1. בנחיתה בשדה התעופה עמדנו סביב הפלאפון של דן שמיר, יחד עם גל מקל, יונתן אלון והבעלים של הפועל ירושלים מתן אדלסון, וצפינו בהצהרת טראמפ. ההרגשה הייתה מוזרה: מצד אחד חגיגית, מי ישמע מכריזים על המדינה ואנחנו מסתופפים סביב הרדיו; מצד שני מהרגע הראשון עלתה השאלה שאולי עד שתקראו טור זה תבוא לפתרונה הטוב - מה עם הכלה. האם יש עוד צד בחתונה הזו? האם גם חמאס יגיעו?
בינתיים המזוודות האדומות של שחקני הקבוצה הגיעו והתקדמנו למלון לפני המשחק. זו חוויה מדהימה וקצת פסיכדלית עבור אוהד להצטרף למסע כזה של קבוצת הכדורסל שהוא אוהב. לשבת עם שחקני הקבוצה באוטובוס אחרי משחק זה קצת כמו להיכנס לחדר השינה של ההורים. אתה לא אמור להרגיש שם בנוח כל כך.
זה גם דורש הרבה איפוק: אני צריך להסתכל על הגיבורים שלי בלי להסגיר הערצה ולהניח להם משיחות על כדורסל. כשאני רואה במטוס את המאמן ועוזריו חותכים קטעי וידיאו על היריבה, אני צריך כוחות נפש כדי לא לצותת לשיחה הזו. אין ברגע הזה דבר אחד בעולם שיותר מעניין אותי מהשיחה שלהם.
2. אחרי 7 באוקטובר חשבתי שאפסיק להופיע ושלא אלך יותר לצפות בכדורסל, אם ישחקו בכלל. שני הדברים שאני הכי אוהב בחיים שלי מלבד המשפחה, נראו לי חסרי משמעות. החידלון היה כה עמוק, שלא האמנתי שנחזור לצחוק או להתלהב ממשחקי כדורסל.
טעיתי. הבנתי שההפך הוא הנכון. זה לא שעצוב מכדי לעסוק בכדורסל או קומדיה, אלא שכל כך עצוב שאם לא נכניס לחיינו גם משהו מהם, לא נחזיק מעמד. עברו כמה חודשים מהשבת ההיא עד שהבנתי שלא נשרוד אם לא נצחק, שזו החובה שלי להמשיך לנסות להפיג את הצער. מה שנתן לתחושה הזו תוקף אלה פצועי המלחמה והמשפחות השכולות, שמבקשות לבוא להופעות כדי לייצר לעצמן הפוגה מהכאב. גם בכדורסל קרה דבר דומה: אוהדי הספורט בישראל הוכיחו שהם משמשים כקהילות חמות שמחזיקות ומחבקות את משפחות השכול, משפחות החטופים והלוחמים, וחובשות את פצעיהם. הן דואגות שאיש לא ישכח את אלה שהיו ביציע ונפלו. כל משחק מתחיל ומסתיים בקריאה להחזיר את כולם הביתה. פתאום אתה מבין שכדורסל או כדורגל זה לא רק המשחק היפה הזה שאתה אוהב, זו גם קהילה שברגע הקשה ביותר לעם שלנו - הייתה שם כדי לאחד את כולם בתפילה משותפת.
3. אנקדוטה קצרה מהסנטרל פארק לפני שנמשיך: אפרת הציעה שכמו תיירים טובים נרכב על אופניים. עשינו זאת בעבר וזכרתי שזה קצת מעייף אבל זרמתי, קצת כושר לא יזיק. מפה לשם לא הבנתי איך נסיעה בסנטרל פארק שבגיל 40 הייתה מאמץ עבורי, כל כך קלה לי כשאני על סיפו של גיל 50. נהייתי חיה, אמרתי לאפרת. גם, היא ענתה לי, וגם האופניים שלקחנו הם חצי חשמליים, מהסוג שנותן לך בוסט.
