העולם מתחלק לשניים: אנשים ריאליים ורגועים שמקבלים את החיים כמו שהם, ואלו שיש להם ציפיות מוגזמות. אני לצערי שייכת לסוג השני. ולכן אני יושבת עכשיו באוטו של אחי בדרך חזרה מארוחת החג בחיפה ומנסה שאף אחד לא יראה שיש לי דמעות בעיניים. "מה יש לך?" שואלת גיסתי. היא בן אדם כל כך רגיש ומדויק שכלום לא חומק מעיניו. "כלום", אני אומרת לה, "אני סתם עייפה". גיסתי שולחת יד לאחור ומלטפת לי קצת את הרגל. זו מחווה אנושית יפה, המטרה שלה היא להראות לי שהיא איתי, ובכל זאת אני מרגישה כל כך לבד בנסיעת הלילה החשוכה הזו על כביש החוף.
זו בדידות מהסוג הכי גרוע, זו שתוקפת אותך דווקא כשאת הכי לא לבד שיש. כלומר, מוקפת באנשים שאת הכי אוהבת בעולם. ברכב יושבים אחי וגיסתי, שהתמזל מזלי שהם גם החברים הכי טובים שלי, האחיינית האהובה שלי וכמובן הבת שלי. בדידות היא תמיד שתיקה, אתה כלוא בתוך עצמך כמו בנעילה אוטומטית ולא מסוגל לאותת החוצה ולבקש עזרה. אבל כולם עייפים ולמי יש כוח לשמוע את הפרטים הקטנים של העלבון שלי, עלבון כל כך מטופש וייחודי לי שאיש לא ימצא בו עניין.
איך שהגעתי, שמתי לב לזה שאחת הקרובות שלי כועסת עליי מסיבה מסתורית. ראיתי את זה בדרך שבה היא כיווצה את הפה שלה כמו ארנק קפוץ כשנתתי לה חיבוק. כבר שיכנעתי את עצמי שאני ממציאה ומחפשת להרגיש אשמה בכוח, אבל כמה דקות אחר כך, בשיחה ליד השולחן, היא פתאום אמרה משהו כמו "טוב, כולנו יודעים שמדנה אין לנו מה לצפות לסמס תגובה", ואז הוסיפה, במה שאני חוויתי כלעג, "היא עמוסה מדי". נזכרתי בכל הפעמים שבהן היא שלחה לי תמונות של הנכדים ואני לא טרחתי לענות לה, גם כי אני אף פעם לא יודעת מה להגיד על תמונות של ילדים, וגם כי לפעמים הבטחתי לעצמי שאענה, ואז עליתי למכונת הכביסה, גיליתי שכיבסתי איזה מסמך של מאיה וכמובן ששכחתי מההודעה.
וככה המשכתי להגיש אוכל לאנשים, כאילו כרגיל, אבל בפנים כבר הייתי מחוררת כאילו שהיא ירתה בי. כל הזמן הרצתי בראש את הדרך הלא-בהכרח-אוהבת שבה היא אמרה את המשפט "מדנה כבר הבנו שאין מה לצפות". הייתה בתוכה כל הביקורת שאנשים מסוגי כבר רגילים לספוג. אנחנו, הציפורים האדומות של המשפחה, האנשים הדרמטיים והרועשים. אנחנו כבר רגילים שמדברים עלינו כאילו שאנחנו נרקיסיסטים מחרידים שחיים בסרט שהם משהו מיוחד, יודעים שאיכשהו אנחנו אלו שתמיד מותר לצחוק עליהם קצת יותר מהאחרים, אולי כי חלק מהמגננה שלנו זה לצחוק על עצמנו כל הזמן, אז הדלת פתוחה ואני אמורה להיות רגילה לזה שיש אנשים במשפחה שחושבים שאני עפה על עצמי יותר מדי, ולא יודעים שבפנים אני מרגישה קטנטנה ומלאת שנאה עצמית ברמה שלפעמים מרגישה כמו עוד איבר שחור בתוך הגוף שלי.
