אני זוכרת במעומעם ארוחת צהריים משותפת בבית הוריי, רגע לפני שיואב, אשתו טל והתינוקת נסעו לעשות תארים שניים בארה"ב. זה היה מפגש די נדיר. אבא שלי ואבא שלו אמנם חברים מגיל שלוש וגם הנשים, משהתווספו, הפכו חברות, אבל אנחנו, הילדים, מיעטנו להיפגש. לא נסענו לחופשים משותפים ולא הוזמנו לבילויים הליליים שלהם שכללו עוד שני זוגות חברים שיחד נקראו "החבורה".
ובכל זאת, קל לי מאוד לדבר עם יואב, גם אם לא דיברנו 26 שנה - למעשה מאז אותה ארוחה. במהלך השנים, בדומה לאחי, הוא הפך לאיש הייטק, מונח שעם כל הרצון הטוב לא אומר לי הרבה מעבר לשמש האסוציאציות השגורה, ואני, בדומה לאחיו, פניתי ליצירה. אבל אנחנו בכל זאת הילדים של הורינו - דור הילדים הראשון של קום המדינה. אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו בית גידול חילוני, ציוני, שעוד כינה את מי שמעיזים לעזוב את המולדת "יורדים" או גרוע מכך "נפולת של נמושות". וממילא לא על הצלחותיו רציתי לדבר, זה עניין די ישן - כבר בגיל 38 נכנס לרשימת הצעירים המשפיעים של עיתון "גלובס" - אלא דווקא על זהות ועל הגירה.
יואב הוא מקרה פרטי, אבל כזה שמעיד על תופעה רחבה בהרבה. נדמה לי שעקב יכולתו לדברר את המצב, כמו גם את סכסוכיו הפנימיים, בכנות ובבהירות, הוא יכול לשפוך אור על התופעה כולה. שזה מעניין כמובן, אבל האינטרס הנכלולי שלי הוא להשתכנע שהחיים האלטרנטיביים שלא יהיו לי כבר, כהייטקיסטית עמק-סיליקונאית שמקפידה על ריצה בכל בוקר ושמקשיבה לחדשות מישראל - "איי אם ורי ווריד ביקוז מיי פמילי איז ד'ר", הם חיים גרועים מאוד. אני רוצה להשתכנע שפה ורק פה.
"המודל המקובל בימים ההם לנסיעות תואר שני כמו שאנחנו תיכננו, היה שנתיים לימודים, שנתיים עבודה ואז חוזרים", מסביר יואב את הנסיעה ההיא. "הלימודים יקרים והתפיסה הייתה שנשארים לשנתיים-שלוש כדי להחזיר את ההשקעה עם 'משכורת אמריקאית' לפני שִׁיבה פוטנציאלית למולדת. מעטים מאוד עזבו אז את ישראל עם כוונה מוצהרת מראש לכיוון אחד. זו בדיחה לעוסה, אבל כששואלים ישראלים שגרים כבר שנים רבות, עשורים, לכמה זמן הם באו לאמריקה, התשובה היא תמיד 'שנתיים-שלוש'".
ומה שלומך היום, 26 שנים אחרי?
"מאז 7 באוקטובר, ובקצב מידרדר, אני מרגיש איך אוצר המילים שלי מתנדף. קשה לראות מה קורה בארץ וקשה לראות מה קורה כאן. מתברר שבאמת יש אנטישמיות חבויה, חשוכה, בורה, שרק מחכה להתפרץ, אבל מצד שני זה גם נעשה קשה יותר ויותר להסביר, או להצטדק, או לסנגר על התנהלות הממשלה בארץ, וזה מאייד את שאר אוצר המילים. הבלבול הזה מגיע גם עם ערעור של הנחות בסיס פוליטיות וכלכליות".
תסביר.
