מילים הן לא הכוח שלי / אני יודעת לבטא את עצמי דרך הגוף, הקול, המשחק. אחרי שכתבתי שירים בשני האלבומים הראשונים שלי הבנתי שאני לא כל כך אוהבת את מה שיוצא לי. אני חושבת שזה לא מספיק מעניין, שיוצא לי עוד מאותו הדבר. אני גם יכולה להגיד שאני פשוט לא מספיק מוכשרת בלכתוב - אני גם לא בשלנית כל כך טובה. יכול להיות שאם אלך לקורס, אתעמק בזה ואעשה שוב ושוב - אני אצליח. אני נהנית מזה שהספרים מונחים אצלי בספרייה ואז במקרה אני פותחת ספר ונגלה אליי שיר.
אני לא יוצרת בשביל למצוא חן / אני רוצה לבטא את עצמי, וזה לא חייב להתאים לכולם. אומרים לי שהמוזיקה שלי לא מיינסטרים, אני לא שמה לב לזה. אני רק רוצה לעשות מה שאני אוהבת.
כשאת שומעת שהשיר שלך 'אילה אשלח אותך' נכנס לפלייליסטים ברדיו, זה משמח אותך?
זה משמח אותי מאוד. אני מרגישה שזה שיר יפהפה ושעשינו עבודה טובה. ליצור זאת מתנה, זה חיים בשבילי, בלי יצירה אני לא קיימת. אני יותר מבינה מה זו בכלל שמחה בשבילי - מעבר ללהיות אמא ולאהוב את הילדה שלי. זה מאוד קשה לעשות אלבום, מהמון בחינות, גם להתראיין עכשיו לא פשוט לי. לדבר על עצמי, לחשוב איך אצא - אני מקנאה באלה שאומרים "אני לא מתראיין כי ישמעו את המוזיקה שלי ככה או ככה".
"יש תקווה שאנחנו בפתחו של שלב טוב יותר ויש התרגשות וציפייה. כמה נורא שזה לא הצליח לקרות קודם, וכמה זה עצום שהצילו את הילדים והחזירו אותם למשפחות שלהם. אני רק מקווה שהדוד מאמריקה ימשיך לאהוב אותנו ולא יתעצבן עד שההורים יעזבו את הבית וילכו למקום רחוק אחר"
אני אוהבת וצריכה את הקשר עם הקהל / ב-7.11 במוזיאון תל-אביב ייערך מופע הבכורה לאלבום החדש, 'אילה', במסגרת פסטיבל תל-אביב. שלומי שבן הוא המנהל האמנותי ויהלי סובול יתארח. לא הופעתי שנתיים בגלל המלחמה, התקופה, התיאטרון, הלב והבית, אבל כן יצרתי אלבום. המוזיקה והיצירה זאת דרך לחיות בשמחה. יש באלבום הזה רצון לחופש, מול סכנה שמרחפת ופחד מהידיעה שהחופש או החירות אינם מובנים מאליהם. ליצור הרגיש לי כמו נס בתוך איבוד השליטה על החיים, עם כל מה שקרה וקורה כאן. הייתי חייבת להתחבר למה שאני אוהבת לעשות, ללכת לאולפן של עומר הירשמן (המפיק המוזיקלי) לחשוב על השירים יחד, לפענח אותם ולחפש. התהליך הפעם היה אחר מהאלבומים הקודמים, בעיקר כי אני מרגישה שהכל השתנה. בשיר 'שמיים' של ויסלבה שימבורסקה, שהלחנתי, יש בסוף את המשפט: 'אם תחפשו אותי, פרטיי המזהים הם התלהבות וייאוש'. הוא מציג את הניגודיות הזאת, המתח בין חושך לאור, בין רצון לחיות את החיים במלואם לבין חוסר אונים מוחלט.
לשחק ב'הדיבוק' זה לא כמו לשבת על הספסל בגינת כלבים ולחכות שהכלבה תעשה פיפי / בתפקיד גדול פתאום את נפרשת לעוד חלקים. יש את הרשות להיות בעוצמות, בכעס, בכאב. אני לא אותה אישה כשאני שרה או משחקת. זה מרחב אחר. שם אני מאפשרת לעצמי חיים אחרים - כי הקיום היומיומי לא משהו, לא כל הזמן מסעיר. הקיום האחר, דרך התיאטרון והמוזיקה, מסעיר.
איך את עם זה שאנשים יכולים לקרוא על החיים שלך בוויקיפדיה, על מערכות יחסים שהיו לך או על האבא של הילדה שלך?
זה בסדר לדעת, אבא של הילדה שלי (השחקן אורי הוכמן - א"ח) זה אבא של הילדה שלי, התפקידים שעשיתי אלה תפקידים שעשיתי. הכל בסדר.
בראיונות מהעבר, לא נראה שאהבת ששאלו אותך למשל על מערכת היחסים עם אביתר בנאי.
