מעטים הרגעים בחייו של יוצר שמצליחים לרומם, כמו גם לשתק, את מפעל חייו. זה ודאי מה שהרגיש זוכה פרס נובל הטרי לאסלו קרסנהורקאי. עבור אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה בת ה-85, זו הייתה ללא ספק חוויה משתקת. בדיוק לפני שלוש שנים, ב-6 באוקטובר 2022 חיפשו חברי האקדמיה השוודית את ארנו כדי לבשר לה על זכייתה בפרס נובל לספרות. כמי שגדלה במשפחה למעמד הפועלים, והעידה על עצמה שבמשך כל ילדותה התרחצה בכיור במטבח הביתי, ארנו הייתה בשעתו במטבח ביתה, מתעלמת מן השיחות התכופות כמו אישה שבורחת מבשורה רעה, עסוקה בפינוי כלים מן המדיח.
"שנה קודם לכן, ב-2021, היו כבר שמועות על הזכייה, ומסתבר שאנשים באינטרנט טענו שקיבלתי את פרס נובל", היא נזכרת כאילו היה זה אתמול. "הבמאית אודרי דיוואן, שעיבדה את ספרי 'האירוע', התקשרה אליי אז ואמרה, 'בראבו! איזה יופי, את שמחה שזכית?' עניתי לה שאין לי מושג על מה היא מדברת. ולבסוף הסתבר שעבדולראזק גורנה זכה בפרס. ב-2022 התחילו אותם רעשים ושמועות, ואני חשבתי שמדובר שוב רק בשמועות ושלא אזכה בפרס. אז כשהטלפון הקווי שלי התחיל לצלצל ולא עניתי, ממש פחדתי. הייתי לגמרי לבד בבית והתחלתי להשתגע. בשלב מסוים הסתכלתי על מספר הטלפון וראיתי שהשיחה מגיעה משוודיה. אז העמדתי פנים שלא ראיתי כלום".
2 צפייה בגלריה
("עברתי מחיים פרטיים לחיים ציבוריים". אנני ארנו | צילום: Sophie Bassouls /Getty Images)
ב-13:00 בצהריים הדליקה ארנו את הטרנזיסטור במטבח ביתה והתבשרה לראשונה על זכייתה. מהר מאוד השמחה התחלפה בייסורים. וכמו אלבר קאמי, רגע לפני הטקס הנחשק, גם ארנו חוותה שיתוק. "הרגשתי כאילו נפלתי לתוך בור. אני חושבת שעמדתי ליד הכיור ואמרתי, 'זה סוף החיים הקודמים שלי'. זה היה אירוע אלים מאוד. לקח לי שנתיים וחצי להשתקם מהאירוע האלים הזה. אחרי הבשורה, ידעתי שאצטרך להשיב לטלפונים של אנשי הוצאת 'גלימאר', ושאני חייבת לדבר איתם. הם שלחו מישהו שיסתנן ויחלץ אותי מהבית, כי לא יכולתי לצאת החוצה. מדובר בבית פרטי והוא היה מוקף בעיתונאים. האיש מההוצאה אמר לי שתהיה מסיבת עיתונאים אחר הצהריים, וזה הרגיש כאילו חיי הנוכחיים הגיעו לקיצם. כאילו עברתי מחיים פרטיים לחיים ציבוריים. במסיבת העיתונאים עניתי על מה זה אומר בשבילי לקבל את הפרס, שזהו כבוד גדול, אבל כרוך באחריות עצומה. ודווקא בגלל הכבוד הזה מוטלות עליי עכשיו יותר אחריויות בנוגע למחויבות שלי לכתיבה".
איך זה השפיע עלייך?
"התחלתי לכתוב משהו לפני הנובל, אבל בגלל הזכייה הפסקתי. הזכייה הייתה בלם עבורי. לא יכולתי להמשיך. כבר לא הייתי רק סופרת — פתאום הייתי גם כלת פרס נובל. הכל השתנה. אנשים הסתכלו עליי אחרת. זה הרגיש כאילו כולם ניסו להגיע אליי. אחרי פסק זמן התחלתי שוב לכתוב, וכעת אני ממשיכה. עכשיו אני יודעת לאיזה כיוון אני הולכת ואני יודעת מה אני רוצה לכתוב, אבל זה היה ממש קשה בזמנו ולקח לי כמה חודשים להתאושש מההלם של הזכייה. אף פעם לא ייחלתי לזכות ומעולם לא רציתי להיות כלת פרס נובל".
