"רק ככה אני יכול להתמודד עם מה שעברתי"
רועי יוסף | שורה
בין שקית לשקית, בין גופה לגופה - רועי יוסף מתאר במחזה מטלטל שכתב את ההתמודדות שלו ושל חבריו עם מראות הזוועה שאליהם נחשפו במחנה שורה
חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר קיבל רועי יוסף טלפון ממצ"ח, שבה שירת בסדיר. "מישהו אמר לי שבבסיס שורה דרושים חוקרים לזיהוי חללי הטבח", הוא מספר. "הוא אמר שאני לא חייב להסכים, שהיו כמה אנשים שסירבו, ואחרים שהתחילו במשימה והפסיקו כי לא עמדו בזה והוא בהחלט יבין אותי. אמרתי לו שאני מסכים. אלו היו הימים הראשונים שאחרי הטבח, הייתה כאן תחושה של טרגדיה שלא הייתה כמוה, וידעתי שאם קוראים לי לבוא ולעזור - אני אתייצב".
הדבר הראשון שיוסף הרגיש כשהגיע למחנה שורה היה ריח הגופות החזק ותחושת הלם. "עוד לפני שראיתי גופות, ראיתי ארונות קבורה", הוא אומר. "היה שם טור שלם של שקיות, ובהן גופות, שהיו מונחות על אלונקות או עגלות, כשעל השקיות מודבקות מדבקות עם מספרים.
"כחלק מהעבודה הייתי גם צריך לפתוח את השקיות, להסתכל מה יש בהן, ולהשוות את מה שראיתי לרשימות שכבר היו ולחפש עוד סימני זיהוי. בפעם הראשונה שחלפה לידי גופה בשקית, הרגשתי את כל הגוף שלי, אבל עם הזמן אתה מתרגל לזה. ראינו כל מיני דברים שאנחנו ממש לא היינו אמורים לראות, ואתה רק רוצה שכולם יזוהו וכולם יגיעו לקבורה".
ההצגה העוצמתית "שורה", שמבוססת על מה שיוסף ראה וחווה באותם ימי גיהינום, עלתה בפסטיבל ישראל בשנה שעברה ובהמשך גם בתיאטרון תמונע בת"א, והיא מציגה את ההתמודדויות של חבריו חוקרי מצ"ח עם מראות הזוועה.
מי הראשון שהראית לו את מה שכתבת?
"הייתי חוזר הביתה ומקריא ליובל (כ"ץ), בן הזוג שלי, את מה שכתבתי כדי לשמוע את דעתו. באחת הפעמים הוא סובב אליי את הראש וראיתי שהוא בוכה. הבנתי שאולי הדברים שאני מרגיש שהם טריוויאליים, מרגשים אנשים אחרים ושאני צריך לנסות להמשיך לכתוב.
"כשכתבתי, אנשים סיפרו לי דברים מזעזעים ביותר. העבודה שלי בכתיבת המחזה מתמקדת באפשרות להשמיע את החוויות האלה עבור האנשים שלא מעוניינים לראות את המראות הקשים, אבל כן רוצים את מה שאפשרי לשמוע ולראות, ותוך כדי זה להתמודד. במהלך הכתיבה הייתי בוכה, וטוב שבכיתי. גם בחזרה עם שחקנים ובשיחות עם אנשים יכולתי לדמוע.
"בימים הראשונים היו לי הרבה מאוד חלומות, לא כאלה שאתה רואה בהם משהו, אלא של בלגן, שאתה רק שומע מספרים וצריך לעשות בהם סדר. במספרים יש משהו מאוד דומיננטי, כי בשורה אתה יושב ושומע מספר אחרי מספר של השקיות וצריך לומר אותו בבירור, כדי שתרשום אותו נכון ולא תטעה בזיהוי הגופה".
לא היה מוקדם מדי להעלות מחזה כזה, כשהכל עוד טרי?
"הרבה שאלו אותי. אני רק יודע שכדי לחזור ממחנה שורה אני צריך את המחזה הזה, ובשבילי זה לא מוקדם מדי, עוד מעט זה יהיה מאוחר מדי. רק ככה אני יכול להתמודד עם מה שעברתי. זה היה הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב. 'שורה' הוא מחזה על חזרה הביתה. כדי באמת לחזור הביתה משורה, ולא להיתקע שם, הייתי צריך להשלים את המחזה הזה ולהעלות אותו על הבמה.