"עולם ההייטק ואתוס הקִּדמה והשוק-חופשי-בכל-מחיר הזה, לפחות בהתגלמותו הקיצונית, הוא לא רק ורוד. מצד אחד נוצרת כאן בארה"ב, ובפרט בעמק הסיליקון, חדשנות מדהימה ונוצר ערך כלכלי גדול; מצד שני, ישנם קשרי הון-שלטון עמוקים, טכנולוגיות שמקצינות את החברה ועושר שמתרכז ברובו בשכבת אוכלוסייה צרה. הייתי חלק מהתעשייה הזו הרבה שנים ואני לא יודע איך מתקנים את הצדדים הבעייתיים שלה. בנוסף, המחנה הליברלי-פרוגרסיבי, שבימים כתיקונם הייתי רואה בו את ביתי הטבעי, רוצה להשמיד אותי פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי. גם הילדים שלי נחשפים לזה באוניברסיטאות. אבל מי אנחנו שנעז להתלונן כשהמצב בארץ כל כך קשה?
"לפני שנה, בביקור בארץ, נפגשתי עם חברת ילדות של אמי ז"ל. היא מאוד התעניינה בשלומנו, אך כשהעזתי להשתמש במונח טראומה כדי לתאר מה חלקנו עוברים בארה"ב, חטפתי על הראש. היא התנצלה, אבל הבושה שהיא צדקה עדיין שם".
עד כמה אתם מחוברים לחדשות?
"מאוד מחוברים. קוראים חדשות מישראל כל הזמן. מנויים על שירות שמעביר לנו את כל ערוצי הטלוויזיה והסדרות מישראל. בזמן המלחמה עם איראן אפילו התקנתי את אפליקציית פיקוד העורף כדי לקבל התרעות. ובמקביל מחוברים גם לחדשות שכאן. הדמוקרטיה בסכנה בשתי המדינות. נכון שבישראל, בהיעדרה של חוקה, יש יותר סכנה למוסדות עצמם וגם הדמוגרפיה מעצבת מציאות ומכתיבה תפיסת עולם, אבל גם כאן מדאיג. ואולי השאלה היא, איפה לא? העולם כולו נהיה קיצוני".
יואב סאמט, 59, הוא הבן של גדעון סאמט (עורך "הארץ" ועיתונאי לשעבר) ונעמי (אשת חינוך), שניהם זכרם לברכה. בימים אלו הוא שותף בכיר בקרן הון סיכון (לא יודעת מה זה אומר), ש"מנסה להוריד קצב ולחשוב איך לעבור להתעסק במשהו שמעודד קיימות". נשוי לטל, שעדיין קורעת את התחת בתפקיד בכיר במחלקה המשפטית של חברת הייטק, ואב לשלושה ילדים ש"יצאו בסדר, טפו-טפו-טפו", ופרחו מהקן, מי ללימודים ומי לעבודה. אני מבקשת ממנו לחזור להתחלה.
מה חשבתם כשעזבתם?
"עזבנו ב-1999 עם תינוקת שהייתה הנכדה הראשונה של הוריי וברקע היה הרצון לחזור מתישהו לחיק המשפחה והחברים. על המעבר שלנו העיבה גם טרגדיה אישית. אמא שלי, נעמי, שאליה הייתי מאוד קשור, נפטרה באופן פתאומי בגיל 60, ביום הראשון של לימודיי בסטנפורד, כך ששנת הלימודים הראשונה הייתה מהולה בהרבה עצב וגעגוע ואֵבל. אך במקביל נשאבנו בהדרגה לקצב המקומי ולסדרי הגודל האדירים של גל החדשנות בוואלי (Valley) וההזדמנויות שהוא יצר. מנכ"לים של חברות הענק הכי מוכרות בארה"ב ביקרו בקמפוס ונפגשו עם סטודנטים, דור חדש של טכנולוגיות שינה את האופן שבו כולנו צרכנו מידע, תיקשרנו וקנינו מוצרים. רבות מהטכנולוגיות והחברות האלה פותחו בעמק הסיליקון, ממש מעבר לרחוב".
