סטוקהולם, בירת שוודיה, הייתה עטופה שלג באותו ערב, בחורף 1941. קארין בת השבע הייתה רתוקה למיטתה, מחלימה מדלקת ריאות. "ספרי לי סיפור", ביקשה את אמהּ. "מה את רוצה לשמוע?" שאלה האם התשושה. "ספרי לי סיפור על פִּיפִּי אֶרֶךְ-גֶרֶב", הייתה התשובה. "איפה שמעת את השם הזה?" שאלה האם, והבת אמרה שהמציאה אותו מדמיונה.
אסטריד, האֵם, לא שאלה יותר והתחילה לספר לבתה סיפור שבדתה, על ילדה שהתאימה לדעתה לשם המוזר. פִּיפִּי בשוודית, שלא כמו בשפתנו, הוא שם קליל, שמזכיר ציוץ של ציפור. מאותו ערב ואילך, במשך שנתיים, המשיכה האם לספר לבתה סיפור על סוּפֶּר-ילדה, משולחת רסן, חופשייה ומאושרת, שגרה לבדה עם סוס ועם קוף בווילה וילקוּלֶה, המוקפת בגן פרא. סיפור שכמוהו לא נשמע עד אז לא בסיפורי לילה טוב ולא בספרים, ושבעצם מקופלת בו התקפה סאטירית בוטה על מוסכמות חברתיות של התקופה.
שלוש שנים אחר כך, כשאסטריד עצמה הייתה מרותקת למיטתה עקב נקע בקרסול, היא העלתה את הסיפור על הנייר בכתב קצרנות, וכשהחלימה כתבה אותו בכתב יד ושלחה אותו לתחרות ספרותית של הוצאה מקומית גדולה, בלוויית הערה: "אם תחליטו להדפיס אותו, אני מקווה שלא יזעזע את הרשויות הממונות על חינוך הילדים ועל גידולם התקין". כצפוי, זה בדיוק מה שחשו הרשויות ועורכי ההוצאה והחזירו לה את כתב היד.
בינתיים כתבה אסטריד לינדגרן סיפור נוסף ושלחה אותו לתחרות שהכריזה הוצאה קטנה בשם 'רָאבֶן את שֶׁגְרֶן', וזכתה בפרס שני. כעבור שנה אזרה אומץ ושלחה לאותה הוצאה את 'פיפי', וזכתה בפרס ראשון. עורכי הספר ובעלי ההוצאה לא יכלו לעמוד בפני קסמו של הסיפור, אך קיבלו פיק ברכיים כשעמדו להוציאו לאור. הם חששו שגיבורתו תשמש דוגמה רעה לילדים ותקומם הורים ומחנכים. לינדגרן הייתה אז בתחילת דרכה ולא יכלה להתנגד כשאלה ניקרו ועקרו מתוך הטקסט שורות שנראו להם בוטות או חצופות מדי.
הספר יצא לאור ב-1945, עם איורי אינגריד ונג ניימן, שטבעה את האבטיפוס של פיפי המצוירת. בתוך זמן קצר היא הפכה לילדה האהובה ביותר על ילדי שוודיה.
• • •
רשויות החינוך בשוודיה, גם הורים "חינוכיים", התקשו תחילה לעכל את הילדה העצמאית, האנרכיסטית, שגרה לבדה, לא הולכת לבית הספר ועושה ככל העולה על רוחה. אבל, הם לא יכלו לעמוד בפני ההצבעה הגורפת, פה אחד, של הילדים הקוראים. היא הייתה התגשמות חלומותיהם הכמוסים: לחיות חיי חופש ועצמאות, בלי משיסת הורים (אִמהּ של פיפי, כזכור, היא "מלאך בשמיים" ואביה "עומד בראש שבט קניבלים"), לפנטז בחופשיות, לענות בחוצפה למבוגרים, לבזבז כסף, לא להתרחץ, לאפות ולבשל, ולגרוב על כל רגל גרב בצבע אחר.
גם בדיבור, עושה פיפי שימוש אנרכיסטי. היא טועה, משבשת, ממציאה מילים, עושה מניפולציות בשפה. המעברים התכופים בין דיבור רגיל לאי-גיון מוחים, בין השאר על עריצות ההיגיון. גם בשפה, כמו בחיים, פיפי הולכת "עם רגל אחת על הכביש ורגל שנייה על המדרכה".