והיום זה בכלל נפל עליי לא טוב, כי בעוד הדודה רומזת לכולם שאני נרקיסיסטית משוגעת, הייתי עסוקה בלהתרוצץ כמו שפחה חרופה ולהגיש לכל המשפחה אוכל. פשוט הלכתי הלוך ושוב מהמטבח לשולחן, נושאת על עצמי קערות מרק רותחות, וזה הרגיש לי כזה עוול ארור - מה את עכשיו מבקרת אותי? איזו אישה שעפה על עצמה הייתה מרשה לעצמה להסתובב ולהגיש אוכל עם שיער סתור מאדי מרק וכתמים על החולצה? ועכשיו אני נזכרת במרתון ההכנות הלחוץ והמטורף שקדם לארוחה ההיא. "מסכנה", אמר רן שעמד לידי, "זה נהיה ממש קשה לשנע כל חג מחדש את הסירים, המגשים והציוד לחיפה". הוא הרגיש קצת אשם, כי עמד לנסוע ליוון שוב ולא יהיה איתי בחג. ובאמת, לא היה לי מושג איך אעביר את כל הסירים והמצרכים לחיפה בלעדיו. אמנם קניתי אינספור כלים חד-פעמיים שהמוכרת נשבעה לי שיש להם מנגנון נעילה נגד נזילות, אבל לא היה לי ספק שהמרק יישפך עליי כמו שהוא תמיד נשפך ושאעבור בדלת של הוריי כשאני מריחה כמו בית תמחוי בוורשה של המאה ה-18.
אמא שלי כבר מזמן לא מבשלת את האוכל באירועים האלו. כשהגיעה לגיל 80 היא הודיעה שזהו, היא יוצאת לפנסיה מִטְבחית. מאותו היום, אנחנו, שלושת הילדים שלה, התגייסנו והחלטנו לחלק בינינו את הבישולים והקניות. בשנים שאחר כך, האחים שלי אירחו את הארוחות המשפחתיות שלנו בדירות היפות שלהם בתל-אביב, וההורים שלי היו לוקחים מונית מחיפה ומגיעים להתארח אצלנו, כי אז הם עוד היו מסוגלים לעשות את זה. אלו היו הארוחות המשפחתיות הכי טובות שהיו לנו בחיים, סוג של תור זהב משפחתי שאפילו לא ידעתי שיש לנו בזמן אמת.
אני זוכרת שהרגשתי כל כך גאה בדינמיקה המצחיקה והכיפית שפתאום התפתחה בינינו, שאפילו התחלתי לייעץ לאנשים. "אין דבר כזה משפחה שאי-אפשר להציל", אמרתי לחברה שקיללה למה היא שוב צריכה לשבת ליד האמא הביקורתית שלה בראש השנה, "אולי הגיע הזמן שתודיעי לה שהיא כבר לא צריכה לבשל יותר, כמו שאנחנו עשינו, או שתכתבי לה מכתב יפה ליום ההולדת ובו תודי לה על המקומות שבהם היא כן הייתה אמא מעולה", שזה אגב משהו שאני עשיתי: פשוט ישבתי ביום ההולדת ה-80 של אמא שלי וכתבתי לה ברכה ארוכה ומלאת תשבוחות. היה בזה משהו כל כך מרגש, להתמקד אך ורק במה שהיא נתנה לי, לימדה אותי. למשל, בזכותה אני כותבת כי היא באה אליי בכיתה ג', נתנה לי מחברת כחולה, ואמרה "קחי, תכתבי יומן, את נהדרת במילים". "כל אמא חייבת לדעת שהיא הצליחה להיות אמא טובה", אמרתי לחברה שלי אז, "אפילו אם היא עשתה טעויות, בגיל מסוים חייבים לשחרר את אמא שלך מהמשא הזה של האשמה שיש לכל אמא ולהגיד לה 'הצלחת איתנו, תודה'".
רק לאחרונה הבנתי כמה זחוחה ולא מבינה כלום הייתי אז. המכתב אמנם שימח את אמא שלי, ואני חייבת להודות שהיחסים בינינו נעשו מעולים אחרי שעשיתי את טקס ההודיה הזה, אבל כמה שנים אחר כך היא חלתה בדמנציה, ועכשיו? עבודת החיים הזו, להעמיק את הקשר בינינו, נפסקה. מטפלת אחת אמנם אמרה לי שאני טועה, שגם עם חולי דמנציה ואלצהיימר אפשר להמשיך לדבר. "פשוט צריך לשבת איתם במקום שבו הם נמצאים בלי פחד ובלי שיפוט", היא אמרה, "ואם הם הוזים שיש עכשיו בבית שלושה שודדים שלוקחים להם את כלי הכסף, לא לתקן אותם אלא לשאול במקום: 'איך השודדים נראים?'" הבטחתי לעצמי שזה מה שאעשה, אבל הקול של אמא שלי נהיה כל כך חלש לאחרונה, כאילו היא מדברת בעולם אחר, אני בקושי שומעת מה היא אומרת. וזה כל כך מפחיד אותי, הדרך שבה אלוהים הולך וסוגר אותה כמו מפעל שיכול מבחינתו להיסגר, פשוט לוקח ממנה בכל פעם משהו אחר שהיה לה.