עד כאן לגבי הפיגור שלי. נמשיך: גם במסע הזה שאני מצטרף אליו עם הקבוצה, שמתחיל במשחק נגד המבורג במסגרת הליגה האירופית וממשיך במשחק היסטורי ויוצא דופן נגד הברוקלין נטס, אנחנו פוגשים את רונן ואורנה נאוטרה, שבנם שנפל עומר ז"ל נמצא עדיין בעזה. ילד שגדל בארה"ב ובחר להתגייס כחייל בודד לחיל השריון. במותו הציל חיים רבים. האם כשאתם קוראים שורות אלה גופתו כבר שבה לישראל? אני מתפלל יחד עם בני משפחתו שכך יהיה. במשחק אני פוגש גם לוחמים שנפצעו במלחמה. את גל אני מלווה כבר מעל שנה ולראות אותו בניו-יורק, שם הוא נמצא בגלל ניתוח, זו תזכורת נוספת למסע הבלתי נתפס שעושים הפצועים, אלה שבמהדורות שומעים עליהם לרגע – "חייל נפצע בינוני, משפחתו עודכנה" - ושנה וחצי אחרי הם עוד בבתי חולים. אגב, גל הוא ילד יפה תואר, ויהיה רופא בעזרת ה'. למרות שהוא איבד בין היתר שתי אצבעות, אני לא זוכר שראיתי אותו פעם ללא חיוך.
4. אפרת מתלווה אליי למסע הזה. היא מבינה בכדורסל כמו שאני מבין בפוליטיקה הפנימית באיי פיג'י. היא רואה את כל השחקנים והצוות נכנסים לאולם ושואלת אותי, אם משחקים חמישה, למה צריך להטיס כל כך הרבה? אני נזכר בגביע יול"ב. אני באמצע שנות ה-20 שלנו יושב עם חבר בבית ששכרנו בירושלים וצופה במשחק במחשב המיושן שהיה לנו. אנחנו לא נושמים מול ההיסטוריה שמתרחשת מול עינינו, וכשנגמר המשחק והחבר הולך אפרת שואלת אותי: זה כדורגל, נכון?
ניסיתי מאז לא מעט להסגביר לה את המשחק, אבל יש דבר אחד שלא נותן לה מנוח: אם עוברים עונה שלמה ומגיעים לרבע גמר ואז לחצי ואז זוכים באליפות - למה להתחיל הכל מההתחלה? אני מבין את השאלה שלה. זו שאלה פילוסופית שנכונה גם על החיים: אם במילא מתים תכף, על מה כל המהומה כעת? אבל בשנתיים האחרונות שבהן אני סופח את הכאב הלאומי וחווה כל אובדן ממש באופן אישי, המשחקים של הפועל הם המקום היחיד שבו אני מצליח לתת לנשמה שלי לנוח ורק ליהנות מכדורסל (או אם זה הרבע השלישי בהמבורג שבו ההפרש צומצם לשתי נקודות בלבד - לסבול ממנו).
5. מילה על המשחק בברוקלין: בימים שישראל צריכה להילחם כדי לא להיות מוחרמת, יש משהו מרגש בתחושת החיבוק הזו שאנחנו מרגישים פה. זה אמנם קשור גם לקשריו של הבעלים מתן אדלסון, אבל יש פה באמת אהבה אמיתית לישראל. בשירת "התקווה" לפני המשחק הייתה לי צמרמורת. בערב כיפור שעשינו פה לקראת המשחק הלכנו לתפילת כל נדרי, בית חב"ד ערך את התפילה באוהל גדול מחוץ לבית הכנסת כדי להכיל את המתפללים. היו שני שוטרים במקום, אבל האווירה הייתה נינוחה באופן מפתיע ולרגע חשבתי שעוד יכול להיות פה בסדר. שעוד נחזור יום אחד לדבר רק על כדורסל, המשחק שאותו עומר נאוטרה, הילד שמצא את עצמו לבד מול אלפי מחבלים, כה אהב. יהי זכרו ברוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
