לא עובר יום בלי שרוי בוי, כוכב הילדים, מברך. הברכה שלו הולכת ככה: "ברוך הוא שעשה אותי דיסלקט". הילד שלא הצליח לשבת בבית ספר, שחווה רק תסכולים, שנלקח לכל מכון אפשרי ושניסה לתקן את עצמו עם תרופות שגררו תופעות לוואי בלתי נסבלות, עד שמורה אחת זיהתה את הפוטנציאל, יודע היום שהלקות שלו היא גם סוד ההצלחה. לעסק החדש שהקים לפני כמה שנים ושמאז משלם לו את החשבונות, יש אחראים מובהקים: ליקויי הלמידה שלו.
"אני אדם שקשה לו מאוד עם מסגרות", הוא מודה, "קשה לי לשבת ולהקשיב. תמיד הייתי בעייתי, גם בצבא, כי בורכתי בשלל דיסלקציות ולקויות, ובבית ספר אף פעם לא חוויתי הצלחה. כשכולם שיחקו בכדור או במחשב אני הייתי בחוץ על איזה עץ, מחפש איזה בעל חיים. זה נשמע שגרתי בכפר-קאסם", הוא מחייך, "אבל גדלתי בהוד-השרון".
מערכת החינוך אמנם לא הצליחה לעכל את רוי בוי, שאז היה רק ילד בשם רועי עוז, אבל מורה צדיקה אחת הצליחה לראות מעבר לתזזית והציעה לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה, להביא את החיות שלו לבית הספר ולעשות שיעור חווייתי לילדים הקטנים. למחרת הגיע עוז לבית הספר עם קיפוד ונחש. "המורה שלהם אמרה לי שזה השיעור הכי טוב שהיא קיבלה", הוא נזכר, "זה היה חלק מהבנייה של הביטחון העצמי שלי, וההבנה שאני יודע לרתק אנשים, שאני יכול להצליח".
זה היה הצעד הראשון בדרך לקריירה, אבל הוא לא הספיק כדי לגרום לו לחבב את מערכת החינוך. "עד היום, כשאני רואה מבנה של בית ספר, אני סולד מהמקום הזה", הוא מספר. "אני מרגיש שזה פשע להכניס ילדים שלא מתאימים למסגרת הבית-ספרית הרגילה, לסרס אותם ולנסות לנעול אותם מאחורי שולחן פלסטיק, לדכא את היצר הטבעי שלהם של לרוץ ולשחק ולהיות בחוץ, של ללמד את עצמם או ללמוד אחרת, ולא בצורה הנוראית שמוצעת היום ברוב בתי הספר. שיעורי בית הם אסון נוראי בעיניי. אני היום יודע בתור מבוגר ובתור הורה לילדים עם קשיים כאלה, שזה פשוט נורא".
יש לך בן ובת. אתה ער לזה אצלם בתור הורה?
"כן, וגם בתור אחד שמבין שההצלחה בחיים תלויה רק בביטחון העצמי. למזלי בורכתי בהורים שאיפשרו לי בסוף להיות מי שאני. אמא שלי אמרה, 'נכון, אתה לא תהיה פרופסור באוניברסיטה העברית אבל אני בטוחה שתצליח כי אתה סקרן ואוטודידקט'. כשאני פוגש הורים לילדים כמוני, ואני מזהה תוך עשר שניות מי כזה, חשוב לי להגיד שאם הם יחזקו את הביטחון של הילדים שלהם ויסבירו להם שבית ספר זה לא הדבר הכי חשוב אלא להיות בני אדם, ולהיות חברים, ולהגדיל את הדברים שהילדים טובים בהם, בסוף הם יבכו מרוב גאווה".
"אני לא רואה הרבה חדשות, אני ילדותי, אני לא רוצה לזהם את הנפש שלי עם דברים כאלה. נסעתי לדרום תחת התקפות טילים, התרעות על מחבלים. הלכתי למות שם. ירדתי במשקל שבעה קילו. בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי בדיכאון"
אתה יודע לתת לילדים שלך את מה שקיבלת?
