כשסימה ברמי עמדה להוציא את שיר הראפ הראשון שלה בעברית, היא חיפשה שם במה - ובבת אחת נולדה הראפרית סימה נון. "סימה זה השם שלי ונוני זה איך שהחברים קוראים לי. אני גם אומרת 'נוני' על דברים חמודים או על חיות. הרבה פעמים חושבים שהשם שלי הוא סימה בן-נון, או שהתכוונתי לאות נו"ן. אבל לא". ברמי מספרת שהשם שלה, שנתפס זקן, הפך עם השנים דווקא למקור גאווה. "השם הזה גרם לי בילדות לעמוד על שלי ולא לפחד בין כל המיכל והנועה והגל. זה בסדר לצחוק על השם הזה, אבל זה השם שלי. עם השנים קיבלתי יותר ויותר מחמאות על השם, וגם אני הבנתי שזה שם יפה עם משמעות: סימה זה אוצר, מה שסמוי מן העין".
"בבית לא היה את כל מה שראיתי סביבי. התביישתי, הרגשתי שאני לא מתאימה, שההורים שלי לא עשירים ולא מנכ"לים. במוזיקה היה לזה פורקן. היו אנשים שהבינו אותי, שגם הרגישו דפוקים. על הבמה הכל בסדר ואפשר להתעלות מעל כל הקשיים"
בעשור שעבר מאז, סימה נון הפך לשם מוכר בקהל ההיפ-הופ בישראל. אפשר לשמוע אותה מתארחת באלבומים של רביד פלוטניק, עדן דרסו, המפיק אורי שוחט, להקת ג'ירפות וגם באלבום האחרון של טונה, 'רובים ותלתלים'. היא גם השתתפה במחזמר הראפ 'תיכון מגשימים' ובסרט 'העיר הזאת' שמתבסס כולו על מוזיקת היפ-הופ. בחודש יולי האחרון היא עלתה שלב נוסף בדרך לקונצנזוס, עם האלבום השני שלה, 'קילומטרים', שבו משתתפים גם החברים הטובים שלה, הראפרים רביד פלוטניק, טונה וכהן. "אני שמחה שזו הקליקה שמצאתי", היא מודה. "אני מניחה שזה אולי משהו באנרגיה שלי שמושך אנשים שאני גם אוהבת את המוזיקה שלהם וגם מרגישה שהם תואמים לערכים ולמוסר שלי. אנשים טובים עם לב, שאני שמחה גם להיות חברה שלהם, לא רק לשמוע את המוזיקה שלהם".
× × ×
ברמי, 36, התחילה להתעניין במוזיקה במקהלת בית הספר היסודי שבו למדה, בשכונת מעוז אביב בתל-אביב. אמה חלתה בפרקינסון בגיל צעיר, וכבר כילדה ברמי הצטרפה לאביה בטיפול בה, חלק משמעותי מחייה שנמשך גם היום. לפאנק הגיעה בגיל ההתבגרות, אחרי שבן הזוג שהיה לה אז גילה לה את הסגנון, ומאותו רגע הוא הפך למרכזי בחיים שלה. "נגלה לי עולם, מקום שמאפשר מוזרות. זה כועס, אבל לא כועס. יש מקום לבטא רגשות לא חיוביים במקום שכולם סבבה עם זה", היא אומרת. "הייתה לי ילדות יפה, וההורים שלי עשו הכל כדי שיהיה לי את החינוך הכי טוב לצד האנשים הכי טובים, אבל בבית לא היה את כל מה שראיתי סביבי. התביישתי, הרגשתי שאני לא מתאימה, שההורים שלי לא עשירים ולא מנכ"לים. זה היה לא פשוט ומאוד עצוב. במוזיקה היה לזה פורקן. היו אנשים שהבינו אותי, שגם הרגישו דפוקים. זה מרגיע. כמו שיש ריפוי בעיסוק יש גם ריפוי בפוגו (כינוי לדחיפות בהופעות פאנק, ש"נ). את לא באמת מרביצה שם למישהו, את פורקת אנרגיה ביחד".
משם הדרך להקמת להקה עם כמה חברים הייתה קצרה. בהתאם לז'אנר, ברמי כתבה שירים באנגלית וחלמה על סיבובי הופעות בעולם. "כשהייתי נערה עדיין לא ידעתי איך להופיע, אבל שרתי טוב ואהבו את זה. עיבדתי ככה דברים לא פשוטים, ובתת-מודע הכתיבה באנגלית הייתה דרך לא להגיד את הדברים ישר בפרצוף. זו גם הייתה המוזיקה שאהבנו אז, וגם אהבתי את הסאונד של השפה. מה שיפה בעברית, אבל גם קשה, זה שהיא מאוד ספציפית. באנגלית את אומרת you ולא ברור למי בדיוק את מתכוונת".