"זה גם לא מחזה על מוות. קראתי לו 'שורה', אבל יש לו תת-כותרת – 'מלאכת זיהוי חיים'. מה שקורה במחזה הוא שהדמות שלי הייתה צריכה לזהות מתים במשך חודשיים, וכשהיא מתחילה לכתוב, היא מסתכלת על כל אדם חי במרחב, לדבר איתו ולתעד אותו. לא כתבתי על המתים, הם נמצאים מתחת לפני השטח – דיברתי על אנשים שעוסקים במשימה כמעט בלתי אפשרית".
"הבנתי שהסרט הזה הוא כבר לא שלי"
תום שובל | "מכתב לדויד"
ב–2012 יצר תום שובל סרט על הקשר עם אחיו - וליהק אליו את דוד ואיתן קוניו. אלא שהעלילה קיבלה טוויסט מצמרר והפכה ליצירה אחרת לגמרי, כזו שהסוף שלה מחכה להיכתב מחדש
כבר שנתיים שתום שובל מחכה יותר מכל להודעה שהאחים דוד ואריאל קוניו ושאר החטופים שוחררו. רק אז יידע שהסרט המרגש שעשה, "מכתב לדויד", שזיכה אותו לאחרונה בפרס אופיר לסרט התיעודי הארוך, גמור באמת. "בכל פעם שאני מקרין אותו, אני אומר לקהל שהסוף חסר", הוא אומר. "הסוף היחיד מבחינתי הוא שדוד ואריאל וכל החטופים חוזרים. הבטחתי לאיתן, התאום של דוד, ששרד את הטבח, שברגע שהם חוזרים, נפתח את הסרט ונשנה את הסוף".
"מכתב לדויד" מתחיל ב-2012, עם האודישנים ל"הנוער", סרטו הראשון של שובל, שבמרכזו שני אחים (דוד ואיתן קוניו) שמשפחתם שרויה בחובות. בניסיון להשיג כסף האחים מחליטים לחטוף נערה עשירה ולדרוש תמורתה כופר. "תראה כמה אנחנו קרובים לעזה", אומר איתן בצילומים הביתיים שהתלוו לסרט הראשון. התיעוד מהעבר של החיים בקיבוץ עם חברים מתחלף בדימויים עכשוויים של הריסות ומוות. התיעוד הבנאלי של ימי השגרה הרגילים שהמצלמה לכדה נראה בדיעבד בלתי נסבל. כל מי שמופיע בצילומים נרצח, נחטף או שרד טבח.
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"הייתי בברלין, עסוק בכתיבה. רק ב-12 בצהריים פתחתי את הטלפון וחושך בעיניים. הבנתי שאני צריך לחזור לארץ. בטרמינל, בכניסה לישראל, קיבלתי הודעה מהמפיק של 'הנוער', שדוד נחטף, וגם שרון והבנות. כמובן שהייתי בחרדה גדולה. דוד הוא חבר שלי, מישהו שמאוד קרוב אליי, ובו-זמנית חוויתי משבר קיומי".
על מה חשבת?
"'מה לעזאזל חשבת לפני עשר שנים כשנתת לדוד לשחק חוטף'. בשביל מה אני בעצם עושה סרטים אם המציאות יכולה ככה לחטוף אותם? צימרר אותי שדוד שם במנהרות, והוא בטח גם חושב על זה. כדי לצאת מהדבר הזה פתחתי קובץ במחשב והתחלתי לכתוב כל מיני דברים שאני רוצה להגיד לו ולא יכול. ניסיתי לחזור לראות את 'הנוער', ולא יכולתי. אחת המחשבות הייתה - זה כבר לא הסרט שלי, אז אקח את החומרים ואנסה לערוך אותם ככה שאולי הם יגידו מה עובר כרגע על דוד.
