בחודש אפריל האחרון עמד לירון עמרם על הבמה של גריי תל-אביב והתכונן למחרוזת משירי אביו. רגע אחרי שהקדיש אותה ל"אבי, מורי ורבי אהרן עמרם", הביט באבא שישב קרוב לבמה על כיסא גלגלים, ונחנק. "היה לו חיוך רחב שלא ראיתי אצלו שנים, ונפלה עליי ההבנה שלא יהיו עוד הרבה אירועים כאלה, נוכח מצבו שהלך והידרדר. הבנתי שהכל יכול להיעלם בשבריר שנייה. הרגשתי מחנק בגרון והדמעות הצטברו בקצות העיניים. בשבילי להוציא ממנו כזה חיוך זו הייתה זכות גדולה, כאילו קיבלתי אישור. הוא נפטר בערב חג שבועות, יום פטירתו של דוד המלך, כיאה לצדיק. אנשים אולי איבדו את גדול השירה התימנית בישראל, אני איבדתי גם את אבא שלי, וכל זה בזמן שהפכתי בעצמי לאבא".
עמרם (37, נשוי לבר ואב לתמר בת השמונה חודשים) גדל בפתח-תקווה, בן הזקונים לשרה ולאהרן, מהזמרים והיוצרים הבולטים המזוהים עם העדה התימנית. ילדותו במקום שבו הסתובבו באופן חופשי אגדות כמו חיים משה, מרגלית צנעני, דקלון ואביהו מדינה, השפיעה עליו רבות. הילד שאהב לשמוע פרינס וג'יימס בראון לקח את כל האהבות שלו וחיבר אותן יחד למוזיקה ניאו-מזרחית. את התוצאה אפשר היה לשמוע כבר ב-2014, בסינגל הבכורה הכפול שלו: מצד אחד 'השחר' שכולו רוק'נרול בועט משולב בניחוחות של מזרחית של ה-80, ומצד שני חידוש בתימנית ל'ספארת' של אביו.
"אני קודם כל הבית שלי. אבא, אמא והאחים שלי השפיעו עליי בצורה עמוקה, ועם זאת מאוד אוהב רוקנרול, דיסקו, פאנק, לד זפלין. מהר מאוד הבנתי שאני לא פרינס ולא גדלתי במיניאפוליס, אבל אין שום סיבה שלא אתעסק בדברים שאני אוהב, כך שאני תמיד 50 אחוז שורשים מהבית ו-50 אחוז נע לכיוון אחר. זו הפורמולה, זה מה שזורם לי בדם. אני קשור אינטימית לחומרים של אבא שלי ויהדות תימן, ומצד שני ליצירה המקורית".
ב-2018 השילוב שיצר תורגם לאלבום הבכורה 'חלום ישן'. ההצלחה הייתה מהירה: שיר הנושא הפך למושמע ביותר בגלגלצ ב-2017, עמרם נכלל ב-30 המבטיחים מתחת לגיל 30 של פורבס וזכה בתואר פריצת השנה של אקו"ם.
"גדלתי בישיבות של בני עקיבא, שם לא הייתה מוזיקה מזרחית והיא גם לא הייתה מקובלת. דווקא בצבא קיבלתי דרור לאהבה למוזיקה המזרחית. הייתי לוחם בגדוד 51 של גולני. בכל ערב שמענו מוזיקה מזרחית. הכל קיים לנו מתחת לאף, אבל יש כאלה שבורחים מהשורשים"
מתחילת הקריירה שלך לקחת על עצמך במודע לשאת את דגל השורשיות, בניגוד לדוגמה לדודו טסה, שקודם הלך לרוקנרול ואז חזר בכל הכוח לעיראקית עם הכווייתים.
