שיא ההתרגשות / הטור הזה נכתב דקה לפני שזה קורה. סורי, העיתון יורד לדפוס ביום ראשון בגלל החגים. אבל דבר אחד בטוח, שזה רגע בחיינו. מומנט אין לייף, וויטקוף אין לייף, טראמפ אין לייף, ביבי אין לייף, וכל אחד לוקח את זה אחרת. דבר אחד בטוח, וזה שדבר כזה כמו שקרה לנו כבר לא יקרה יותר. מאיפה אני יודע? כי אני יודע שאירועים כאלה לא חוזרים פעמיים. "שולחן הגורל", קרא לזה המשורר נתן יונתן. השולחן שסביבו נקבעים הדברים על ידי אלוהים ואדם. אז האירוע הזה כבר לא יחזור שוב. אולי אירועים אחרים שלא נצפה להם וכדאי שנהיה דרוכים להם, אבל לא זה.
בהרגלים שלי בשנתיים האחרונות היה לי צורך עז לכתוב פה תמיד על החטופים, להתפלל לשובם ובכל הופעה לשיר עם הקהל הגדול "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזרו שוב לביתם, יותר מזה אנחנו לא צריכים". וזה מה שקרה בחמישי האחרון באמפי רעננה לפני 7,000 צופים. התחלנו את ההופעה בשיר הזה, ובסופה החל גשם זלעפות. תרצו לומר סימנים? אני בטוח. עובדה שב-13.10.2011 הייתה לנו הופעה באותו אמפי רעננה, וחמישה ימים אחר כך חזר גלעד שליט.
השער של בן / אני אמנם כותב את השורות הללו כאמור ביום ראשון, והשעות נוקפות כמו לפני משחק גמר, אבל זה הזמן שכואב נורא בזמן שמחה. זה הזמן שבו אתה מתאים לעם שלך והוא מתאים לך. זה הזמן שאני לא יודע עדיין מה יילד יום (שני), איך הם יחזרו וכמה.
אבל כתוב שמים רבים לא יכבו את האהבה. אז הם גם לא יכבו את העובדה שהיו רבים שדאגו לחטופים ולמשפחותיהם. אנשי הארץ הטובה שהקפידו לבוא ולחבק ולאהוב את המשפחות. הבן שלי בן-בן אפילו כיסה שנתיים את שער הכניסה לביתו בתמונת מתן אנגרסט, והלך אצלם לארוחות ערב בלילות שישי, כולל בביתם בקריית-אתא.
געגועים לאמת / והיו מצד שני העולצים. אלה שלא הזיז להם, אלה שהכל אצלם כפרות, חמדת הכלום. והיו השונאים מבחוץ. למשל גרטה הזאתי שחיה במנעמי אירופה המושלגת, ראשונה לשונאי ישראל שיצאו מחוריהם העכבריים והטיפו לנו. הם לא יבינו מה עברנו ומאיפה זה בא לנו.
כי מי שלוקחים אותו מביתו, כולל ילדים קטנים עם אמם, מי שנרצחו הוריהם באבחת קלצ'ניקוב ונאנסו ונחטפו, מתקשים לשכוח ולסלוח. מי שעבר את זה שומע בחלומות הכי גרועים שלו את נהמת ההמון העזתי האלים והמרצח ויוצא לקרב על חייו. וזה מה שקרה פה מעבר לקונספציה, לחידלון ההיבריסי. "שנתיים אחרי מה שעברנו, אנחנו חיים במלחמה ובגעגועים לאמת", כתב אחד מידידיי.
איש הנובל / ואז גילינו את טראמפ. כן, הג'ינג'י הפומפוזי. זה שאומר כמו ילד את כל מה שבליבו, שרצה את הפרס של אלפרד (נובל) כאילו זה צעצוע. ואכן גילינו את הפן האנושי שלו, מתחת למסכת הברזל של השליט שהפך יחד עם וויטקוף היהודי, טוב הלב והאמפתי (שאיבד את בנו ויודע מה זה כאב) לפטרונם של החטופים ומשפחותיהם יחד עם משלחות המו”מ שנסעו וחזרו בפקודת העומד בראש בין תל-אביב לדוחא. מעשה לא פשוט, לתווך בין ייאוש לתקווה.
טוב, בינינו, מה אני מחדש ביום ראשון? כשעוד לא ראינו את פניהם של המתנים, אביתר האמיץ, אלקנה, בר או אלון, הילד הפסנתרן, וכל השאר שליבנו נקרע כשראינו אותם ברזונם. מה יש לי להגיד ביום שנראה בעיניי בול כמו יום שחרורה של אמי מימי מהמחנה הנאצי ב-1945 כשהיא שוקלת 32 קילו.