"לקחתי כל מיני שוטים והתחלתי לערוך אותם עם הטקסט שכתבתי. התחלתי משהו די אימפולסיבי שבעצם היה מיועד לזוג עיניים אחד - לדוד קוניו. רציתי לראות טייקים וסצנות שלא נכנסו לסרט. התחלתי לחפש, ולא מצאתי כלום. זה היה שבר גדול מבחינתי".
איך נמצא הפתרון?
"בחברת ההפקה אמרו לי: 'תראה, יש פה בקצה החדר ארון שיש בו כל דבר שיש לנו על הסרט, תחפש שם'. מצאתי בו קופסת קרטון עם 80 קלטות קטנות, כל אחת בערך שעה. התחלתי לראות את החומרים ופתאום אני רואה לא רק את דוד ואריאל ואיתן ואת משפחת קוניו, אלא את כל הקיבוץ. הבנתי אז שיש פה סרט שהוא גדול יותר מהדבר המקורי. הסתכלתי על התאומים האלה שנקרעו אחד מהשני ואמרתי לעצמי: זה גם קצת אנחנו. האחים שלנו קרועים מאיתנו, ואנחנו כאן קרועים אחד מהשני".
הכרת אותם לפני הצילומים?
"רנן שור נתן לי עצה: 'כשאתה עושה את הסרט הראשון, תעשה על משהו אישי'. ומה שהיה הכי קרוב אליי באותה תקופה ועדיין, זה הקשר עם אח שלי. אנחנו לא תאומים, אבל מאוד קרובים. התחלנו ללהק שחקנים, אבל זה לא סיפק אותי. ואז המלהקת אמרה לי: 'אנחנו צריכים לראות אחים ביולוגיים'. ראינו 200 זוגות אחים, ואחד מהם היה דוד ואיתן מניר עוז. הם שמים זה על זה את היד על הכתף ומשלימים משפטים אחד של השני. אני לא יכול לראות אחד בלי לראות את השני, ועכשיו דוד לא כאן, וזה קורע אותי".
"היה לי ברור שהתיאטרון צריך לקום ולשרת את הקהילה הפצועה"
תיאטרון עוטף הנגב | "מקום לגור בו"
ב-8 באוקטובר 2023 היו אמורים בתיאטרון עוטף הנגב להתחיל בחזרות ליצירה חדשה, אבל יום קודם השמיים נפלו על העוטף והתיאטרון ספג פגיעה קשה. סיון, בתו של שמעון אלקבץ, חבר הוועד המנהל, ובן זוגה נאור חסידים, נרצחו; יו"ר הוועד אלעד גפנר נפצע בקרב על שער היישוב שלו, עין הבשור; ועופר קלדרון, אחיו של ניסן, המנהל הטכני באותם ימים, נחטף לעזה. למעשה, כל אנשי התיאטרון ושחקניו שגרים באזור ספגו אבידות קשות, במעגל הראשון או השני.
התיאטרון, שמנהל השחקן אמיתי יעיש בן-אוזיליו, ירד לקהילות המפונות באילת, בערבה ובים המלח, וערך סדנאות של תיאטרון, כתיבה ומופעים למפונים, ובעיקר תיעד ניצולים מכל היישובים. "אחרי יומיים אמרתי לאנשים בתיאטרון: 'אני עולה על האוטו, מי שבא בא, ומי שלא - אני מכבד את זה' - והלכנו למוקדים של מרכזי הפינוי", מספר יעיש בן-אוזיליו. "זה היה בשלב ההלם, כשהכל היה מחריד. הגענו למלונות, התחבקנו עם האנשים והתחלנו לעבוד שם. זה היה מסע של שמונה חודשים. חרשנו את כל המלונות. אולם התיאטרון שבאשכול נסגר עם פרוץ המלחמה, ובמשך קרוב לחמישה חודשים פעל התיאטרון בבתי המלון ובקהילות, והתארח אצל תיאטרון אלעד מחבל אילות".
דרך הודעות ווטסאפ, עדויות ממקור ראשון וחוויות אישיות שעברו, יצרו יעיש בן-אוזיליו, שגם ביים, וקבוצת השחקנים את ההצגה "מקום לגור בו". משחקים בה מיגל אורבך, יעקב אמסלם, הדס נוימן, יסמין בר-שלום אגמון ועומר לבה, ואחת המוזיקאיות בה היא טליה דנציג, שסבא שלה, אלכס דנציג, נחטף ונרצח בשבי בחאן-יונס.