אחרי שסיימו את התארים השניים והחלו לעבוד, התפוצצה בועת הדוט.קום. אלפי חברות אינטרנט שהוקמו במהירות עם הערכות שווי דמיוניות קרסו, שוק ההון נטרף, וההייטק בעמק הפך לשומם כמעט בן לילה. בתוך המציאות הזו, ובלי גרין קארד, קיבל יואב הצעה מסיסקו לחזור ארצה ולהוביל את פעילות המיזוגים והרכישות בישראל. הם חזרו ב-2003.
"ישראלים נוטים לחשוב שחזרה משהייה בחו"ל לישראל היא קלה וטבעית כמו חזרה הביתה. אבל זהו, שלא בדיוק. כשעוזבים את הארץ לקראת תקופה ממושכת בחו"ל יש חשש גדול מהמרחק, מהשפה ומהפער התרבותי, ובהתאם לכך מתכוננים נפשית לאיזה שוֹק גדול. ואז, כשעושים את המעבר, למרות שהוא לא קל, מופתעים לטובה. עוצמת הטלטלה לא מגיעה לעוצמת ההלם שנצפתה. לעומת זאת, כשחוזרים לישראל אחרי שהייה ממושכת, לא מתכוננים לכלום. אין הכנה נפשית, כי הרי חוזרים הביתה. ואז מופתעים מעוצמת המהלומה".
תן דוגמה למהלומה.
"אני זוכר את אסיפת ההורים הראשונה בגנון שאליו הכנסנו את אביב, בננו השני. היינו בשוק מגובה הצעקות ומעומק הג'ורה שפתחו בהן ההורים. באותם חודשים ראשונים, טל ואני מצאנו את עצמנו יושבים במטבח ומחזיקים את הראש בקטע של 'מה לעזאזל חשבנו לעצמנו'. אבל בסופו של דבר, כן חזרנו להיות חלק מהמארג הישראלי והתאהבנו שוב בקשר הבלתי-אמצעי עם המשפחה והחברים ובהומור הקשה והמורבידי שזר לא יבין, וגם הסתדרנו טוב מאוד בעבודות.
"הייתי צעיר. במידה מסוימת גם תמים ואופטימי. האמנתי בערכי החברה שעבדתי בה ובערכי הדמוקרטיה והשוק החופשי. האמנתי שאנחנו עושים טוב לעולם. אבל אחרי שמונה שנים בארץ, שבמהלכן נולדה גם בתנו השלישית, עלמה, קיבלתי הצעה לחזור לקליפורניה ולהתקדם להיות סגן נשיא בחברה, בדרך להיות הישראלי הראשון שיגיע לדרגה הזו בהיסטוריה של החברה".
משהחליטו על עזיבה טייק 2, הם כבר היו משפחה של חמש נפשות. אני שואלת על הילדים, אם לא הייתה התלבטות. אני שואלת כי זכורה לי היטב בחירתו של אחי הבכור, אף הוא איש הייטק שבדומה ליואב עשה את שנות נישואיו הראשונות בעמק הסיליקון, אבל בניגוד אליו בחר לחזור רגע לפני שבנותיו ייטמעו טוב מדי ו"יהפכו לאמריקאיות". בעיניו של אחי זו הייתה מחשבת בהלה בלתי נסבלת. יואב יכול להבין את זה.
