1. ב-7 באוקטובר ראינו מה האויבים שלנו יעשו לנו אם נהיה חלשים. הבנו את הרוע. בימים האחרונים שמעתי דברים, גם כאלה שלא פורסמו, והבנתי עד כמה החטופים עברו התעללויות שאי-אפשר לתאר. טרור פסיכולוגי ופיזי בלתי נתפס. חלק מהדברים מתחילים לצאת לאט-לאט, חלק עוד יעבור זמן כנראה עד שיסופרו, חלק אולי לעולם לא. אבל העולם חייב לדעת שהילדים שלנו הוחזקו בתנאים שאינני יודע אם יש דומים להם, ועברו דברים שלא בטוח שיש קשים מהם. גם באמת לא ברור לי המניע, מלבד רוע מוחלט. למה לשכנע חטוף שנמצא מנותק מכל דבר שאיש לא נלחם עליו, למה להשקיע בזה כל כך הרבה, מה זה נותן? אתם מחזיקים אזרח חף מפשע שאתם רואים בו קלף מיקוח, הוא יהיה שווה יותר אם ייכנס לדיכאון קליני?
2. יש לי שאלה תמימה קצת, נאיבית במודע: הספרדים שמפגינים נגדנו עכשיו בכל הכוח, ואלה באיטליה, או המועמד לראשות עיריית ניו-יורק שמסרב להגיד אם לדעתו צריך לקחת לחמאס את נשקו: הם יודעים מה עשו לחטופים בשבי? הם ראו את ההוצאות להורג שחמאס עשה השבוע ברחובה של עיר? כשערבים הורגים ערבים, זה מעניין אותם בכלל? העובדה שבעזה יש גורם שלטוני עם מאפיינים של דאעש, זה בעיניהם פקטור, או ש”מהנהר לים” ותעזבו אותם בשקט? יש בי צד שמאמין שהם יתעשתו. שיגיע הרגע שבו זה ייצא משליטה אצלם ואז הם יחשבו מסלול מחדש.
3. שמתי לב לאחרונה שמעצבי דעת קהל שרוצים להתריס כנגד הצד השני, אלה שלא חושבים כמותם, משתמשים במשפט: אתם של ישראל?
תראו כמה פוצעת ומכאיבה יכולה להיות הדרך שבה אנחנו מתעמתים זה עם זה. הרי השאלה "אתם של ישראל?" הייתה רגע בזמן; רגע מזוקק שבו הכל התבהר דרך עיניה של ילדה קטנה שהוריה נרצחו, והיא ישבה ליד אחיה התינוק ברכב והבינה: יש טובים ויש רעים. זה עד כדי כך פשוט. והנה כחלוף שנתיים, באמצע ויכוח בין שמאל לימין, אנשים משתמשים בשאלה הזו של הילדה ההיא כהתרסה, ואני מביט בזה מהצד ומבין שני דברים. הראשון הוא שלא אוכל כנראה לשנותם. זה האופי שלהם. זה משהו בנפש שלהם שמושקע כל כך ברצון להביס יריב מבית, בלי גבולות וחסמים. הדבר השני שאני מבין זה שאני בוחר להישאר עם הילדה. עם הרגע שלה. עם השוטר שלקח אותה אליו תחת אש. עם מה שהתברר ברגע הזה לכולנו. שאנחנו של ישראל.