זה לא כיף וזה גם לא לא כיף. אני פשוט לא מבינה, למה אני צריכה לדבר על משהו שהיה לפני כל כך הרבה זמן?
אנשים עדיין פותחים רדיו ושומעים את 'שמתי לי פודרה' שהקלטתם יחד, או את 'תיאטרון רוסי' שהוא כתב עלייך אחרי הפרידה שלכם.
זה לא חלק מהחיים שלי המון שנים. יש דברים שאני אפילו לא זוכרת. אני יותר קשורה לילדות שלי, לנהריה הזאתי, מאשר לזוגיות ההיא שכבר רחוקה מדי. גם יכול להיות שזה פרטי, מסוג הדברים שאני לא חושבת שהם עניינו של מישהו. זה לא שכשאני שומעת את 'תיאטרון רוסי' זה כמו לשמוע שיר אחר, ואם ניכנס לרזולוציות בטח יהיו לי כמה דברים להגיד עליו, אבל כל כך הרבה דברים אחרים קרו מאז.
גם עכשיו אנשים לא יודעים אם את בזוגיות, למשל.
אני יכולה להגיד לך שאין לי בן זוג כרגע ואולי אם היה אז הייתי מדברת עליו. אבל אין לי.
למדתי מה הן אהבה והתמסרות מהאופן שבו אמא טיפלה באבא שלי כשהוא חלה / אני מאוד מתגעגעת לאהבה שלה. מאוד אהבתי את אבא שלי, הוא חלה כשהייתי בת שבע, ואחרי שהוא נפטר - כשהייתי בת 14 - לא הצלחתי להבין איך הכל ממשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום. כולם מבלים ושמחים, ואצלנו החיים נהיו אחרים. נעשתה אצלי איזו תחושת זרות לעולם ולאנשים, כובד ועצב. לצד זה המשכתי להיות ילדה שמחה עם חברים וחוגים וכל מה שהיה לי קודם.
"כשאני שומעת את 'תיאטרון רוסי' זה לא כמו לשמוע שיר אחר, אבל הרבה דברים אחרים קרו מאז. זה לא חלק מהחיים שלי המון שנים. יש דברים שאני אפילו לא זוכרת. אני יותר קשורה לילדות שלי מאשר לזוגיות ההיא, שכבר רחוקה מדי"
לאבד אבא בגיל צעיר זה חלק ממני, זה לא משהו שעובר. אני פוגשת אותו בכל מיני מלבושים בחיים שלי, ביכולת לסמוך, בקשר שלי עם רגשות מסוימים, בקשרים שלי, בגעגוע, בחלומות, בפנטזיות ובמבט שלי על העולם. המבט נושא בתוכו גם את הילדה שאבא שלה היה מאוד חולה, שהיה גם האבא המאוד מסוים, בתוך הבית המאוד מסוים בעיר הרפאים נהריה. זה לא רק שאבא שלי היה חולה, המחלה הייתה גם בחוץ - במלחמות, בהתקפות מחבלים.
איך הייתה האווירה בבית?
הייתה אהבה מאוד גדולה לאמנות. אבא שלי ייצג את החופש, היכולת ליהנות, המסיבות, הפאן והשפע - אבל גם נוקשות, ומשהו קשוח ומפחיד לפעמים. פגשתי את זה גם בבית הילדים בקיבוץ. בגיל שנתיים ההורים שלי חזרו לקיבוץ, לעברון, בגיל ארבע עזבנו ואז אבא שלי חלה. להכניס ילדים בגיל כל כך צעיר לבית ילדים עושה משהו, גם אם אני לא יכולה להגיד לך מה.
גדלתי בנהריה, תמיד באסונות ומלחמות / בתור ילדה לא הצלחתי לעכל את זה בכלל. הסכנה רבצה כל הזמן - ככה אני זוכרת את הילדות, בתוך נוף פסטורלי. עכשיו אני מגדלת פה את הילדה שלי, ובמהלך המלחמה לא הבנתי מה קורה. איך המציאות כל כך מחרידה? איך הגענו לזה שמשפחות של חטופים ישבו ליד בית ראש הממשלה וזעקו ואף אחד אפילו לא יצא? איך המובן מאליו לא התקיים? שנתיים עברו ולא הוקמה עדיין ועדת חקירה. יש הנהגה שהייתה צריכה לתת את הדין וללכת.
המלחמה הזאת פירקה אותנו / אחרי שהיא התחילה קראתי אחרת את 'אילה אשלח אותך', שכתב אמיר גלבוע ב-1972 ושבהפקת גילברט ברויד ('המסך הלבן') יצא כסינגל ראשון לאלבום החדש שלי. בשבילי זה על תחושת הסכנה שרובצת הכי חזק אי פעם, ואני אומרת את זה למרות שגדלתי תחת קטיושות וטרור. כשאני שרה את המילים 'המלחמה לא בשבילי' אני לא רוצה להישמע נאיבית, אבל היא לא בשבילי, כמו שהיא לא בשביל הרבה אנשים שהיו בתוך זה שוב ושוב. איך זה שמלחמה היא עדיין הכלי? באופן הכי פשוט, בסיסי ואנושי - זה לא בשבילי, ואני לא רוצה שזה יהיה העתיד של הבת שלי.