מכל ספריה העתידיים של לינדגרן דווקא זה, הראשון, היה המהפכני והנועז ביותר. הוא תורגם על מהרה ל-70 שפות, בכלל זה לאזֶרית ולשפת זולו. פיפי הפכה לדמות הילדה האהובה ביותר על ילדי העולם, עד היום. ברוסית קוראים לה פֶּפִּי, בגרמניה ובצרפת — פִיפִי. בברזיל — בִּיבִּי. באיסלנד — לִינָה. בשפתנו, מסיבות מובנות, היא בילבי או גילגי.
על פי הספר נעשו כ-40 סרטים וסרטי טלוויזיה ואין-ספור הצגות. שני ספרי המשך נכתבו בעקבותיו: 'פיפי עולה על הסיפון' ו'פיפי בים הדרומי'. המבוכה שהטיל הספר בעולם כולו ניכרת גם בתרגומים הראשונים, שבהם המתרגמים הִרשו לעצמם לשנות, לקצץ ו"לתקן" מקומות בטקסט שנראו להם בוטים מדי.
גם דעות הפמיניסטיות נחלקו בעניין: היו שטענו שלינדגרן גרמה עוול לדימוי הנשי, בכך שהציגה ילדה מחוספסת, כוחנית וחסרת עידון. ואילו אחרות טוענות שפיפי מגלמת בצורה הנאמנה ביותר את העוצמה הפנימית הנשית.
פיפי היא הילדה החזקה ביותר בעולם, שיכולה בקלות להניף בזרועותיה סוס או להעיף שני שוטרים לכל הרוחות. היא גם המצחיקה, הפיקחית, והאמיתית ביותר. היא אוהבת את נמשיה ואת שערה האדמוני, מחוננת בכוחות מאגיים ומכורה לסיפוקים מיידיים. עוברת כהרף-עין ממציאות לדמיון, סוחפת, מסרבת לגדול ועושה תמיד צחוק מטקסים חברתיים, מצרות-מוחין, ממרוּבּעות בורגנית. אין בחייה רגע אחד של שגרה וחבריה, טומי ואניקה, יודעים שבחברתה לא יהיה רגע אחד משעמם.
אין ספק שבדמותה שזרה לינדגרן אלמנטים מסרטי סלפסטיק, מליצנים ומפוחחים עממיים, ומכתבי אידיאולוגים של החינוך הפתוח ו/או החופשי (אדלר, א"ס ניל) ומאן מאבונלי, גיבורת ספרי 'האסופית' של לוסי מוד מונטגומרי, שהיו בילדותה הספרים האהובים עליה ביותר.
"כשהמצאתי את דמותה", סיפרה לימים, "רציתי רק לרַצות מִשאלה שפיעמה בי: לפגוש אדם שיש לו כוח ואינו מנצל אותו לרעה". ואכן, זהו הקו המרכזי בדמותה של פיפי: היא גדושה בכמויות בלתי נדלות של טוּב, יושר, חבֵרוּת ודאגה לזולת. היא משתמשת בכוחה רק כדי להיטיב. תמיד תעמוד לצד הסובלים, החלשים והמנוצלים. אפשר תמיד לסמוך עליה שתמצא מוצא, שלעולם לא תסכין עם חוסר יושר, תוקפנות, אלימות. ובשעה שהיא בזה לערכים בורגניים — כמו סדר וניקיון, עמידה בלוח זמנים, נימוסי שולחן, לימודים וכו' — היא מעלה על נס ערכים הומניים כמו חבֵרוּת, הגינות, יושר, אכפתיות, אחריות, דמיון, יצירתיות והומור. כנגד אכיפת משמעת קפדנית ביחסי ילדים-מבוגרים היא מציבה את האידיאל של חופש בחירה, דמוקרטיה ונטילת אחריות.
