הנשימה שלי נעצרת – ואני יחד איתה – כשאני חולף בסתם יום, בסתם טיול עם הכלבה, בסתם גינת נדנדות ליד הבית שלי, ואני רואה שם לרגע, על הידיים של אבא שלו, את התינוק שלי.
זה התינוק שלי! שכבר אין לי, כמובן, כי מה שיש לי עכשיו זה מודל 2025, כלומר נער מתבגר והשלכותיו. והאיש הזה לא חטף את התינוק שלי, הוא חטף את התינוק שהיה לי לפני 15 שנה בערך.
כי התינוק שעל הידיים שלו – למעשה לא מדובר ממש בתינוק, אלא בפעוט בן בטח שנה וחצי, והנה האבא הזה מוריד אותו מהידיים והפעוט כבר קצת הולך – הוא בול, שתי טיפות תינוק, הילד שלי כשהיה בגילו.
הדמיון די מדהים; התינוק שלי – ואני אומר את זה ממקום אובייקטיבי מאוד – היה התינוק המושלם. אם הייתם מבקשים מ-AI, או מפיקסאר, או מדיסני, לצייר לכם תינוק אנושי מושלם – היה יוצא שלי (אם הייתם מבקשים מצ'ט ג’י-פי-טי – עדיין היה יוצא שלי, רק עם 13 אצבעות ידיים ופרצוף של גבר בן 40). והתינוק הזה, כאן עכשיו בגינה, הוא אחד לאחד התינוק שלי לשעבר. הלב שלי יוצא אליו, ולרגע מתחשק לי לקחת אותו מהידיים של האבא הזה – חוטף תינוקות-לשעבר שכמותו! – ולחזור לתפקידי ההיסטורי כאב טרי. לרגע משהו בתוכי הומה – נדמה לי שזה הרחם – ואני מרגיש רצון פתאומי, שנשים לפעמים מדווחות עליו, בתינוק חדש מהניילונים, או מהשליה, שינוח בזרועותיי או יצרח בזרועותיה.
אלוהים, מה קורה לי מבחינה מגדרית? מהו האסטרוגן השוצף בוורידיי, ולמה אני מרגיש את האבהות הישנה, המגוננת, האוהבת-כמו-שאין-אהבה-כזאת, חוזרת ומציפה אותי? ולמה אני עומד פה לבד, גבר מבוגר, ובוהה בתינוק בגן נדנדות באופן שבוודאות צריך לגרום לבגיר הראשון שיבחין בי להזעיק שוטרים?
אבל קשה לי להתאפק. זה התינוק שלי (לשעבר) אצלו בידיים.
אני נסחף, ברור לי. אני מתגעגע לזמנים שעליהם אמר צ'ארלס דיקנס (כנראה לאשתו, כשהחזיקה את התינוק), "אלה היו הטובים שבזמנים, אלה היו הגרועים שבזמנים". אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי, לראשונה בחיי, אבא, וזה הרגיש כמו טירונות שנייה, כמו עבדות מטעים באמריקה, ובאמת שטרחתי לסבול מכל רגע, אבל עכשיו, רק רגע קצר – 15 שנים, לא יותר – מאוחר יותר, אני ניצב פה, מול אבא עם תינוק תואם-שלי בגינה, וכל מה שאני מסוגל להרגיש זה געגוע.
אני יודע שזה לא הגיוני; השנה הראשונה וגם השנייה היו מסע פרידה מהחיים שהיו לי כגבר נטול ילדים לטובת חיים של מישהו אחר: חיים של הורה. זה היה, אני זוכר במעורפל, סיוט מוחלט; הלילות נטולי השינה, ההבנה שהחרא הקטן הזה לא יפסיק לבכות לעולם, הצורך להספיק לעשות הכל – הכל, חיים שלמים! – ברגע שהוא סוף-סוף נרדם לשעה בצהריים, ההכרה בזה שאני לעולם לא אסע שוב לחודשיים טיול בחו"ל (זה עדיין בתוקף), והדאגה, אלוהים, הדאגה.
הוא ישן יותר מדי. לא ישן מספיק. לא גדל. גדל בבת אחת. לא זוחל בזמן. לא הולך בזמן. לא מדבר בזמן. הפסיק לאכול. המשיך. נמשך לבני מינו. נמשך לבני מינן. נמשך לחתול. לא פופולרי בפעוטון. מוביל את כנופיית הבריונים בפעוטון. הקיא את נשמתו הבלתי-מפותחת על ספה של אנשים אחרים. לא נגמל. נגמל. לא מוכן לעשות בסיר. לא מוכן להסיר מוכנות.
כל יום הביא איתו ערימה חדשה של דאגות, כל יום היה מסע תלאות מטורטר מהבוקר המתיש עד הלילה המותש. לפני השינה – שמעולם לא התאפשרה – קראתי בספר "למה לצפות בשנה הראשונה" גם בשנה השנייה, ומעולם לא הגעתי לסופו, אין לי מושג איך זה נגמר.
