השאגה / הטור הזה נכתב ומודפס ביום ראשון ואני מניח שהוא יסבול מאינפורמציה חלקית, כי איש לא באמת יודע מה יהיה בהמשך השבוע עם עסקת טראמפ-ביבי-ארדואן-קטאר-מצרים-קושנר-וויטקוף. הרי למודי קרבות ואכזבות אנחנו בשנתיים האלה. ועדיין אני נזכר איך לפני שבועיים, כשהופענו באמפי רעננה, נשמעה שאגה אדירה של 6,000 האיש שהיו דחוסים באמפי ואיך לרגע חשבתי שהשאגה נבעה מהעובדה שאולי איזה סלב נכנס לפארק וריגש את הקהל. אבל לא, זה היה כי על מסכי הווידיאו שלנו הוקרנה מסיבת העיתונאים של הראש והנשיא וכאילו תחושת סוף המלחמה נכנסה לאמפי, ובעיקר תחושת חזרת החטופים. טוב, מיד שרתי כמו על אוטומט "את הגשם תן רק בעיתו... יותר מזה אנחנו לא צריכים" והקהל הצטרף ומחה דמעה. ולא נותר אלא להתפלל כי אולי, אולי והלוואי, הלוואי.
נמלא אותם עוגות / טוב, אם זה יקרה כשזה יקרה, אנחנו נעוף מאושר. ובינתיים נכנסנו לסוכות, מלא חברים נסעו לחוץ לארץ והשאירו אותי לבדי. ולפחות התנחמתי בזה שפתחו אצלנו בשכונה שתי קונדיטוריות חדשות. האם מרוב באסה העם אוכל עוגות? שאלתי את עצמי. ואז, כשראיתי ליד עגלת הקונדיטוריה הקטנה והמתוקה שנפתחה ברמת החייל רישום גרפיטי מרוח על קיר ועליו כתוב "למה אין סינים בכיכר הסינים?" חשבתי שאין סינים בכיכר כי רובם מסתתרים מרצונם מתחת למנהרה של הרכבת התחתית הנבנית על ידם ורק לעיתים רחוקות רואים אור שמש. אבל קיוויתי לפגוש סיני ולתת לו עוגה שקניתי, בדיוק כמו החלום הרטוב שלי לפגוש את כל החטופים שישובו הביתה (כבר השבוע, בחג), למלא אותם בעוגות טובות לפי בחירתם ואחר כך לבוא ולפרק כבר את כיכר החטופים הישראלים (כמו שמפרקים סוכה בסוף החג) כי כבר לא יהיה צורך בה. אמן.
ושוב 7.10 חוזר / ובתוך כל זה כאמור שוב 7.10 חזר אחרי שנתיים. ואנחנו עמדנו ושרנו בפארק לזכרו, לזכרם, ובכינו וניערנו אבק דמעות. אבל ברור לכולם שיום אחד נצטרך לנגב את הארץ במים וסבון, להזמין כביסה, לעשות ספונג'ה מהרעל שהצטבר פה בשנתיים אלה. ועוד משהו: כדאי שנזכור את מי שבזכותם אנחנו עדיין כאן, את מי שיצאו לקרבות באמונה שהם מצילים את ארצם ואותנו, הנועזים האמיתיים, מגיני הארץ.
האיטלקים והתקפי חרדה / ססעמאק האיטלקים האלה. כמה שאהבתי אותם בשנות ה-90, הם מאכזבים. וכשהעיפו אותנו מההשתתפות בג'ירו האיטלקי וכשמלאה איטליה הפגנות נגדנו צעקתי "מאמא מיה". בינינו, תמיד היה לאיטלקים גרייס (חסד) אצלי. אתם יודעים, רומא, מיכלאנג'לו, פיצה, מיצה, ספגטי בולונז, הוותיקן, ג'ינה לולובריג'ידה, סופיה לורן, פליני.
אלא שמצד שני ממילא הכל דרמטי, היסטורי בעולם. הפרוגרסיבים יוצאים לעיר לצוד ישראלים. הם לא סובלים אותנו ואנחנו לא סובלים את מי שלא סובלים אותנו.
ועדיין, בהמשך ישיר לזה, שנתיים אחרי מה שקרה לנו אני פוגש הרבה אנשים (כולל אותי) עם הרבה התקפי חרדה מול המצב שמעלה שאלות מוסריות, משפיע על הנפש שלנו, על הזהות, על החלום. אנחנו רק בני אדם, והבחירה היא בין לעמוד מן הצד באדישות ובין לבחור בשינוי, בתודעה חדשה וסוכה חדשה. הכל תלוי בנו. אגב, מישהו אמר "סוכת שלום" וצחקתי. "הנשימה אוזלת משמחה", כתבה פעם המשוררת הנפלאה מאיה בז'רנו. אולי הפוך, גוטה, אולי היא אוזלת מכאב. ועוד מעט יירד פה גשם, אז בכלל.