מתוך המפגשים התחילו לבעבע העדויות של אנשי העוטף, ועלה בעיקר מושג הבית, הגשמי והרוחני, זה שהיה להם וזה הזמני. בין שני מסכי וידיאו גדולים, שמהם נשקפות בריכות שחייה ריקות ודוממות, מתכנסת קבוצת השחקנים ומביאה לבמה שורת מונולוגים על עקירה, תלישות ועקידה.
"ב-7 באוקטובר השמיים נפלו על העוטף וגן העדן הפך לגיהינום", אומר יעיש בן-אוזיליו. "אין מישהו באזור שאין לו קרוב, חבר או תלמיד שנחטף או נרצח. הטראומה לא פסחה על אף אחד. היה לי ברור שהתיאטרון צריך לקום ולשרת את הקהילה הפצועה והכואבת. עשינו, למשל, תחקיר של כל הווטסאפים שהיו בקבוצות. היו שם ווטסאפים מזעזעים. מה שלקחתי מהם זה את ההתבצרות בתוך הבית והיציאה מהבית. ניסיתי לא להיכנס לטראומה, אבל גם לא לייפות את המצב. לא רצינו לזעזע את מי שיצפה בהצגה, אלא לעזור לעבד את מה שקרה ולשאול שאלות. אני חושב שזו המשימה שלנו באמנות".
מה היה בהודעות הווטסאפ ובעדויות?
"המילים 'בבקשה, איפה הצבא?' היו הכי שכיחות, הן מבטאות את חוסר האונים ואת הצורך שישמעו אותם. זה היה נימוס וצעקה לעזרה בכפיפה אחת. אספנו בין השאר עדויות מה אנשים שמו בתיק שלהם כשברחו מהבית. אחד לקח דרכונים ובקבוק וויסקי, אחת לקחה את כל הבגדים של הילדים, אחד לקח את כל מה שהיה על החבל ונתקע עם מלא מגבות מטבח. הרשימות האלה נותנות לך את ה-DNA של הבנאדם ושל המשפחה".
"רציתי שהעולם יבין איזו שואה עברנו"
דן פאר | "#נובה"
בזמן שהתנדב בחמ"ל הנעדרים נחשף דן פאר לסרטוני זוועה מהטבח בנובה, והחליט לעשות מזה סרט שהפך לאחד המסמכים החשובים על אסון 7 באוקטובר
מיד אחרי 7 באוקטובר, דן פאר מיהר להתנדב בחמ"ל הנעדרים בגני התערוכה בת"א. "נתנו לי רשימת אקסל ובה שמות נעדרים, והייתי צריך לחפש תמונות שלהם", הוא מספר. "הזנתי אותן לאפליקציה שידעה לזהות ולסנכרן בין תווי הפנים של הנעדרים ובין הסרטונים שחמאס העלה. מצאתי דברים ששמטו לי את הלסת. סרטונים של אנשים שנמלטו כדי להציל את חייהם, שהתחבאו בשיחים או בתוך עצים, שירו בהם והם היו שותתי דם, והעלו את זה לרשתות.
"בטלגרם הייתה קבוצה בשם GazaNow, שבה חמאס פירסם סרטונים מזעזעים מהטבח. מצאתי בפייסבוק סרטונים של מחבלים שנכנסו לבתים בעוטף וצילמו את עצמם מבצעים רצח, והעלו את זה לחשבונות של הנרצחים. בכל פעם שעצמתי עיניים, ראיתי מולי זוועות מהסוג שלא מרפה".
מתי הבשיל הרעיון לעשות מזה סרט?
"מאחר שאני דוקומנטריסט, כבר ביום השלישי היה לי ברור שאני הולך לעשות סרט על המסיבה. החומרים האלה כל כך מטורפים והטבח הזה בלתי נתפס, שהעולם חייב לראות מה קרה שם. כשהסתיימה ההתנדבות, הגעתי הביתה והתחלתי להוריד בטירוף חומרים כדי לייצר לי חומרי גלם שמתוכם אוכל לעשות את הסרט. כתבתי NOVA#, מה שהפך לבסוף לשם הסרט, בכל הרשתות האפשריות, והתחלתי להוריד ולהוריד סרטונים".