עם 'בילבי' נפרץ הסכר. "אם אתה מתחיל לכתוב, דבר לא יעצור בעדך. כל כך נפלא לכתוב לילדים", אמרה לינדגרן. היא הפכה לסופרת הלאומית של ילדי שוודיה. כתבה כ-120ספרים בז'אנרים שונים ולגילים שונים. לעברית תורגמו כרבע מספריה. היא זכתה בעשרות פרסים ועיטורים, לאומיים ובינלאומיים, והפכה לכוהנת הגדולה של ספרות הילדים. מדי יום הייתה מקבלת מאות מכתבי ילדים, מכל העולם. באחד מהם כותבת לה ילדה אוסטרית: "האם 'כפר המהומה' (שם סדרה מספריה) באמת קיים? כי אם באמת יש כפר כזה — אני לא רוצה יותר לחיות בווינה". מדי שנה מוחלפים בשוודיה שני מיליון עותקים מספריה. באירופה נקראו עשרות בתי ספר ובית חולים לילדים על שמה. היא גם תירגמה ספרים רבים לשוודית משפות אחרות. עד היום נמכרו בעולם כולו כ-130 מיליון עותקים מספריה.
שנה אחרי צאת 'בילבי' לאור הוזמנה לינדגרן להיות עורכת ספרי הילדים באותה הוצאה, משרה שבה החזיקה עד צאתה לגמלאות שסייעה לבית ההוצאה לגדול ולשגשג. מדי בוקר הייתה כותבת בביתה – מחזות, סיפורים, תסריטים, מאמרים – ואחרי הצהריים הייתה עובדת בהוצאה על ספרי אחרים. "אני מאמינה מאוד בילדים", אמרה בראיון לנורית זרחי, כשביקרה בארץ ב-1979, "אני מאמינה שיצורי אנוש טובים יותר ככל שהם קטנים יותר. כשהם מתבגרים, במוקדם או במאוחר הם נשחתים".
• • •
אסטריד אנה אמיליה אריקסון נולדה וגדלה בחוות נס, משק חקלאי חכור מידי הכנסייה, סמוך לעיירה ווימרבי בחבל סמולנד שבדרום שוודיה. החווה ניצבה בלב אזור כפרי ירוק ויפהפה, שהצמיחה בנופיו זכורה לה כחוויית ילדות קסומה. ארבעת ילדי אריקסון נהגו לשחות בנהר, לטפס על עצים, לקפוץ מערימות שחת, לרכוב על סוסים ולסייע בעבודות המשק. ההורים טיפחו בילדיהם שקיקה לחופש ולעצמאות והעתירו עליהם שפע אהבה וביטחון.
מאז שבת הרפתן קראה באוזניה במטבח סיפור בהיותה בת חמש, היא נשבתה בקסם המילים הכתובות. ריח ספרים היה בעיניה "הבושם הנפלא בעולם". במיוחד אהבה ספרים שגיבורתם היא ילדה או נערה, שמיטיבה להתמודד עם גורלה, כמו 'פוליאנה', 'שרה קרו' וספרי 'האסופית'. עד מהרה החלה לרקום סיפורים מדמיונה. בת 13 פירסמה רשימה בעיתון מקומי, שבעקבותיה החלו חבריה להקניטה ולכנות אותה "סלמה לגרלף של ווימבי" (על שם הסופרת שכתבה את 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון'). בת 18 התקבלה לעבודה במקומון בעיירה והחלה שוקעת בספרי מבוגרים, שדרכם גילתה שהעולם אינו בדיוק נווה של אושר.
"כשהמצאתי את דמותה", סיפרה אסטריד לינדגרן לימים, "רציתי רק לרַצות מִשאלה שפיעמה בי: לפגוש אדם שיש לו כוח ואינו מנצל אותו לרעה". ואכן, זהו הקו המרכזי בדמותה של בילבי: היא גדושה בכמויות בלתי נדלות של טוּב, יושר, חבֵרוּת ודאגה לזולת. היא משתמשת בכוחה רק כדי להיטיב
בת 19 נאלצה לעזוב בבהילות את העיירה הקרתנית, כשהיא נושאת ברחמה תינוק, בנו של בעל המקומון (הנשוי) שהעסיק אותה. היא עברה לסטוקהולם, שם למדה קצרנות ומזכירות, ואת לארס, כשנולד, הפקידה בידי משפחת אומנה בדנמרק. הבן שב לידיה רק אחרי כארבע שנים, וגם אז הופקד בידי הוריה בווימרבי. כך, עד שנִשאה לסטוּרֶה לינדגרן, ממנהלי מכון המכוניות המלכותי, שבו עבדה כמזכירה. אחרי שלוש שנים נולדה בתם קארין.