כיום היא חברה בשתי להקות פאנק, האחת Not On Tour שהקימה בגיל 20, והשנייה היא Moom שמתאפיינת בסגנון הארדקור יותר רועש וקשוח. הזגזוג למוזיקת היפ-הופ נראה אולי תמוה מהצד, אבל עבור ברמי שני הסגנונות שלובים זה בזה עוד מהילדות. "כשגדלתי, הפאנק וההיפ-הופ היו מאוד מעורבבים. הקהל של ההיפ-הופ בארץ היה אפילו קטן יותר מהקהל של הפאנק. מחוץ להופעות פאנק בתל-אביב היו מתארגנים מעגלי פריסטייל של ראפ, מישהו שם ביט וכולם מתחילים לשיר עליו את מה שהם כותבים. התחלתי להשתתף במעגלים האלה עם דברים שכתבתי באנגלית".
באחד הערבים האלה השתתף גם המפיק אייל 'שקל' דוידי, שהפיק את אלבומיו הראשונים של רביד פלוטניק והיה חבר בהרכב הראפ 'פיוצ'ר גאנג'. "הוא אמר שהוא שמע אותי מבחוץ ונכנס כי הוא חשב שזאת ניקי מינאז'. זה היה מאוד מחמיא", היא מספרת. דוידי הזמין אותה לשיר באחד השירים באלבום שהוא עובד עליו, וברמי באופן טבעי כתבה בית ראפ באנגלית. "הוא אמר לי שזה פחות יתאים כי כל האלבום בעברית, אז אולי כדאי שגם אני אכתוב בעברית. משם נוצר כל הדבר הזה, שאני זמרת שכותבת בעברית. הרגשתי שוב תלמידה בתחום חדש".
אחרי ההצלחה של השיר 'חיה בסרט' שהוציאה יחד עם דוידי כחלק מהאלבום שלו 'רדיו ג'ונאם' ב-2016, ברמי החליטה להרחיב את העשייה שלה כסימה נון. ב-2020, חודש לפני תחילת סגרי הקורונה, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה 'תדברי כבר'. הטיימינג היה מצוין: באותן שנים ההיפ-הופ הישראלי צעד ללב המיינסטרים, ראפרים הוכתרו לאמני השנה והשירים שלהם צעדו בראש מצעדי תחנות הרדיו ושירותי הסטרימינג.
הרגשת שאת חלק מהצמיחה של ההיפ-הופ בישראל?
"ראיתי את זה קורה בזמן אמת. את רביד, למשל, אני מכירה המון שנים וראיתי איך לאורך הזמן פתאום אי-אפשר ללכת איתו ברחוב יותר. או ששמתי לב שכשאנחנו נוסעים באוטו, יותר ויותר אנשים עוצרים וצועקים לו. יש סיבה שהוא במקום שהוא הגיע אליו, גם בגלל האופי שלו, לא רק הכישרון. ראיתי איך הוא גדל ואני חלק מהדבר הזה, כי אנחנו משתפים פעולה בשירים. אמרתי לו, 'אתה לא חייב, למה אתה מביא אותי להופיע איתך בכל המקומות האלה?' אני מכירה לו תודה על זה, זה לא עובר לידי. הוא תומך בי ומרים לי, וזה מגיע לי - אבל זה לא מובן מאליו. הוא מאוד עזר לי למצוא את עצמי בעולם ההיפ-הופ".
את גם היית רוצה להגיע לרמת ההצלחה הזאת?
"אני מרגישה שמזהים אותי, אבל לא ברמה הזאת. זה המקום שבו אני עדיין צריכה סבלנות. גם להם זה לקח זמן. זה חשוב להבין איפה אני ולא לשקר לעצמי או לקהל, לא להמציא שאני משהו אחר. אם הקהל איתי - זה אחלה. אני אביא את הדבר הכי טוב שאני יכולה ואת המוזיקה שאני אוהבת לשמוע. בעיניי אי-אפשר לעשות מוזיקה טובה אם עושים אותה רק כדי שאנשים ייהנו ממנה".
איך את מיישבת היום בין סימה הראפרית לסימה זמרת הפאנק?
"בסופו של דבר שתיהן אני, אבל הייתי צריכה להבין איפה הזהויות האלה נושקות ולדייק את המוזיקה שלי למקום הזה. חוויתי הרבה פחד בגלל הדאגה סביב מה יחשבו עליי, האם יגידו שאני לא מספיק בראפ או לא מספיק בפאנק. עם השנים הבנתי שאלה הקולות שיש בי, ואנשים יכולים להתחבר רק לחלק ממה שאני עושה וזה בסדר".