• • •
קשה להמעיט בחשיבותה ומרכזיותה של ארנו בספרות הצרפתית, במחצית השנייה של המאה ה-20. מיכל בן נפתלי, מתרגמת ספריה לעברית, כתבה במוסף זה אחרי זכייתה בנובל, ש"כילידת 1940 ארנו יכולה הייתה להיחשב דרך הפריזמה של 'הגל השני' של הפמיניזם הצרפתי, כלומר הדור שאחרי סימון דה בובואר המזוהה עם דמויות רבות-השפעה בפסיכולוגיה, בספרות ובפסיכואנליזה — כמו לוס איריגארי, הלן סיקסו וז'וליה קריסטבה; גל שעסק לא רק בזכויותיהן הפוליטיות האוניברסליות של נשים, אלא גם באפיונים המובהקים של כתיבתן. ועם זאת, העובדה שארנו נולדה וגדלה במעמד הפועלים ובחברה כפרית של סוחרים זעירים הפכה עבורה את שאלת המעמד החברתי ללא פחות מכרעת משאלת המגדר. משום כך נהגה תמיד לומר בראיונות שהעניקה שהיא אינה אישה כותבת אלא 'מישהו' שכותב, מישהו שיש לו היסטוריה של אישה שבמקרה שלה נושאת גוף מעמדי במובנו המוחשי ביותר; מישהו שפורס אפוא מעין אוטו-סוציו-ביוגרפיה, כתיבת-חיים שבתוכה האני נטוע בעולם חברתי-היסטורי-מיני".
ארנו, פרופסור לספרות, חתומה בין היתר על הספרים 'הארונות הריקים' מ-1974, רומן הביכורים שלה, ו'האירוע' משנת 2000, המשחזרים בדרך אמיצה וחדשנית את חוויית ההפלה הלא-חוקית הטראומטית שעברה כשהייתה בת 23 — סטודנטית בראשית שנות ה-60, בתקופה שבהן הפלות היו אסורות. ספרה 'לא קמתי מהלילה שלי', יומן שבו ליוותה את מחלת האלצהיימר של אמא שלה עד מותה, היה למסמך מטלטל עבור כל מי שהתמודד עם המחלה. ספרים בולטים נוספים הם 'תשוקה פשוטה' על רומן סוער שניהלה עם גבר ממדינה קומוניסטית; 'האישה הקפואה' שעסק בנישואיה; 'השנים' עטור הפרסים על החברה הצרפתית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ראשית המאה ה-21; ו'הגבר הצעיר', ספרה האחרון (בן 48 עמודים בלבד), שבמרכזו סיפור אהבה שניהלה בזמן שהייתה בשנות ה-50 לחייה עם סטודנט, שהיה צעיר ממנה ב-30 שנה.
אבל לא רק ספרות העלתה אותה לכותרות. הרבה לפני שאמה סטון וחואקין פיניקס חתמו על עצומה שקוראת להחרים מוסדות תרבות ויוצרים ישראלים, ארנו בלטה שם במודעות החברתית והפוליטית שלה, ובהתנגדותה למדיניות ישראל בשטחים. אף על פי כן, כשהיא הגיעה לאחרונה לפסטיבל הקולנוע ה-82 של ונציה, הייתי בטוח שתהדוף את בקשת הראיון שהגשתי. אבל באופן מפתיע, ארנו דווקא אישרה את המפגש בתנאי אחד: שלא אשאל אותה על ישראל והמלחמה בעזה.
את זוכרת את הרגע שבו החלטת להיות סופרת?
