדברים שקלטתי. וכשהוסיף שעקרון החירות המדומה של כל אחד מאיתנו כאילו אנחנו בכלל מחליטים משהו הוא אשליה, שאלתי: אז מה אנחנו קובעים בכלל? והוא ענה שמלבד הבעת עמדה בסקרים או בהפגנות או ביום הבחירות, אין לנו זכויות הכרעה. כי מי שמחליט על מלחמה או עסקה או העלאת ריבית או רמזור או עבודות מע"צ באיילון לפני החג, זה הם. כמו רכב חד-כיווני שנוסע רק לכיוון אחד. אבל זוהי דמוקרטיה, הסביר.
תרצה אתר והים / לעניין אחר, קצת יותר לירי. קודם כל, אזכור את מוני אמריליו שהלחין לי את "השיר על ארץ סיני" ששרתי בפסטיבל הזמר לפני שנים (מקום שלישי). הוא היה צנוע, מדהים ביכולות לכתוב מנגינות מופלאות, שלא כמו היום שנצרכים חמישה-שישה אנשים לכתיבת שיר אחד.
ועכשיו למשוררת תרצה אתר, שמכיוון שנתקפתי סנטימנטליות בחג נסחפתי לשיריה. תרצה אתר הייתה בתו של נתן אלתרמן. אבל התפוחה לא נפלה רחוק מהעץ. היא הייתה משוררת אדירה, לירית, נשית, פיוטית, אישית, אנושית. הנה דוגמה: "ובשנתי בכיתי ברגע אחרון, ואת בכיי שכחתי בתוך הזיכרון. ובבוקר דוממת שכבתי, ללא צחוק או דמעות בפניי, ושנתי שאותה אהבתי, מנמנמת בתוך אישוניי".
אז כאמור, בחגים האחרונים חשתי סנטימנטלי, אולי בגלל מצבנו. וגם הייתי קרוע בין טקס שנערך לספר ביוגרפי על אחותי נאוה באולם צוותא לבין נסיעה לניחום אבלים בבית משפחת בוזגלו במגדל-העמק בעקבות נפילתו בקרב של רס"ן שחר נתנאל ז"ל. נסעתי מבחירה למגדל-העמק. לא יכולתי אחרת, כאב הנפילה קשה עליי. וכשבדרך חזרה אבי הרוש, גם הוא מהעמק (קיבוץ רמת דוד), אביו של סמל ריף ז"ל, עוד נער נפלא וגיבור שנפל בקרב, סימס לי מילים חמות עצרתי את האוטו תקוע בעצבות הארץ.
תרצה - ההמשך / אני חוזר לספר של תרצה וחייב גם גילוי נאות. תרצה אתר כתבה לי את "אהבתיה" ("פתאום עכשיו, פתאום היום"), ומלבד פעם אחת שבאתי לבקרה אחרי שהשיר זכה בפסטיבל הזמר 1970, לא פגשתי בה לפני מותה הצעיר.
"והאור החזק והטוב
הציפני כשטף ים
לרדת אל עיר ואל חוף וכמו
אין חלומות בתוכם", כתבה.
וכשקראתי את זה חשתי שבא לי ללכת לים וישר נסענו לחוף עתלית. שכבתי בגלים. מלא חול, מלא דגיגים בין הרגליים. שלחתי אצבע לחול ומצאתי טבעת בחול הים.
הסכך והאשליה / אבא רצה לבנות סוכה והעובדה שהכין את המוטות ואפילו גרר אותי במכונית הפורד אנגליה הקטנה שלו לאסוף סכך שהעירייה השאירה בירקון, הוכיחה כמה. הפורד אנגליה הייתה כל כך קטנה שלא היה סיכוי להכניס בה סכך גדול, אז הכנסנו רק את העלים והענפים הדקים. "לא צריך הרבה סכך", אמר, "כי ממילא כדאי להשאיר צוהר לשמיים שייכנסו לסוכה". אחר כך הוצאנו את הענפים והנחנו אותם בחצר הבית בן שלוש הקומות. והשכנים לא צייצו.
נשארה מלוכלכת / כשטיפות הגשם הראשונות צנחו על הרחוב צהלתי משמחת החג. וכשאחת מפונפנת עם כלב חלפה לידי והוא לא נשך אותי חשבתי שניצלתי. זה היה סוכות, שנת 1957. חלמנו אז חלומות משונים על סוף כל המלחמות. אפילו צל ממה שיגיע אחר כך לא דמיינו. וכשהלכתי עם אבא לבקשתו לתקיעת השופר בנעילה הוא מילמל: "פתחנו את שערי השמיים, תהיה סוכה, סמוך עליי".
טוב, אתם מבינים כבר שהוא לא בנה אותה מעולם. אחרי סוכות העפנו בעזרת המכונית את הענפים בחזרה לשולי הירקון והמכונית, ובעיקר מושביה, נשארה מלוכלכת אחר כך המון זמן. קצת כמו שחיתות, קצת כמו ברדק, קצת כמו "מה עושים עכשיו ולאן פנינו?" היום אני חושב שעירבבתי אז והיום את אשליית הסוכה עם אשליית המדינה לא במקרה. כי ככה אנחנו חיים, באשליות. ושאבא ידע משהו כשדיבר על זה, כמו שתרצה אתר ידעה משהו על הים, וכמו הרמקולים. זוכרים ת'סיפור שלא חשפתי עדיין?