אבל הנה, יש תקווה שאנחנו בפתחו של שלב טוב יותר ויש התרגשות וציפייה. כמה נורא שזה לא הצליח לקרות קודם, וכמה זה עצום שהצילו את הילדים והחזירו אותם למשפחות שלהם. כמה מרגש להבין שלהפגנות ולתקווה יש כוח ומקום. חייבים לזכור את זה גם כשהכי חשוך. אני רק מקווה שהדוד מאמריקה ימשיך לאהוב אותנו ולא יתעצבן עד שההורים יעזבו את הבית וילכו למקום רחוק אחר. הלוואי שתהיה אפשרות לרוח חדשה וטובה לנשוב כאן.
אנשים שולחים את הילדים שלהם לצבא כשהם בגיל 18 כי "ככה זה". כמה זה לא הגיוני, וכמה אלה החיים פה / זה חוסר אונים נורא גדול. בגלל זה ידעתי שאני חייבת לעשות את התפקיד ב'אישה בורחת מבשורה'. נמשכתי לסרבנות שלה. התחברתי לכל ההורים, לחרדה הזאת שברורה לכל אחד. אני מרגישה שזאת חרדה שהולכת איתי כל החיים ורציתי לבטא אותה. אני לא מדינאית, אני גם לא רוצה, וזאת הדרך שלי להגיד משהו.
אמא שלי נפטרה רגע לפני החזרות להצגה 'הדיבוק' בתיאטרון גשר, שעוסקת בקשר בין חיים ומתים / בחזרות תמיד קצת רבתי עם יבגני אריה ז"ל, כי הבנתי את הדברים אחרת ממנו. שם הרגשתי שאני כבר מספיק מגובשת ובשלה, היה לי מאוד חשוב שהוא יבין, והוא הבין. כשיבגני מת, זה היה מאוד כואב, קשה ופתאומי. הוא נכנס לבית חולים ומהר מאוד נפטר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'מה אני עושה עם האובדן הזה?' חשבתי על זה שהדרך שלו היא גם הדרך שלי - דרך האמנות, הדמיון והיצירתיות.
איך את יוצאת מהדמות אחרי שאת מביאה את האש שלך לבמה?
"שוט אחד של וודקה והכל בסדר. אבל ברצינות - יש בזה משהו תרפויטי. אנשים נוסעים להודו בשביל לצרוח ולבכות, ואז הם יותר רגועים ובסנטר של עצמם. זה מה שאני מרגישה על הבמה, שמותר לי הכל בתוך מסגרת. אני לא משוגעת, אני לא סתם צועקת פה ברחובות.
הייתי רוצה לעשות יותר קולנוע, אבל לא הכל תלוי בי / אני אוהבת במה, את הפיזיות הזאת, שיש זמן לברר דברים, אני אוהבת גם את הקשר עם הקהל. אבל אני אוהבת מאוד גם קולנוע, אני רואה בעיקר קולנוע. אני הולכת לאודישנים, גם לטלוויזיה, אנחנו צריכים להרוויח כסף - זו העבודה שלי. אבל אני חושבת שכשאני עושה משהו רק בשביל הפרנסה אז אני גם פחות טובה, כי פחות מעניין לי.
הרבה שחקניות שמתבגרות מדברות על זה שכבר אין עבורן תפקידים ראשיים, את חוששת שזה יקרה?
"כשאת אומרת את זה עולים לי שני דברים: האחד זה ניתוחים פלסטיים, והשני איך המקצוע הזה מדהים למבוגרים. אני לא יודעת עד מתי אחיה ומה יהיה מצבי הבריאותי, אבל לצאת לחזרות בגיל שמונים, לפגוש אנשים בכל מיני גילים ולהיות בשמחה הזאת של יצירה - זה מדהים. במקצוע הזה אתה גם לפעמים קצת בלי גיל, ההסכמה לחיפוש דורשת ממך להיות במצב ילדי, זה משאיר אותך מאוד חי.
ואם התפקידים ילכו ויתכווצו?
לא חשבתי על זה מספיק. אני גם לא חוסכת מספיק לימים בהם לא יהיה לי כסף. אני לא החיה האחראית מהסוג הזה, החשיבה שלי לא פרקטית מספיק. זה לא שלא עשיתי תפקידי משנה, זה מגניב וכיף ונכון, אבל האמביציות שלי במקום אחר. אני לא רוצה לחשוב כרגע על איזה תפקיד אעשה או לא אעשה - אני פשוט רוצה שיהיה טוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