"הייתי בת 20 ועבדתי כאופר באנגליה בחופשת הקיץ. זו הייתה תקופה קשה בחיי כי עדיין הייתי כלום בשלב הזה, למרות שידעתי שאירשם לאוניברסיטה ושאלמד ספרות. באותה חופשה כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב — סיפור שיתעד משהו שקרה לי כשהייתי נערה ועבדתי במחנה קיץ בנורמנדי ב-1958. חוויתי מערכת יחסים אלימה עם בחור. בסוף לא כתבתי את הסיפור הזה. רציתי להרוויח כסף בהוראה. לא יכולתי לעסוק רק בכתיבה, כי ההורים שלי בחיים לא היו מקבלים את זה. אמא שלי בפרט הייתה מתאכזבת ממני. ועדיין, בכל זאת, כתבתי את רומן הביכורים שלי, 'הארונות הריקים', אבל הוא נדחה בידי ההוצאה לאור הפריזאית שאליה שלחתי אותו. הפכתי למורה וכתבתי במקביל ובסוף הפכתי גם לסופרת. אגב, את הספר על מערכת היחסים האלימה שהייתה לי עם הבחור בחופשה, יצא לי לכתוב רק ב-2014, והוא נקרא 'סיפור של בנות'".
את יודעת מה יהיה בספר כבר מההתחלה?
"אין לי בכלל מושג מה יהיה הסיפור. מה שאני מחפשת הוא את הדבר הנכון. את המילים הנכונות, וזה מאוד חשוב. המילים חשובות כיוון שהן מראות מה אני מרגישה, מה אני רואה, ואז הדברים מתחילים להסתדר ואני מתפלאת איך כל זה קרה. הספר הוא אובייקט שעכשיו נמצא מחוצה לי ואני מגישה אותו לאנשים שיוכלו לקרוא אותו. הוא קיים ונקרא על ידי נשים וגברים, וזה סוג של קסם. אבל אני לא יודעת איך הקסם הזה קרה. אני מרגישה לפעמים שאני מין מדיום. אני יודעת שזה נשמע רוחני מדי, אבל זה כן סיפור של גוף, של בשר, של דם. אני חושבת גם שהספרים שלי לא דומים זה לזה — לא מבחינת הנושאים, לא מבחינת התכנים, ולפעמים גם לא מבחינת סגנון הכתיבה".
• • •
אנחנו נפגשים בווילה יפה ורחבה המשקיפה לים התיכון, בלידו של ונציה. ארנו הגיעה לעיר התעלות האיטלקית עם סרט תיעודי חדש, שביימה קלייר סימון, המתהדר בשם ארוך במיוחד: Writing Life — Annie Ernaux Through the Eyes of High School Students. במהלך הסרט, תלמידי תיכון קוראים קטעים מספריה של אנני ארנו ודנים בהם, תחילה בכיתה ולאחר מכן מחוצה לה.
"אני כמתבגרת מעולם לא חוויתי חוויה כזו. מעולם לא הוזמנתי לדיונים כאלה על הספרים שקראתי. ברור שלחלק מהספרים שקראתי בנעוריי הייתה השפעה גדולה ועמוקה עליי, אבל לא ניתנה לי ההזדמנות לדון עליהם עם איזה מבוגר. כך שחוויית הקריאה שלי היא חוויה של בדידות, וזה קשור לזמן במהלך ההיסטוריה ולמילייה החברתי שממנו באתי. אמנם הייתי יכולה לדבר עם אמי, שקראה הרבה, אבל אמרנו אחת לשנייה רק 'הספר הזה והזה היה טוב'. ריגש אותי לראות בסרט של קלייר בני נוער מגיבים לטקסטים שלי בצורה כזו, לא כי שאלו אותם ישירות: 'מה דעתכם על הספרים של אנני ארנו?' אלא כי הטקסטים עוררו אצלם תגובה פנימית".