מוזר, בסרטים כשהאמא חולת אלצהיימר זה רגע דרמטי. יש תמיד את הסצנה הזו, שהבן נכנס לבקר אותה בבית אבות והאמא אומרת לו "אבל מי אתה?" ואז הוא נעצר ליד החלון ונאבק בדמעות שלו, שלא תראה. לנו זה לא קרה, אולי כי אמא שלי, שאלוהים יברך אותה, עדיין זוכרת מי אנחנו, ואולי כי בניגוד למה שרואים בסרטים ילדים פשוט לא בנויים להתמודד עם היעלמותה האיטית של האמא החכמה והאלגנטית והיפהפייה שלהם. אז אנחנו מדחיקים. כל כך מדחיקים שלפעמים נדמה לי שאם אתן לעצמי להרגיש את הגעגוע הזה אליה, אני פשוט אקרוס לגמרי, אשכב שם ולא אוכל לסבול לחשוב על כמה אני נכספת לדבר איתה שוב, פשוט לשמוע ממנה מה היא חושבת על ההתלבטות שלי אם לנסות לחיות חודשיים בשנה ביוון מתישהו. לאמא החכמה שלי תמיד היו את העצות הכי כנות וטובות בעולם, ועכשיו הקול שלה חלש כל כך. איך אפשר לחיות עם זה בלי לרוץ למטבח ולהשכיח את עצמך בחלוקת כבד קצוץ לקערית?
כן, כנראה שגם ככה הייתי רגישה מדי היום ולכן נפגעתי שלא בצדק. הרי כל זה היה גם בארוחה, באותו נהר תת-קרקעי של הדברים הרעים שקרו שנדמה לי שאיש לא שם אליו. הייתה שם אמא שלי, שלא השמיעה יותר ממילה אחת כל הארוחה. האחים האהובים שלי, גברים מלאי הומור ופרקטיים, התמודדו עם זה כל כך טוב, הרבה יותר טוב ממני. לרגע לא ראיתי בעיניים שלהם מבט אחד של כאב, הם בטח לא נלחמו שלא לבכות כמוני. כי אנשים מהסוג שמקבל את החיים, כמו שהם, אין להם ציפיות מוגזמות מאירועים מסוג זה. הם מבינים שעכשיו באים לחגוג. כי צריך.
רק אני הרשיתי לעצמי לפנטז, ולכן כל הזמן הזה של ההכנות דמיינתי לי איך בסוף של כל העבדות הזו יחכה לי ערב משפחתי מושלם. דמיינתי אותי מגישה את המרק, נראית נפלא בשמלה לבנה מתנפנפת. אבל מה שהכי חלמתי עליו היה - איזו שיחה יפה תתפתח מסביב לשולחן כשהכפות ינקשו בקערות שבתוכן הנוזל הזהוב שאני הכנתי. זו תהיה שיחה משמעותית, לא שיחה פוליטית מעפנה שבה ידברו שוב על ביבי. שיחה שבה כולנו, ההורים שלי ושלושת האחים והילדים שלנו, כולם ישתפו במשהו אמיתי שעבר עליהם לאחרונה.
אני תמיד רודפת אחרי הדבר הזה שנקרא רגע משמעותי, מוכנה לעשות הכל כדי לייצר שנייה אחת שיש בה קסם. וזה מה שרציתי הערב, להרגיש שכולנו כנים ופתוחים, שאני אוהבת את כולם ושכולם אוהבים אותי. רק עכשיו אני תופסת את הראש וקולטת כמה החלום שלי שוב היה מטופש. מי לעזאזל מפנטזת שארוחת חג עם משפחה תהפוך לסדנת ביחדנס בגליל? מה גם שרגעים של משמעות הם חיה נדירה בערך כמו קרנף לבן. הם מגיעים אלייך רק מתי שהם רוצים ומוכנים.
"נו די", אומרת גיסתי, "אז חלמת שתהיה שיחה עמוקה ואמיתית ובסוף היה מה שהיה תמיד", היא אומרת, "אז הדודה הזו הייתה קצת ביץ', קורה. מחר נקום ותשכחי מהחג ונלך לים ביחד". והנה, הרגע הקטן הזה של המשמעות מתקרב אליי בלי שציפיתי. אולי אני לא כזאת זרה ומוזרה כמו שהרגשתי. יש באוטו הזה את גיסתי המופלאה שמכירה אותי כבר 20 ומשהו שנה ויודעת שאני לא באמת יושבת מאחור ושותקת, אני יותר יושבת כמו מטען ציפיות מוגזמות שהתנפח עד שמישהו תקע בו סיכה.