"אני יודע. אני אפילו קצת יותר קיצוני. יש לי הרבה פעמים ויכוחים על זה כי אני מאוד מאמין בחירות של הילדים, בחופש. אני מאוד אידיאליסט ודעתן, אז לערבי הורים ופגישות בבית הספר כבר לא לוקחים אותי, אבל אני מחנך את הילדים שלי להיות סקרנים ולהבין שאם לבת שלי קשה עם מתמטיקה, אני אומר למורים שאני לא מסכים שהיא תהיה שם ותסבול. היא לא מסוגלת וזה רק מתסכל אותה".
אתה לא חושב שאם היא תתמיד היא תצליח?
"אני ממש לא חושב שאם היא תישאר בבית הספר היא תצליח, ההפך הוא הנכון בעיניי. לילדים האלה זה עונש, אסון, דיכאון, מרמור, מועקה בלתי נגמרת ותחושת אובדן. חוויתי את כל אלה כשהייתי תלמיד, ואני מאמין שלילד שלך אתה צריך לתת את הכי טוב שאפשר. וצריך לעבוד בזה. להבין במה הוא מתעניין יחד איתו ולמצות את הסקרנות שלו. אני מאמין שלא צריך ללמד קוף לשחות. שיהיה הטפסן הכי טוב שיש ושהדג ישחה ולא ינסה לטפס על עצים.
"אני יודע שהיה לי מזל. הרבה הורים מתוסכלים מהילדים שלהם כי הם חווים רק כישלונות. אני זוכר שבדרך לימי הורים עם אמא שלי היא הייתה בוכה, כי ידעה מה מחכה לה שם, וגם בדרך חזרה היא הייתה בוכה. בסופו של דבר היא האמינה בי ובאמת הצליחה לתת לי ביטחון שאני טוב במשהו".
× × ×
הדמות שהוא מגלם, רוי בוי ("שזה אני אבל במוקצן"), ניחן בלוק אינדיאני, שיער ארוך וחלק, שעכשיו גם הפך אותו לשגריר בנבחרת הגברים של מותג עיצוב השיער 'בייביליס', כחלק מקמפיין הומוריסטי שאליו גויסו גם דילן דרור, טימוטי סניקוב ואורן בקשי, שיצרו תכנים פרודיים על עולם המשפיענים והטרנדים ברשתות החברתיות.
איך קרה החיבור עם 'בייביליס'?
"פנו אליי מאנשי 'בייביליס', וזה מצחיק כי אצלי תמיד מתעניינים בשיער. כשאני עושה סרט אני אומר לעצמי, בואנה הפעם גמרת את הקהל שלך, הפתעת אותם, ואני מצפה לתגובות של 'וואו ואיך דהרת בלי אוכף?' ובסוף תמיד התגובות הן 'איך השיער שלך ככה יפה? מה הולך שם? במה אתה חופף? זה מסכה? פן?'"
זה השיער הטבעי שלך?
"בצילומים וכאלה אני עובד עליו קצת. דווקא לא להחליק אלא יותר גלי כזה. אני מגדל כבר המון זמן, כשהייתי קטן רציתי לגדל סוס וההורים לא הרשו אז גידלתי שיער. טסתי להודו לטיול ארוך אחרי הצבא. גידלתי שיער וזקן, הייתי שם שנה על אופנוע. כשחזרתי גילחתי את הזקן אבל השארתי את השיער, והיום אני נראה ככה".
כמו במקרה של רוב אמני ובדרני ישראל, מגפת הקורונה העמידה את עוז בפני קטיעה פתאומית של השגרה המקצועית שלו. עד אז הוא טיפח קריירה של כוכב ילדים, עם מלתחה עתירת פרנזים, שנעה בין טרזן לאינדיאנה ג'ונס ומשדרת וייבים של לוחם שבטי. רק שאיש לא הכין אותו למלחמה בנגיף שמכלה את מקורות הפרנסה שלו. למזלו אותה תודעה שבעבר נשאה אותו מתסכול לכישלון, פיצתה אותו הפעם עם רעיון עסקי מחוץ לקופסה.