"הייתה התלבטות. אך אני מודה שהייתי מוטה בזכות החוויה המאוד חיובית שאני וגם אחי הצעיר עברנו כנערים בבתי ספר אמריקאיים בשנות ה-80, כשההורים שלנו גררו אותנו לוושינגטון לכמה שנים בעקבות עבודתם. אבל גילינו שבעמק הסיליקון זה קצת שונה. מאחורי מראית העין השקטה של החיים כאן, רוחשת דינמיקה מאוד אינדיבידואליסטית, אגרסיבית ורוויית לחץ שלא מתאימה לכל אחד. אפשר אולי להגיד שזה בסדר, כי כך עובד שוק חופשי: הוא מסנן את מי שלא מתאים החוצה ומשאיר את האמביציוזיים ביותר. רק שהלחץ הזה מחלחל גם לבתי הספר, והילדים לא בהכרח מתאימים לטייפקאסט של המבוגרים שנוהרים לכאן. זה לא תמיד קל או הוגן. עשינו מה שיכולנו כדי להקנות להם ערכים ותחושת ביטחון וחופש להיות מי שהם, ולשמחתי, אני רואה שהם מנסים למצוא יותר איזון ולא מסתכלים עליי ועל שכמותי בהערצה מופרזת. אז אולי בכל זאת הצלחנו במשהו כהורים".
הילדים שלך שקלו לחזור ולהתגייס?
"יש לא מעט נערים ונערות מעמק הסיליקון שמתגייסים לצה"ל. ישנם מסלולים, כמו גרעין צבר ואחרים, שעוזרים בתהליך. אינני יודע איך סטטיסטיקת הגיוס השתנתה בשנים האחרונות לאור מה שקורה במדינה. אני יכול רק לספר על עצמנו - הילדים שלנו לא התגייסו. בעבר חשבתי שלא יזיק להם אם יעברו מסלול דומה לזה שאני עברתי. עבורי, השנים שעשיתי ב-8200 היו נפלאות. החברים הכי טובים שלי הם משם. אבל טל חשבה אחרת; טל זוכרת בעיקר סביבה שוביניסטית ומיזוגינית והיא הטילה וטו חד-משמעי כשהגדולים שלנו התקרבו לגיל המיועד. זה אולי היה הופך להיות דיון סוער יותר אם הילדים היו בעניין, אבל הם לא רצו ללכת לצופים כאן ורוב החברים שלהם היו ועדיין אמריקאים. הקטנה שלנו, עלמה, שהייתה עם יותר זיקה - למדה בבית ספר יהודי עד סוף חטיבת הביניים והייתה מאוד פעילה בתנועת הנוער היהודית - התקרבה לגיל גיוס כשישראל כבר הייתה עמוק בתוך ההפיכה המשפטית. כשהחלה המלחמה מצאתי את עצמי עובר, לא בלי אשמה, לצד של זוגתי".
בשנת 2024 עזבו את ישראל מעל 80 אלף ישראלים. ההערכות הן שמאז תחילת ההפיכה המשפטית עזבו עוד עשרות אלפים, אם לא מאות. קשה לדעת, כיוון שההגירה מתחת לרדאר. המהגרים החדשים מישראל הם ברובם צעירים, משכילים, בעלי יכולת - מהליבה שנשאה בעול הכלכלי והביטחוני של ישראל. אני שואלת את יואב על המחירים, דווקא ממרום גילנו.
"ישראלים שעברו לארה"ב לתקופה משמעותית הופכים למין יצורים היברידיים, כאילו נדבקו בחיידק מפצל אישיות ומטשטש זהות. כשנמצאים בישראל מתגעגעים לסוג של רווחה או שפיות שאפשר להתנתק אליה בחו"ל, וכשנמצאים בחו"ל מתגעגעים למשפחתיות ולחברים ולסאב-טקסט שאפשר להבין רק בין ישראלים, וכך שום מקום כבר אינו מרגיש 'בית'. ויש כמובן גם את הסוגים השונים של האשמה".
אוי, נהדר. אנא מנה אותם.