במדרגות ל"התקווה" / בטקס של 7.10 שנערך בפארק הירקון, כשסיימנו עידן עמדי ואני לשיר את "תתארו לכם", נעמדנו ליד גרם המדרגות העולות לבמה. וכשמשפחות החטופים עלו לשיר את "התקווה" פתאום קלטתי שהם היו המון אנשים. המון. ומדי פעם כשמישהו עבר הוא חיבק אותי או חיבקתי אותו, ועוד שמתי לב שגם כשההמנון כבר נגמר הם עדיין טיפסו במדרגות כמו Stairway to Heaven של לד זפלין.
שרתי במחנה שנאו ליד וינה כשעולים חדשים מרוסיה הגיעו לארץ, שרתי בבונקרים של התעלה מול פצועים, נכים, בהלוויות, בשבעות, באזכרות. ואשרינו שזכיתי להיות ברגע החד-פעמי ליד מיטתו של אמיתי היקר שאיבד לצערנו את שתי רגליו כשהתעורר מורדם מונשם אחרי הקרב בשג'עייה, או אֵליי, הד"ר המרדימה שהייתה לגמרי רדומה בגלל העשן ששאפה בכמויות אחרי שהצילה יחד עם בעלה את בתם הקטנה. והם רק חלק מגיבורינו, חיילינו, אהובינו. שמעת, גרטה (לא גרבו, השחקנית), שמעת, חאווייר ברדאם, השחקן הספרדי, שלבשתם בדאווין כאפייה והטפתם לנו מוסר כעם? לא, אנחנו לא מושלמים, וזה גם היופי שבנו. אבל אנחנו באנו מהטוב, לא מהרע.
בת 15 / נכדתי נעמי כתבה ביום היוודע דבר שחרור החטופים על לבטים של נערה בת 15, על מוסריות, על אמונה, על לחימה צודקת, על צדק, על לקחת חלק בתוך עם. היא כתבה על הצורך לטהר את נפשותיהם הפגועות של צעירים כמוה שחוו לפתע מלחמה, אזעקות נוראיות, יגון, שכול, תפילות, כעס... המון רגשות חדשים לבת 15 שראתה כמעט הכל אפילו מבלי שרצתה כשנענו במעגלים בשם אלוהים ואדם.
מדד האושר / ועכשיו לשאלה הכי מוזרה: האם, שנתיים אחרי, האושר מוכן להיכנס כבר לארצנו? האם אישית תחזור אליי הסבלנות שאבדה לי? לסדרה מטומטמת, למשחקי הכדורגל והכדורסל, למישהו שחופר לי את המוח בדיבורים?
מסע החלמה לאומי, קרא לזה מישהו. והשאלה האם נלך מעכשיו חבוקים על שפת הים, בלי ייסורי אשם. האם העוטף יחזור לעטוף? האם תשקוט הארץ והכיכר תשתחרר ותחזור להיות סתם עוד כיכר? אולי ישימו במרכזה אפילו פונטאנה (מזרקה) לזכר מה שהיה פה.
זוהי עת להפחית גובה, כתב נתן יונתן.
חתיכת עם / כשהסתיים הטקס בפארק ופילסנו במכונית את דרכנו בין ההמונים חשתי ש"אנחנו עם ראוי", כמו שאמרה גלית ולדמן, אמו של רס"ן אריאל בן משה האמיץ שהוביל את חייליו ונפל בקרב ביום הראשון למלחמה.
וככה גילינו, אמנם באופן הכי טרגי, את החיילים הגיבורים ומשפחות השכול ומשפחות החטופים ואנשים נפלאים שלא היינו מזהים אותם ברחוב אם כל זה לא היה קורה. אבל אלה בוודאות מנהיגי העתיד שגברו על הקולות הרעים, על ההתרסות, על הלעג, ולא פעם על הזעם. הלוואי יהיו הם השראה שלנו.
עכשיו יותר טוב / כשרכבתי על אופניי לפני שבוע ונתקלתי ברמזור בשכונת הדר יוסף באבי יששכרוף, אחד הפרשנים היותר-ראויים ומי שהיה אחד הכותבים של "פאודה", צרחתי לו מהמעקה של האופניים: מה נשמע אבי?
"עכשיו יותר טוב", השיב ונסע.
וזה נכון. כי, משפחות החטופים (והחטופים עצמם שחזרו) לימדו אותנו שאין ייאוש בעולם ושלמרות שאנחנו משלמים מחיר יקר עבור כל חטוף, ליד שולחן הגורל נשב תמיד ביחד. ולמול הטראומות שעוד יגיעו (נזכור את רועי שלו ז"ל), נדע שמילאנו את הייעוד, לעמוד במבחן שבו כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא.
וזהו? לא זהו. לי כבר ברור שהשיר לא תם, הוא רק מתחיל.