"מהקורונה יצא לי רק טוב", מתאר עוז. "כשהחברים שלי הפגינו מול משרד ראש הממשלה כדי שייתנו להם מענקים, אני הקמתי את הפארק של רוי בוי. העולם של רוי בוי, אבל בחוץ, באוויר הפתוח. זה היה גיים צ'יינג'ר. הקמתי אותו על 45 דונם של פרדס עתיק בן מאה שנה, שטח עצום, יש קיבוצים בגודל הזה".
מה הקשר לדיסלקציה והפרעת הקשב שלך?
"בגלל הלקות שלי אני תמיד אחפש את הפתרון היצירתי בכל מצב של 'אי-אפשר' או 'לא קיים'. הייתי צריך גם לכלכל את המשפחה שלי, שרגילה לאיכות חיים מסוימת, אבל זה לא היה העניין. הייתה תקופה שהחברים האמנים שלי מאוד כעסו שאני לא בא להפגין איתם, אבל את הקריירה שלי עשיתי מ'לא'. תמיד הייתי נבדל, גם רוי בוי הוא דמות נבדלת. הוא לא מצחיקן או להטוטן או שחקן".
מתבלבל לך לפעמים בינך לבינו?
"אני חושב שאני אחד האנשים שהכי נזהר שלא להתבלבל מהסלביות או המוּכּרוּת. כשהייתי טיפש והיו לי סוכנים, הם היו אומרים לי שאני חייב כל יום להעלות סטורי. אמרתי שזה נראה לי מטומטם, אני לא יכול.
"אנשים לא מכירים אותי. בכל פעם מופתעים שאני מצחיק. לא יודעים שאני יזם, לא מבינים שזה הפארק שלי. חושבים שאני רק בא להופיע ומופתעים כשנודע להם שאני מנהל אותו. לא יודעים שאני יושב בישיבות תקציב או מחליט על הקמפיין. הרבה שנים באמת לא הייתי כזה, אבל כשנאלצתי לפתוח את הפארק הבנתי שאני יכול לייבא לבד את כל המרצ'נדייז וליצור קשרים עם סין ולהמציא צעצועים, אני יודע לעשות את הדברים האלה".
יש משהו קצת מעליב בזה שאנשים לא חושבים שאתה מספיק מוכשר לעשות את זה בעצמך.
"יש אמנים שנעלבים מכל דבר, הרבה כאלה. אני נעלב לעיתים נדירות. אם מישהו קם שנייה לפני ההשתחוויה במופע והולך, אני מבין אותו. אני היפר-אקטיבי. אם בן אדם חושב אחרת ממני או שיש עליי ביקורת, אני מקבל. אני יכול לכעוס על עצמי אבל פחות נעלב".
בשיא הקורונה, על האדים האחרונים של החסכונות שלו, עוז החליט שהוא הולך על הכל, ובראשון-לציון הקים את מדינת רוי בוי. "השקעתי את כל מה שהיה ולא היה לי. הרבה חברים טובים עזרו לי במה שיכלו. לא בכסף, בעבודה, עם בזנטים ופטישים. זה היה פרדס יבש והכל הוקם בעבודה קשה ובכסף האחרון שהיה לי. זה היה הימור עצום, כולם פשוט חשבו שהשתגעתי, שנדפק לי המוח מזה שאני לא עובד. עורך הדין אמר שבחיים לא אצליח לשכנע את הרשויות לתת לי אישורים, רואה החשבון אמר 'מי יבוא לפרדס? זה לא יעניין אף אחד. מאה, מאתיים איש? אתה בונה על אלפי אנשים'. חלמתי שם בצורה מגלומנית, ובאותה מידה יכולתי להפסיד את כל הכסף שלי ולהיכנס לחובות, אבל זה הצליח ברמות שלא דמיינו".
ההקלות שהגיעו בימי הקורונה הביאו לפתחו של עוז קהל עצום של הורים שהשתוקקו להתקהל, העיקר להוציא את הילדים מהבית. "ציפינו ל-200-300 איש והגיעו 2,000 איש. איבדנו שליטה באופן מוחלט. היה לי מופע שהפך להיות מופע ב-360 מעלות כי אנשים עמדו מסביב לבמה. אירגנו מהר עוד רמקולים לצד השני וניקינו את השטח עם בובקט כדי שעוד אנשים יוכלו לשבת, והזרם לא מפסיק, אנחנו לא מצליחים לעצור אותם. התחננו לאנשים שלא יגיעו לפארק כי יש פקקי ענק. התקשר אליי מפקד המשטרה ואמר 'חסמתם לנו את כל הכביש', לא ידענו מה לעשות".