"בעבר היו פערים גדולים בין רמות ההכנסה בסקטור ההייטק בארה"ב לאלה בישראל. הייתה קצת אשמה שגם אם אני אולי מוכשר ועובד קשה, בסופו של דבר היה לי את המזל להיות בזמן הנכון במקום הנכון, ושאחרים, שהם לא פחות מוכשרים, לא קיבלו את ההזדמנות. בשנים האחרונות הפער בהייטק בין ישראל לארה"ב הצטמק. כל מיני הסדרים ותמריצי מס על רווחים מהייטק בארץ הופכים במקרים מסוימים את ישראל ליותר אטרקטיבית מבחינת מיסוי מאשר קליפורניה. אבל לפני שני עשורים, ההבדל היה גדול. ויש כמובן עוד אשמות..."
שנייה. תכף אתן לך להמשיך, אבל איך נראה הסטארט-אפ הישראלי היום מנקודת מבטך?
"ישראל הגיעה למקום מדהים. ישנם תחומים בטק שבהם ישראל הפכה ממש למעצמה, שנייה אולי רק לארה״ב - אבטחת סייבר, פיתוח מוליכים למחצה, טכנולוגיות ביטחוניות. עם זאת, ישנם משקיעים שהתחילו להיזהר יותר ולפעמים להימנע מהשקעות בחברות ישראליות. היום עדיף לסטארט-אפ ישראלי לרשום את עצמו בחו"ל (למשל כחברה אמריקאית), ולא להיות רשום כחברה ישראלית. יש משקיעים שזה לא הזיז להם בעבר, והיום ימאנו להשקיע בחברות שרשומות בישראל. אני מניח שגם המילואים הבלתי-נגמרים בארץ יוצרים נטל מצטבר על חברות ישראליות, שלא לדבר על כך שיש לפעמים פשוט מקבלי החלטות במרחב הלקוחות והמשקיעים שפיתחו התנגדות פוליטית להשקיע בחברות ישראליות.
"אני מאוד מקווה שהמטוטלת תתחיל לחזור לכיוון השני מתישהו, אבל אני לא רואה את זה קורה לפני שהמסרים שיוצאים מההנהגה בישראל יהיו יותר לכיוון פתרונות אפשריים לקיום הדדי, ופחות לכיוון תקיפה והשטחה והשתנה בקשת כלפי כל ביקורת. בואי נאמר שחזון ספרטה לא מנבא טובות".
אוקיי, עכשיו תמשיך בבקשה עם רגש האשמה.
"אשמה על הנטל המשפחתי. אבי לקה בדמנציה ועבר תהליך ארוך, על פני שנים, בין האבחון הראשון ועד שהפך לסיעודי עם פיליפיני. הוא נפטר בשנה שעברה. מי שהיה בארץ כל הזמן ללוות אותו בתהליך ולפתור בעיות ותקלות בדרך זה אחי, אורי.
"ויש כמובן את האשמה על הנטל הלאומי, שמאוד התחדד מאז תחילת ההפגנות סביב ההפיכה המשפטית בארץ וכמובן ביתר שאת מאז 7 באוקטובר. בישראל המלחמה היא קיומית, וישנה בפירוש תחושת אשמה על כך שאנחנו לא משתתפים במאבק באותה מידה".
יואב טוען שהשנים באמריקה הקריסו הנחות יסוד רבות שהיו לו על פוליטיקה, על חברה, על כלכלה, על בריאות נפשית ופיזית, על חינוך, על הייטק, על הציונות, על מחירה של ההגירה ושעל כל אחד מהם הוא יכול להיכנס לתוך מחילת ארנב בלתי נגמרת. הוא טוען שחבר המושבעים שבראשו עדיין לא הכריע אם בסופו של דבר המקום הנכון להתכנס אליו יהיה כאן או בישראל, ושבאופן פרדוקסלי, יש מצב שהמקום הכי בטוח ליהודים יהיה בישראל.
אז מה בינתיים?
"זוכרת איך הסתיים הספר 'קנדיד' של וולטר? הוא הציע לא להתעסק באשליות ובפילוסופיות מופשטות, אלא להתמקד במעשים קטנים ופרקטיים שיש לנו עליהם שליטה. 'עלינו לעבוד בגינה', הוא אמר".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