"אני לעולם לא אצליח או ארצה לייצר מוזיקה שלא באה מהבית. זו החלטה מאוד מודעת, מאז שהשתחררתי מהצבא. גדלתי בישיבות של בני עקיבא, הקלאסיות של הציונות הדתית, שם לא הייתה מוזיקה מזרחית והיא גם לא הייתה מקובלת. דווקא בצבא קיבלתי דרור לאהבה למוזיקה המזרחית. הייתי לוחם בגדוד 51 של גולני, וזה מאוד השפיע על התפיסה המוזיקלית שלי. בכל ערב ישבנו ושמענו מזרחית, מכל הסוגים והגוונים. אני חושב שהכל קיים לנו מתחת לאף, אבל יש כאלה שבורחים מהשורשים שלהם".
בשנים האחרונות יש מגמה הולכת ומתרחבת של חזרה לשורשים, עם אמנים כמו טסה, נטע אלקיים, A-WA, שירן ובקאל עם הפרויקט האלקטרו-חפלה בגדדי שלהם.
"תמיד היו אנשים שחיפשו את הקשר לשורש, אבל יש גם שאלה איך אתה עושה את זה, כמה אתה מחובר וכמה אתה מחדש. מדובר באיזון כימי כמעט בין מרכיבים, איך לא להיות יותר מדי תקוע בעבר או יותר מדי מנותק ממנו. זה אמצע מאוד טריקי. פורטיסחרוף או עפרה חזה, למשל, עשו את התמהיל הזה לפניי".
איך אבא שלך הגיב למוזיקה שלך?
"היה לנו קשר מאוד מיוחד, היינו מבינים האחד את השני במבט ובתנועה, אבל הוא לא היה מרבה במילים, לא תשבחות ולא ביקורות. הוא היה סלע של יציבות וביטחון והראה חיבה בדרך המיוחדת שלו. רגיש, אבל לא מחצין רגשות, ומי שמבין מה זה 'צנענים' יבין על מה אני מדבר. זה איפוק מאוד פילוסופי, היסטורי אפילו, אידיאולוגיה של איפוק, של קיצור בדיבורים. הנימוס וההתנהגות האלה הם אבא שלי, ואני מוצא אותם לפעמים גם אצלי מול הבת שלי".
אבל היה רגע שהוא בכל זאת אמר מה הוא חושב על הקריירה שלך?
"בראיון משותף לשנינו הוא אמר למראיין 'הצלחתי להעביר ולהרחיב את המסורת בקרב העדה התימנית, אבל לירון הצליח בקרב כל עם ישראל'. זה היה שווה בשבילי הכל, כי הוא חיבר את העשייה שלי לעשייה שלו וגם נתן לי את הדרור לצאת אל העולם עם מה שאני עושה, כאילו אמר לי 'לך לדרכך'".
× × ×
בביתו ברמת-השרון הקים עמרם אולפן שבו הוא כותב, מקליט, מפיק ומנגן. ב-2024 יצא אלבומו השני, 'נשמה', ועל אלבומו השלישי הוא כבר מתעתד לעבוד עם מפיק חיצוני.
גדלת בבית דתי, אבל בטקסטים שלך אני כמעט לא מוצא את אלוהים.
"אלוהים נוכח בהם, אבל זה בכל מיני נושאים של בחירה חופשית, של דטרמיניזם. אלוהים הוא חלק מאוד גדול ומשמעותי בחיים שלי, אבל לא במובן הקונבנציונלי. אני מאוד אוהב תרבות והיסטוריה של עם ישראל, של היהדות, ואולי בגלל שגדלתי במוסדות דתיים ובישיבה, העיסוק בטקסט התנכ"י או במוטיבים של התנ"ך כבד עבור הכתפיים שלי. קשה לי לנסח את הכובד הזה במוזיקת פופ, אני ממש לא נמצא במקום של 'השם יתברך תמיד אוהב אותי'. השפה הדתית שלי היא הרמב"ם, חסידות, פילוסופיה, וזה בא לידי ביטוי בסאב-טקסט".
באלבום האחרון לקחת את 'מלחמות' שכתב שלומי חתוכה, היחיד שאתה לא שותף בכתיבתו, ושם אתה מתאר זוועות משדה הקרב, כשמנגד אלוהים מסתכל באדישות. זה משהו שגם חווית בשירות הצבאי שלך, כשלחמת בעזה במבצע עופרת יצוקה ב-2008?