פאר ריכז את קטעי הווידיאו, התפנה למשימה להשיג אישורים מהאנשים שצילמו את החומרים ואת אלה שתועדו בהם, ומצא שני עורכי וידיאו, לב גולצר ונדב דירקטור, ויחד איתם פיצח את השפה הקולנועית של הסרט. "היה לי חשוב שהצופה לא יראה דברים מזעזעים", הוא אומר. "לא רציתי שאנשים אחרים ייפצעו".
היו אנשים שצילמו סרטונים ולא הסכימו להיכלל בסרט?
"הרוב הסכימו. היה לי חשוב להשיג כמה שיותר סרטונים של הרגעים שלפני התופת, הרגעים הקטנים והכיפיים האלה של המסיבה, כי רוב האנשים התחילו לתעד בהתקפה עצמה. הרגשתי שאני צריך גב שיהיה מאחוריי, וחברת קסטינה נכנסה לתמונת ההפקה. אחרי פחות מחודשיים של עבודה מטורפת יצא הסרט".
#NOVA יצר תקדים טלוויזיוני כשחברת yes החליטה לאשר אותו לשידור בגופי תקשורת אחרים ללא תשלום. פאר וקסטינה כיוונו אותו בעיקר לעולם, כחלק מהמאמץ ההסברתי. "ברור לי שכולם בישראל יודעים מה קרה בנובה", אומר פאר. "עשיתי את הסרט הזה בעיקר עבור העולם. רציתי שיבינו איזו שואה הייתה פה. רציתי לגעת בצעירים שמכחישים בקלות את האירוע ובוכים על מה שקורה בעזה, אבל לא מודעים לגיהינום שעברנו פה".
פאר גם הבין שאין צורך ללוות את הסרט בעדויות ובפרשנויות משום שהחומרים החזקים עומדים בפני עצמם. "הדמות המרכזית היא הסרט עצמו", הוא מסביר. את העובדה שרוב הסרטונים בטלפונים הניידים מצולמים ורטיקלית פיצח באמצעות פיצול המסך לשלושה סרטונים בו-זמנית, כדי להעצים רגעים מסוימים על ידי ניגוד בין הסצנות. "היה לי חשוב להראות קודם את ההתרגשות שלפני המסיבה, את האנשים שחגגו את ההגעה, כדי שהכניסה של המחבלים בשש וחצי בבוקר למתחם המסיבה תיצור אפקט מאוד חזק".
לא חששת שהקהל יתקשה לצפות בחומרים?
"אחת התגובות הבולטות שקיבלנו הייתה: 'לא הצלחנו לנשום, אבל אי-אפשר להפסיק להסתכל'. בארץ זה חרך את הרשתות. אנשים הרגישו צורך להגיב כמה היה להם קשה, כמה הם התפרקו. קיבלתי הודעות מחיילים שאמרו לי שהם מבינים למה הם נמצאים בעזה ומאנשים שהיו שם ואמרו לי שלראשונה הם הבינו למה לא באו להציל אותם".
אילו תגובות קיבלתם כשהסרט הוקרן ברחבי העולם?
"לא הייתה הקרנה שהגעתי אליה שלא הייתה בה הפגנה נגדנו, לא הייתה הקרנה שלא קיבלנו גידופים מפרו-פלסטינים שעמדו בחוץ ולא היה מוכנים לראות את הסרט. אמרו לנו גם שמדובר בסרט תעמולה, שזה הדבר הכי רחוק שאפשר ממה שעשינו".