המלצה על ספר ארנבים / החיים פה זורקים אותי למשלים ונמשלים, אולי כי קשה לפעמים לעמוד מול כאב העובדות עצמן ואולי כי העובדות נמצאות מעבר לכל דמיון. אז כיוון שהחג הגיע ואין כמו ספר טוב ומפתיע, אני מציע את "גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדמס. קראתם? כי אם לא, זה ספר מהמם. נשבע לכם. הוא מספר על ארנבים שחיים בארנבייה בטוחה ולפתע חשים בשקט מפחיד שמעיד על סכנה והצעירים והנועזים (שהחושים החדים מפעילים אותם) לא מקשיבים לזקני ההיבריס ויוצאים לחפש ארנבייה חדשה. ובדרך הם פוגשים ארנבים רעים, מניפולטיביים כטובים, אפילו פשיסטיים, ועם כל זה הם חשים שהם בדרך אל החירות, אולי אפילו הפוליטית, השלטונית.
אוקיי, נכון, זה בסך הכל משל על ארנבים (יותר נכון, על חושים חדים לפני סכנה), אבל מלבד היותו ספר משובב נפש עם שפה ארנבית מיוחדת במינה זה גם ספר על חיפוש אחרי תשובות לשאלות יסוד. קראתי אותו כמה פעמים במהלך חיי, הקראתי לילדים ותמיד אמצא עצמי שואל, האם הארנבים הצליחו במשימתם לאורך שנים? האם באמת הצליחו לבנות ארץ חדשה כמו שקיוו? חוץ מזה, יש את השיר Bright Eyes מתוך סרט האנימציה שעשו בעקבות הספר, על אודות הארנב בעל המבט החכם. שיר נפלא, ושר אותו ארט גרפונקל. אולי השיר הכי יפה ששר מעודו בלי פול סיימון, ואביב גפן בפארק.
להקיף עולם / בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע סרט עם שם יפהפה, "הילד שמדד את העולם", ורעיון המדידה הזו זרק אותי למדוד את כמות הקילומטרים שעשיתי עד כה באופני ה-KTM שלי וגיליתי להפתעתי שהגעתי לסך 32 אלף ק"מ (בכמה שנים). ולאור העובדה הזו ולאור הסרט החלטתי לבדוק גם מה היקף העולם והאם יכולתי בעצם להקיף אותו בכמות הקילומטרים שרכבתי.
אז לידיעתכם, ההיקף של העולם הוא כ-40 אלף ק"מ, והמסקנה - שחסרים לי בערך שמונת אלפים ק"מ כדי להקיף את כולו. ואז עלתה בי השאלה, ונניח שהייתי מקיף אותו, מה הייתי מוצא בו אחרי ההקפה? האם הייתי נוכח לדעת שהעולם משוגע ורקוב כמו שאומרים או שיופיו מתחבא בטבע עז ואלוהי ורק צריך לחזור ולהביט בו? וגם האם חוכמתו בטיפשותו? האם הציניות והרשתות המרושעות השתלטו עליו? ובכמה זמן אפשר להקיף את אוזלת ידנו? בקיצור, עולם הפוך, מלא מים ודמעות.
שוד בברזיל / ובין לבין כל אלה, בעודנו מחכים לנס בשיחות מצרים הנכדוש הצעיר שלי נסע לכמה חודשים דווקא לברזיל. ואז ביום הרביעי לשהותו בסאו-פאולו, בדרכו להופעה מקומית כשהוא עטור אוזניות, עצר לידו איש עם קטנוע, איים עליו באקדח ושדד ממנו את הטלפון והארנק. האמת, נחרדנו בבית. שוב נוכחנו שמסוכן בחוץ לא פחות מבארץ, ואולי אף יותר. אולי תחזור, אמרתי לו. "אהיה יותר חשדן ולא אלך עם אוזניות שמסגירות טלפון", הגיב נכדי בקוליות והלך לעוד הופעה.
הסיני האחרון / כשרכבתי בעלות השחר נתקלתי לפתע בסיני הראשון והאחרון על אופניים ונורא רציתי להגיד לו שכל הכבוד שהוא בא לפה להיות איתנו בימים הטרופים האלה. אבל הסיני נעלם בספיד במנהרת הרכבת התחתית, וזה הזכיר לי את המנהרות מתחת לעזה ואת השאגה באמפי רעננה שהלוואי שלא הייתה מוקדמת מהרגיל. כי אולי, אולי זה קורה עכשיו. הלוואי, אמן. חמסה-חמסה (כאמור, הטור נכתב ביום ראשון השבוע, בזמן מלא תקווה ואהבה ורצון טוב). והלוואי שיהיה זה חג שמח.