אולי באופן הבא: "כעבור 15 שנה עומד רענן בגינה ובוהה בחמימות נוסטלגית בתינוק של מישהו אחר, ומתגעגע לתקופה שהוא בעצם מאושר על שחלפה. הסוף".
אבל ברגע זה הגעגוע בכל זאת מציף אותי, ונדמה לי שאולי זה דווקא בגלל העוצמה הרגשית, המנטלית והפיזית של השנים ההן; האינטימיות המשפחתית ההדוקה שנוצרה שם; ואולי המטרה המובהקת שהייתה לנו אז (לישון. ושיגדל כבר).
מה אני זוכר באמת מהזמן ההוא? רגעים טריוויאליים במהלך אחר צהריים רגיל, שבהם אני לוקח אותו לפארק על הכיסא הקדמי הזעיר באופניים, ועוקב בסקרנות מאוהבת אחרי הבחירה שלו להיכנס לאיזו מגלשה קטנה, להתעכב בהתלהבות בתוך החלל הפנימי שדרכו עוברים לפני המגלשה עצמה, ולבסוף להפיק חדווה גמורה, מהולה בפחד, מעצם ההתגלשות.
הוא בבגדי פעוט, נעליים זעירות, צעדיו לא בוטחים, מדי פעם הוא עשוי ליפול. העולם, לפרטיו, הוא תגלית עצומה עבורו. כל יום.
אנחנו בחוף הים, קרובים למים. הגלים לוחכים את רגליו. הוא לומד את ההנאה שבלברוח מהם. מצביע ביד שלוחה אל המרחק, אל האופק. אני מצלם אותו. הצילום עדיין תלוי על הקיר המגנטי במטבח, מכוסה באבק הזמן הדביק והמשונה הזה.
והנה שנינו יושבים – אב ופעוט – על מדרכה בכניסה לאיזה מלון בצפון, בזמן שהיא הולכת לארגן לשלושתנו צ'ק-אין, והוא ואני צוחקים על איזה קשקוש ילדותי.
אני זוכר עוד רגעים כאלה, לכאורה נטולי דרמה וייחוד. אין לי מושג למה דווקא הם ולא אחרים נחרתו, אבל הם כולאים בתוכם איזו חמימות אינסופית ואהבה טהורה.
המתיקות שלו אז. מתיקותם של הרגעים האלה בתוך הכאוס. זה מה שנשאר בסוף בזיכרון, בזמן שכל השאר נמוג ונותר רק כאיזו ידיעה מטושטשת על קושי גדול שהיה. כמו משחק כדורגל משעמם שפעם או פעמיים במהלכו יש הבקעה, והאוהדים יזכרו ממנו רק את הרגעים המסוימים האלה.
זו נוסטלגיה סלקטיבית, הדבר הזה שאנחנו מפתחים, מתישהו, לגבי השנים הראשונות של ההורות. אנחנו לוקחים משם את תחושת החיבור העמוק, האהבה החדשה, ושוכחים את מלחמות ההתשה. אין לנו את היכולת, בזמן אמיתי, להוקיר את הרגעים האלה – אנחנו עסוקים מדי בלחרוד מהרגעים הבאים, מהטנטרום הבא, מהלילה הבא – אבל מתישהו בהמשך, הרגעים האלה יחזרו וינצצו בתודעתנו, צלולים. ההורות שלנו תתקבע עם הזמן, תאבד אינטנסיביות, ההתרחקות הבלתי-נמנעת מהם תתרחש לאיטה, ובסוף יישאר, מהזמן המוקדם, רק אוסף הרגעים הזה. "אספו אותם כמו אבני חן, כדי שכאשר הידיים סוף-סוף ישתחררו והעיניים יתבהרו מעט, תוכלו להפוך אותם ולבחון אותם בכף ידכם", כתבה על זה יפה העיתונאית סטפני מוריי במאמר ב"אטלנטיק".
כמובן שבזמן אמיתי, למי יש זמן וכוח לאסוף רגעים. אבל אל דאגה; הם ייצברו במוחכם ממילא. לרוב דווקא הטריוויאליים שבהם. דקות מסוימות. התרחשויות מינוריות. ויום אחד, מול תינוק של מישהו אחר, הם ייצאו מתת-המודע למצעד קטן באור השמש של המודע; ואתם תדעו, בפרספקטיבה, שהייתה לשנים ההן משמעות עמוקה. שהן חרתו חריתה ממשית במי שהפכתם להיות. ויהיו בזה, כעבור כל השנים האלה, איזו נחמה, איזו מתיקות שהשתמרה, ואיזו ידיעה שעשיתם את מה שלשמו, גם לשמו, הגעתם לעולם.