× × ×
הקורונה לא רק הזיזה את הגבינה המקצועית של עוז אלא גם מיקמה מחדש אותו ואת המשפחה שלו, שעברה מכפר-סבא לקיבוץ פלמחים. כאדם תזזיתי, הוא מעיד, הסגרים היו עונש לא מידתי והרילוקיישן היה בלתי נמנע. "אני אוהב להוריד את הנעליים, להיות בים או בשמורת טבע", הוא מתאר, "בקורונה נשארתי בבית והלכתי למות. למזלי, אשתי מיכל הולכת עם השיגעונות המטורפים שלי. העתקנו את עצמנו ושכרנו בית בקיבוץ, על המים".
הבועה הקיבוצית הפסטורלית של עוז התפוצצה ב-7 באוקטובר, ובימים שהגיעו אחריו. עם רכב ה-4X4 שלו הוא התנדב להביא ציוד מקיבוץ זיקים שהיה תחת מתקפת מחבלים, והעביר ציוד לחיילים שלחמו בדרום. לאחר מכן הוא לקח את עצמו לאילת והופיע מול מפונים בבתי מלון. הדיכאון לא איחר להגיע. "זה הרס את האוטופיה שחייתי בה. אני לא רואה הרבה חדשות, אני ילדותי, אני לא רוצה לזהם את הנפש שלי עם דברים כאלה. פתאום המראות האלה, שקורעים לך את הנפש.
"נסעתי תחת התקפות טילים, התרעות על מחבלים. ראיתי ערימות של גופות ורכבים שרופים ומפויחים, מראות זוועה שאי-אפשר להסביר. כאוס. סוריאליסטי. ומיד אחרי טסתי עם הרכב לאילת כי הגיעו לשם המון ילדים מהעוטף, בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי בדיכאון. אני שומע את הסיפורים ורואה אנשים כמו יוצאי שואה. ככה זה הרגיש. ילדים שמספרים איך הם הסתתרו בבתים, ילדה שאומרת שהיא רוצה לחזור הביתה, אבל הבית שלה נשרף וההורים שלה כבר לא בחיים. הלכתי למות שם. ירדתי במשקל שבעה קילו.
"מה שגיליתי אחר כך זה שהילדים, בייחוד הצעירים, עוברים דרך הטראומה יותר בקלות ממה שאנחנו מדמיינים. כשהופעתי שם, הקשבתי להם ונתתי מקום, ההורים בכו בלי הפסקה אבל הילדים עצרו רגע לעשות את השיר שהם אוהבים. אני לא יודע מה עשיתי שם, הופעתי בלי הפסקה. אין לי רקע פסיכולוגי אבל הבנתי את הכוח של דמות כמו שלי, שהילד רואה בה גיבור. מצד שני זה עלה לי בכמה שנים מהחיים, זה בטוח".
"יש אמנים שנעלבים מכל דבר, הרבה כאלה. אני נעלב לעיתים נדירות. אם מישהו קם שנייה לפני ההשתחוויה במופע והולך, אני מבין אותו. אני היפר-אקטיבי. אם בן אדם חושב אחרת ממני או שיש עליי ביקורת, אני מקבל. אני יכול לכעוס על עצמי אבל פחות נעלב"
איך זה השפיע על התפיסה שלך את מה שקורה היום במדינה?
"זה שבר לי את המחשבה שאין אכזריות ברמה הזאת. גם כשחשבתי על האויבים הכי גרועים שלנו חשבתי שזה נעצר אצל הנאצים. זה גזל ממני איזו תמימות שהייתה לי".
אמרת שאתה מלמד ילדים שגם לנצח זה חשוב. זו גם תולדה של 7 באוקטובר?