"בהתחלה הייתי משתתפת בערבים של 'ראפ נשי', אבל הרגשתי שזה מתחיל להיות גימיק. בואו נתקדם מהגישה שאומרת שצריך לשים את כל הנשים על במה אחת 'כי זה נותן להן כוח'. אם נמשיך רק לכעוס שאין לנו מקום בחברה, המנטרה הזאת תמשיך להתנגן"
לאורך השיחה עם ברמי בולטים ההומור שלה והרכות, שלא תמיד תואמים את הדמות שהיא מביעה בשירים. כזמרת פאנק ברמי יכולה לצעוק על הבמה, ובשירי הראפ שהיא כותבת היא חדה, קשוחה ולא פעם כועסת על העולם, על המין הגברי או על המציאות החברתית. בשיר הפותח באלבום היא אומרת "כמה שהארדקור אני ככה רגישה". "יש בי כל מיני צדדים", היא מסבירה, "אני זוכרת שרביד הגיע להופעה של אחת הלהקות שלי וצחק עליי שאני מסיימת שיר בצעקות ואז אומרת לקהל 'היי חברים' בטון חמוד. כשאני על הבמה או כשאני כותבת יש בי כוחות שאין בי ביומיום, באמת לא כואב לי. גם אם אני חולה, על הבמה הכל בסדר ואפשר להתעלות מעל כל הקשיים. כשאני כותבת אני מדברת לעצמי, אז אני מרימה לעצמי. אני מזכירה לעצמי שאני טובה, שאני חזקה גם כשיש קשיים בדרך. זה חלק מאיך שגדלתי. צריך ביצים בעולם הזה, ויש לי".
× × ×
באחד השירים הבולטים באלבום החדש של ברמי, 'תן ת'כסף', שיצרה יחד עם הראפר טונה, היא אומרת את אחת המילים הכי לא מדוברות בשיח הציבורי בעברית: וסת. "לא חיפשתי בכוח להגיד את המילה הזאת. היא פשוט התאימה בבית שכתבתי עם טונה גם מבחינת החרוז וגם כדי לתאר שאני עצבנית – 'אתה לא מבין, אני קרובה לווסת'". באופן כללי, ברמי מתייחסת בחשדנות למושג "ראפ נשי". "אני כבר לא מחפשת את הפמיניזם. זה שם, אני לא צריכה דגלים, זה עובר יותר טוב בעיניי כשזה מוגש בצורה לא מתאמצת".
בעבר הסתכלת על זה אחרת?
"כשהוצאתי את האלבום הראשון שלי לא הבנתי שהוא פמיניסטי. אולי כי באתי מהפאנק, גם שם המקום של האישה לא מדהים. אני פשוט הנכחתי במוזיקה דברים שאני מרגישה, רק כשהצביעו על זה, הבנתי כמה זה פמיניסטי. אבל אז התחילו להתייחס רק לזה, הזמינו אותי להרבה ליינאפים של 'היפ-הופ נשי'. למה להגדיר את זה ככה? תשימו אותי עם הבנים, לא בעזרת נשים. אני מבינה שהמטרה היא להרים, אבל זה עושה בדיוק את ההפך. אני כמוהם, רק שנולדתי נקבה".
ועדיין יש הרבה פחות ראפריות מאשר ראפרים.
"בהתחלה באמת הבנתי את החשיבות והייתי משתתפת בערבים של 'ראפ נשי', אבל הרגשתי שזה מתחיל להיות גימיק. אני עושה מוזיקה, להתייחס למגדר שלי זו בעיה. אנחנו שונות מהגברים, זה נכון, ובגלל זה אני יכולה לכתוב מנקודת מבט מסוימת, כמו למשל לדבר על וסת. אבל בואו נתקדם מהגישה שאומרת שצריך לשים את כל הנשים על במה אחת 'כי זה נותן להן כוח'. יש עוד צורות שבהן אפשר להתייחס לזה, זה נהיה קצת קיטשי. אפשר להיות יותר אינטליגנטיים. אם נמשיך רק לכעוס שאין לנו מקום בחברה, המנטרה הזאת תמשיך להתנגן".
עוד נושא שחוזר בהרבה מהשירים של ברמי זה אמונה עצמית, ובהרבה מהטקסטים ברמי מעודדת את עצמה להמשיך לכתוב ולהתבטא. "זה מפחיד לעסוק באמנות בעולם שאנחנו חיים בו כרגע. לעשות משהו מהלב שלי שהוא לא הייטק, זה לא פשוט, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת ההתייחסות של העולם. מרגיש שהכל היום צריך להיות תוכן שנועד לשיווק ולטיקטוק, ובסוף אני צריכה להיות אני בתוך כל זה".
את מרגישה שהיום אי-אפשר להצליח בלי טיקטוק?
"אני מרגישה את זה, אבל אני לא מפחדת מאתגרים. אני מסתכלת על זה ומנסה לשחק עם זה, נותנת לטיקטוק הזדמנות בתור משהו שיכול לעזור לי. זה אסון בעיניי מבחינה חברתית, אין שם הרבה ערכים, אבל זה גם מעניק אופציות, למשל זה יכול לעזור להעלות את הביטחון אצל ילד שמנמן שמעלה סרטונים שלו רוקד. יש גם פינות חמודות בטיקטוק, לא חשוכות, אני פשוט צריכה למצוא את המקום שלי בהן. בסוף אני אדם די מצחיק ומטופש, אז למה שהאלגוריתם לא ייהנה מזה גם? בתור קהל אוהבת לראות את הסרטונים של קארדי בי, למשל. היא מקשקשת שם והיא מטורפת. את רואה את האדם שהיא, לא את המוצר".