זאת לא הפעם הראשונה שיצירתה ניצבת בקולנוע. ספרה 'האירוע' עובד למסך ב-2021 בבימויה של אודרי דיוואן. הסרט המטלטל זכה בפרס 'אריה הזהב' בפסטיבל ונציה באותה שנה. ב-2022 היא ביימה יחד עם בנה דויד סרט תיעודי שהוצג בפסטיבל קאן. הסרט מחבר בין סרטים ביתיים של משפחת ארנו בין השנים 1972 ל-1981 (במהלך לימודיה באוניברסיטה, היא התאהבה בפיליפ ארנו, גבר ממעמד גבוה יותר. השניים נישאו, נולדו להם שני בנים, ואחרי 17 שנות נישואים הם התגרשו) תוך כדי קישור ליצירתה. "בשלב מסוים הבן שלי אמר: 'יש המון סרטים שאבא צילם, אז את צריכה לכתוב עליהם משהו'. מעולם לא עשיתי משהו כזה לפני כן, אבל מצד שני לא יכולתי לסרב לבקשת הבן שלי. הוא כמעט חייב אותי לעשות משהו, שלא יצא לי לעשות לפני כן".
מה הרגשת כשעברת על הסרטים האלה?
"כשעברתי על הסרטים הבנתי שהם מהווים לא רק ארכיון משפחתי, אלא גם עדות לפעילויות הפנאי, לאורח החיים ולשאיפות של מעמד חברתי, בעשור שלאחר מאורעות 1968. רציתי להפוך את הטעמים והצבעים של אותן שנים למוחשיים. ומה שיצא מזה, היה לגמרי מהלב".
מתי התאהבת בקולנוע?
"הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הייתה ב-1945. זה היה סרט שהוקרן באוויר הפתוח, מיד בתום מלחמת העולם השנייה. קראו לו 'נרקיסיס'. זה היה סרט משעשע, שלא הבנתי אותו יותר מדי, כי הייתי רק בת חמש. בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לקולנוע, זו הייתה חוויה חדשה לגמרי עבורי, אז הייתי צריכה לספוג ולהבין. חזרתי לקולנוע שוב כשהייתי בת שבע, וראיתי עיבוד לספר 'אנקת גבהים'. אני זוכרת יד שיצאה מהחלון ושלא היה מחובר אליה דבר. אבל באמת שלא הבנתי הרבה מעבר. הקולנוע היה דבר די מורכב להבנה בתקופתי, בעוד היום לצעירים קל יותר להבין קולנוע וסרטים נגישים בהרבה".
• • •
ארנו נולדה בעיירה לילבון וגדלה באיבטו הסמוכה בנורמנדי. אביה אלפונס לאון היה חקלאי לשעבר. את התקפי הזעם והצרחות שלו היא תיארה בספרה 'הבושה' מ-1997, העוסק בעולם העבודה של האיכרים בנורמנדי. אמא שלה, בלאנש מדלן דימניל, קתולית אדוקה, עודדה אותה מגיל קטן לקרוא וללמוד כדי שלא תהיה עקרת בית. "ספרים היו מאוד חשובים לאמא שלי. לטענתה, בספרים יכולת למצוא הכל. הכל היה בהם. הקולנוע לא עניין אותה. לטעמה, הקולנוע היה תוצר ללא שום מחשבה, דימויים חולפים על המסך. התיאטרון כן היה חשוב מבחינתה, כי היא אמרה ש'האנשים בתיאטרון אמיתיים ומדברים איתנו, הקהל''.
ארנו אהבה ללכת לקולנוע עם אבא שלה בילדותה, והם השתעשעו מהקומדיות של הקומיקאים בורביל ופרננדל. "אני ואבא לא פיספסנו אף סרט שלהם. כשהייתי נערה מתבגרת צפיתי בסרטים של במאים כמו מרסל קרנה, אלן רנה ולואי מאל. בהמשך, בסופי השבוע, כשהלכתי לבד או עם חברים לקולנוע, נחשפתי לגל החדש הצרפתי והסרטים עוררו בי השראה. חשבתי לעצמי שגם בספרות אפשר לחדש כך".
מה עמדתך ביחס לעיבודים הקולנועיים לספרים שלך?
"יחס מורכב. 'האירוע' ריגש אותי. הסרט תפס את מהות הספר. 'תשוקה פשוטה' לא הצליח לייצג את מה שהספר שלי מבטא. מין, לדעתי, לא ניתן לייצוג".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