"כן. זה השפיע עליי המון. רוי בוי תמיד היה לוחם ומנצח. השיר הראשון שכתבתי לפני 20 ומשהו שנה זה 'נילחם ברע ונשמור על הטוב', וראיתי שהקהל צריך את זה. צריך ניצחונות. צריך את ההבנה של חזק, גיבור, שומר על הבית, והכנסתי את זה במחשבה שאני תורם לדור שהבין עד כמה הבית חשוב, עד כמה שבאין אופציה לשלום, צריך לנצח. זה מצחיק כי בהצגות לפני הרבה שנים צעקתי 'רק יחד ננצח!' ופתאום זה נהיה שגור".
אפשר לנצח בסיטואציה כזאת?
"אין לנו ברירה. אנחנו חייבים. ואפשר, אנחנו כבר מנצחים. אנחנו עם למוד סבל. אני במלון דן עכשיו ואנחנו כותבים את ההצגה של חנוכה עם אבי דור, ואנחנו חוזרים לסיפור המכבים. זה אותו הדבר – עם אחר שרוצה לגרש או ליוון אותך, והמסר בסוף הוא למה? תהיו יוונים איפה שאתם רוצים, מה אתם רוצים מאיתנו?"
זה קשור לריבוי הראיונות איתך בערוץ 14?
"לא ממש. אני לא חיה פוליטית. אני דמות שפונה לילדים ומנסה לשמור על התמימות, להישאר כמה שיותר ילד. ואני חושב שברגע שאני בוחר להיות מעורב בעולם המבוגרים אני עלול לאבד את הקסם בעולם הילדים. כמעט איבדתי אותו לגמרי בשמונה באוקטובר ואני פוחד מזה היום".
× × ×
כמו עוף החול ארוך השיער, עוז הצליח לשרוד במהלך הקריירה שלו גם כמה משברים. האשמות בגזענות בעקבות סרטון שבו הציע לילדיו "להאכיל" בדואי, מה שהוביל לסערה, התנצלות וגם ביטול תוכנית ילדים בהשתתפותו. באירוע אחר, הוא נחקר בטענה שאיים על נערים - בחקירה שנסגרה מהר מאוד. האחרון בשרשרת האירועים התרחש לפני כשנתיים כשנהגים בנתיבי איילון הופתעו כשעוז ומיכל הקטנה, רכובים על סוס, צצו על הכביש המהיר לצידם ("כדי לשמח ולהצחיק את העם"). זה נגמר בקצת רעש תקשורתי ובקנס של אלף שקלים על הפרעה לתנועה ועבירה תעבורתית.
חששת שהסרטון ישפיע על האופן שבו ההורים תופסים אותך? אתה מעוניין לייצג משהו ערכי.
"בחרתי במקצוע שאני עובד בו כבר 20 שנה. כל אחד מאיתנו עושה פאשלות, אצל אנשים מוכרים זה בעוצמות הרבה יותר גדולות, ואצל כוכבי ילדים ביתר שאת. לא מעניין שיגידו לי 'כל הכבוד' כשצריך וגם כשאני עושה פדיחות אני לא יושב וחושב מה יגידו. כשאני הולך לישון בלילה, אני אומר לעצמי 'בסך הכל אתה בסדר'. הבן אדם היחיד שאני פוחד נורא שהמעשים שלי יפגעו בו ויעציבו אותו זאת אמא שלי, זה יכול לגמור אותי. לעשות אותי חולה".
אז מה שהטריד אותך במקרים האלה היה מה אמא שלך תחשוב?
"רק אמא שלי. כי אני יודע שאם זה קשור אליי, היא מגיבה בלחץ. למשל התרסקתי עם הסוסה שלי. אחרי הרבה זמן שלא רכבתי עליה, עשיתי טעות מטומטמת ועליתי עליה מיד, והיא הרימה שתי רגליים אחוריות ונפלה עליי. טון סוס מחץ לי את הצורה, שברתי צלעות, חוליות, הייתי גמור, והדבר היחיד שחשבתי עליו זה אמא שלי. באמבולנס אני מבין שזה עוד שנייה בתקשורת אז אני נושך את השפתיים ומתקשר אליה, 'אמא הייתה לי נפילונת קטנה, אני הולך לראות שלא קרה כלום אבל אני מאה אחוז, אז גם אם תשמעי משהו אל תדאגי'. ובסוף השיחה אני מנתק וצורח את נשמתי".