4. בתחילת השבוע נסעתי לתל-אביב לשתי הופעות רצופות, והרגשתי את זה שוב, את הדבר הזה שהרגשתי כל כך הרבה פעמים מאז 7 באוקטובר. איך עולים להצחיק אנשים ביום כזה שבו חיילים נפלו? עם הפסקת האש חשבתי שהתחושות האלה מאחורינו לעת עתה, אבל התברר שקיפלתי מוקדם את האירוע. שני חיילים ז"ל, גיבורים ומתוקים ממודיעין, נפלו, וליבי כמו שתת דם. חשבתי על משפחות קולא ויעבץ. על הדפיקה בדלת. על הדמעות. לפתע איילת אפשטיין התקשרה. איילת איבדה את בנה נטע ז"ל ב-7 באוקטובר. הוא קפץ על רימון בממ"ד בכפר עזה והציל את בת זוגו. איילת איבדה גם את חמותה ואת אחיה, אופיר ליבשטיין ז"ל, שהיה ראש המועצה האזורית שער הנגב, ואת גיסה אורי רוסו ז"ל, הגיבור שלחם עם כיתת הכוננות. היא התקשרה אליי כי אני עתיד להנחות אירוע מיוחד לזכרו של נטע, שעל רצפת חדרו בכפר עזה מצאו ספר שכתבתי. איילת רצתה לעבור איתי על דברים מצחיקים שקשורים לנטע ולמה שהם עברו. על איך נתקעה עם החם שלה 30 שעות בממ"ד, אפילו לתקרית הרימון הייתה לה זווית קומית.
אתם מבינים? אם שכולה ואחות שכולה וגיסה שכולה ומי שיש לה כל הסיבות לוותר - ממשיכה בכל הכוח בעשייה וגם מתעקשת לצחוק לצד הכאב. הבריף עם הנקודות שהיא נתנה לי היה הדבר הכי מושלם ומשוגע שקיבלתי בחיי מבחינת ההבנה של הקשר בין הקומדיה לטרגדיה. איזו אישה. איזו משפחה. ואיזה ילד היה נטע, שמהיום יש לזכרו מקום יפה ליד הכנרת שמכשיר נערים להתנדב במערך החינוך המיוחד, דבר שנטע עשה כל כך הרבה בחייו הקצרים.
5. נחזור רגע לכרונולוגיה של אותו יום, ברשותכם: ההופעה הראשונה הייתה ללשכת עורכי הדין, ואחריה נסעתי להופיע לגמלאי המוסד. ישבו שם אנשים שתרמו עשרות שנים למדינה הזו, ואחד שנראה לי מוכר. הוא לא ישב בשורה הראשונה או משהו, אלא סתם באיזו שורה שלוש או ארבע, עם כולם. הסתכלתי להבין מיהו ואז קלטתי: זה אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שישב עם חבריו ופקודיו, צנוע ומקסים כל כך. איזה אנשים יש פה במדינה, חשבתי לעצמי.
אבל אז יצאתי ונכנסתי לבדוק מה התוצאה בדרבי, וגיליתי שהתוצאה היא שכולם הפסידו. הדרבי פוצץ. מדינה שבה יש כל כך מעט הזדמנויות לאסקפיזם באמת לא מסוגלת לתת למשחק להתנהל? אנשים היו כל כך זקוקים לזה, גם אין הרבה משחקים גדולים בישראל בגלל שקבוצות מחו"ל לא מגיעות, אז כמה דחוף היה לחרבן את הערב ההוא? והוויכוחים אחרי, אללי לי. קלאסיקה של שיח חירשים. אלה אומרים שהמשטרה אשמה ואלימה מדי, ואלה אומרים שהקומץ האנרכיסטי שזרק אבוקות אשם – ואתה עומד בצד ולא מבין על מה בעצם הוויכוח. האם עד כדי כך קשה להבין שגם מי שזורק אבוקות ומסכן אוהדים מתנהג נורא וראוי לכל גינוי, וגם מי שבתפקידו כשומר חוק מפעיל כוח בלתי מוסבר על ילדים שבאו לראות כדורגל? האם אי-אפשר להבין שזה גם לא בסדר להפר חוק, אבל גם לבטל משחק על משהו כזה זו דרך עקומה ומטומטמת לטפל באירוע?
ומעל הכל, תהיתי, איך ביום כזה שבו נופלים שני חיילים אנחנו מצליחים להיות מפולגים ולהגיע לאלימות בפאקינג משחק כדורגל? כמה עצוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