"נכנסתי לחדר וכתבתי את המחזה בכמה שעות"
מאיה ערד יסעור | "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב־17 צעדים"
עשרה ימים אחרי הטבח בחרה מאיה ערד יסעור להתעמת עם הקונפליקט שבין יצר הנקמה לבין הרצון לשמור על הומניות
את המחזה הקצר "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" כתבה מאיה ערד יסעור עשרה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר. "באותו זמן עמד לעלות בגרמניה מחזה שלי, 'אלוהים מחכה בתחנה', הצגה שמתחקה אחרי אחות במקצועה שהופכת לשהידית ומתפוצצת, ונבהלתי נורא שזה מה שהולך לעלות עכשיו בגרמניה", היא מספרת. "הקהל הרי לא יודע מתי כתבתי את המחזה הזה ומה כתבתי. זה נשמע כמו תגובה שלי לטבח, וזה נורא הלחיץ אותי. לא עמדתי פתאום מאחורי ההצגה, שנכתבה לפני כעשר שנים ועלתה קודם בתיאטרון הבימה. כתבתי להם והם התחילו לשאול אותי שאלות מאוד קשות, למה בעצם החלטתי לא להעלות אותה, ומה ההבדל בין פיגוע לטבח וכל מיני שאלות שבמצב הנפשי של אז אי-אפשר היה להסביר לאף אחד שלא חי כאן.
"באותו זמן צבי סהר עמד להעלות כאן בבכורה את 'רעד קל בכנף' שכתבתי, שעוסק בהפצצות מהאוויר, ואני עצרתי הכל. שאלתי את עצמי: מה, אני לא מחזיקה בהשקפת העולם ההומניסטית שהחזקתי בה כשכתבתי את כל המחזות האלה? נכנסתי לחדר וכתבתי את המחזה בתוך כמה שעות".
איך כותבים מחזה בכמה שעות?
"זה מחזה שלוכד רגע בזמן, והייתי בתוך הרגע. זה גם מחזה קצר. מדובר ב-17 פעולות שצריך לעשות ולא לעשות כדי לשמור על השקפת העולם ההומניסטית של אמא לילדים ועל הקרב הפנימי בין הרצון לנקום ולשמור על הביטחון שלנו ושל הילדים שלנו, ובין הרצון להיות בנאדם ולשמור על האנושיות מול הילדים, להגן על נפשם התמה".
הפרולוג של המחזה מתאר אם שמתעוררת מאזעקות ב-6:30 בבוקר, מזנקת על ילדיה שנמצאים במיטה ומכסה אותם בגופה. חלק אחר מתאר את ההתכתבות שלה עם חברה שסגורה בממ"ד ומספרת שמחבלים מסתובבים ליד הבית שלה. בהמשך הופך המחזה למעין מדריך להתמודדות עם התופעות שהפכו להיות החיים שלנו עם תחילת המלחמה: תמונות זוועה, צריכת חדשות אינסופית, כמות מוגזמת של פחמימות ומתוקים, סמים וכדורים מרגיעים, ומאמץ אינסופי להגן על הילדים.
אילו תגובות קיבלת?
"הרבה אנשים התנגדו אפילו לעצם הכותרת. כל מי שראה את ההצגה היה מלא תודה, כי היא מאפשרת לאנשים לאסוף מחדש את השקפת עולמם, שמה לעשות, קרסה לכולנו - לשבוע, חודשיים, שנה".
למה המחזה לא עלה בתיאטראות הגדולים בארץ?
"התיאטראות היו סגורים והם גם פחדו להעלות אותו. כולם היו עסוקים בנרצחים, בחטופים ובהלוויות. הרגשתי שחייבים להרגיע את הרוחות, ושכל מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב מחזה. שלחתי אותו לספיר הלר, שביימה את כל ההצגות שלי בגרמניה, והיא אמרה: 'יאללה, אני עושה את זה'. זה הוצג בלפחות 20 תיאטראות בגרמניה, ותורגם להרבה שפות. בארץ יגאל עזרתי מתיאטרון יפו לקח את המחזה מיד אחרי שקרא אותו. יש משהו במחזה הזה שמכיר בכאב שלנו ולא מבטל את חשיבות ההכרה בכאב של הצד השני. בחודשים הראשונים התיאטראות באירופה רצו נורא להגיב ולא ידעו איך. הם חשו בקונפליקט הערכי שהולך לבוא עלינו, והמחזה הזה איפשר להם לעשות את זה. גם בארץ, יחסית לתקופה ולמה שהוא מספר, האולמות היו מלאים ואנשים חזרו לראות אותו".