120 ספריה רובם אפיזודיים, וחלקם הניכר מתאר חיי ילדים באזורים כפריים. כל ספריה, בלי יוצא מן הכלל, מעולים עד נפלאים. "גיבורי ספריה", כתב עליה אוריאל אופק, "הם ילדים וילדות בעלי מאוויים, שמצליחים לממש את משאלותיהם, לרוב באורח פלא. היא משבצת את גיבוריה בשרשרת הרפתקאות, שדמיון ומציאות שזורים בהם באופן הרמוני. סגנונה הקולח והפלסטי רווי משובה והומור של טוב-לב... האירועים משכנעים בהיגיון הפנימי שלהם. אין בספריה מוסר-השכל נדוש... יש בהם תשוקת חיים, רעננות תוססת וקסם..."
היא אמרה שיש להתייחס אל ילדים באותו כבוד שבו מתייחסים אל מבוגרים, ויצרה בספריה עולם שבו מכבדים ילדים ושבו הילדים נוטלים את גורלם בידיהם. "אני חש שהחיים מפעפעים בקרבי!" אמירה שמופיעה בתדירות מפי גיבורי 'מדיקן', יכולה לשמש מוטו לכל סיפוריה. גיבוריה הילדים, למרות קשייהם וסבלם, אוצרים בתוכם חום, טוב לב, אופטימיות ואנרגיות מופלאות.
אחד מספריה הפופולריים ביותר הוא 'קרלסון על הגג', שבו מתרועע ילד עם אישון זעיר, שגר על הגג ומחונן בכושר תעופה. יחד הם יוצאים להרפתקאות ולתעלולים, מתחפשים לרוחות רפאים ומניסים שודדים. מכל ספרי לינדגרן, זה היה האהוב ביותר בארצות שמעבר למסך הברזל לשעבר, באשר הוא סימל יכולת של היחלצות משיעבוד.
הספר 'האחים לב-ארי' (1973) עורר בשוודיה ויכוח נוקב סביב אזכור המוות בספרי ילדים. בסיפור שני אחים, אחד מהם חולה ומעוות איברים, עושים מהפך ב"חייהם" כשהם מגלגלים עצמם לארץ ננגיאלה, מעין גן עדן של ילדים. אבל, גם שם אין נחת ויש להילחם במפלצות, עד שהשניים מבצעים מעין התאבדות זוגית ומגיעים למדור נוסף של העולם הבא בשם ננגילימה. לינדגרן הייתה בטוחה שכתבה ספר מנחם ומפייס, על אהבת אחים, שמסייע לילדים להתמודד עם הבדידות ועם אימת המוות, אך מערכת החינוך רעשה וגעשה, בסברה שהספר גורם לילדים לחרדת מוות. ילדים רבים כתבו ללינדגרן, שמאז שקראו את הספר הם אינם מפחדים עוד מפני המוות.
'האחים לב-ארי' הוא אחת משלוש הנובלות הגדולות, הדרמטיות, של לינדגרן. האחרים: 'מִיוֹ, מִיוֹ שלי' ו'רוניה בת השודד'. הם נסבים סביב החרדות הקיומיות הגדולות שלנו; הצורך להיות אהובים ומוערכים, הפחד מבדידות ומהיעדר ערך, אהבת החיים ופחד המוות. האחרון הוא מעין רומיאו ויוליה, כשהצעיר והצעירה המאוהבים הם ילדי שודדים מכנופיות אויבות.
בצד ספריה הייתה לינדגרן גם פעילה חברתית. חוק מיוחד חוקק בשוודיה על פי דרישתה, כדי להגן על בעלי חיים מסבל בדרך לשחיטה. היא נלחמה בעוז נגד הכאת ילדים. כמו כן נלחמה (וניצחה) במס ההכנסה הרצחני השוודי, הייתה חברה בארגון שסייע ליהודים להימלט מגרמניה הנאצית וכתבה נגד מלחמת וייטנאם. בשנותיה האחרונות, כמעט עיוורת, עם שמיעה לקויה ועיניים תשושות, היא חדלה להיפגש עם קוראיה במועדונים ובבתי ספר, אבל ילדי שוודיה וילדי העולם כולו עלו אליה לרגל.
אסטריד לינדגרן זכתה לאריכות ימים. היא הלכה לעולמה בשיבה טובה בינואר 2002, בביתה בשטוקהולם, בגיל 94, כשסביב מיטתה בתה, אחותה, שבעת נכדיה ו-11 ניניה.
עם מותה הסתלקה מן העולם דמות חד-פעמית, אחרונת הענקים של ספרות הילדים. •
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