"אמא שלי נורא כעסה על השורה הזאת. שלומי כתב את זה כמו דקירה, אבל אני התחברתי לזה מהדרך שבה פירשתי את הטקסט על פי הרמב"ם, שאומר שאלוהים קבע את סדר העולם ומאז הוא לא משנה אותו. הוא לא מתערב בצרות הקטנות של האדם. זה מה שהופך, למשל, את השאלה איפה אלוהים היה בשואה או ב-7 באוקטובר ללא רלוונטית. אלוהים בכל דבר והוא קבע איך מתנהל העולם; האדם הוא זה שבוחר את הנתיב. לכן, כשאתה שואל איפה אלוהים היה כאן ואיפה אלוהים היה שם, זה תלוי המון דווקא בבני האדם, במה שאנחנו עושים ולאן אנחנו לוקחים את החיים. בשירות הצבאי שלי ראיתי הרוגים, פצועים, נפלו לידי פצצות, אבל לא נותר בי מזה כלום. אני לא סוחב משם טראומה, אבל מה שכן, הצבא הפך אותי ברגע מילד לגבר. זו הייתה מלחמה מאוד קשה, אבל המראות האלה לא נצרבו בי".
יש תפיסה שאומרת שמה שהיה ב-7 באוקטובר, למשל, זה "הסתר פנים". אתה מתחבר לזה?
"אני יכול להבין את המחשבה הזאת, זה לא נשמע לי לא הגיוני. יכול להיות שעשינו משהו לא נכון, יכול להיות שאנחנו כעם הלכנו בדרכים שהן לא נכונות לנו".
אני מניח שרצות לך בראש גם מחשבות פוליטיות נוכח המצב.
"יש המון מחשבות, אבל אני לא נכנס לזה כי אני בסופו של דבר מוזיקאי. אם יהיה לי מה לתרום בתחום הזה, אני אכניס את זה לתוך שיר. גם ככה יש ריבוי דעות בעם ישראל ובפוליטיקה. אני מאמין שלכל אחד במדינה שלנו יש את הקול שלו והוא צריך להישמע בצורה תרבותית ומכבדת, בלי שנאה ובלי לעומתיות".
למשל, כמו שעשית ב'דיכאון של קיץ' שכתבת יחד עם צליל קליפי.
"כבר לפני 7 באוקטובר הייתה לי תחושה שמשהו התקלקל. היו המון קונפליקטים, פילוג, וזה השפיע לי על הכתיבה. השיר תפס מאוד חזק. הופעתי אצל מיכל אסולין בכאן ג' ב-6 באוקטובר, וביום למחרת בום! הכל בחיים כאילו נחתך".
"אבא שלי חצה גבולות. אנשים שפגשו אותו ברחוב התייחסו אליו כאילו הוא אלביס או ג'ון לנון. שלומי שבן קלט את הגדולה שלו ואמר לי שהוא רוצה להרים מופע לכבודו. הוא סיפר לי שהשמיע את השירים של אבא לילדים שלו והם התחילו לרקוד בסלון"
ביוני השנה אביו, אהרן, נפטר בגיל 86. הוא נחשב פורץ דרך כשכתב שירים עבור נשים בסגנון הערבי הקלאסי התימני, לעומת שירת הגברים שהייתה שירת קודש יהודית נטו. הוא עשה זאת כדי לשבור את המחסום, לייצר מוזיקה מרקידה ושמחה לחתונות. השפעתו ניכרת גם בשירת הגברים, שבה פיתח את הטכניקה של השירה התימנית החדשה, שאומצה על ידי זמרים מובילים כמו חיים משה, ציון גולן ונוספים, שנהנו גם מכתביו. "בבית הכנסת אנשים היו בוכים כשהיו שומעים אותו. הוא הביא את הסגנון התימני לתפילות והוסיף משהו משלו", אומר לירון. "הוא עשה מהפכה בתפילה. היו המון סגנונות בתימן, שונים מכפר לכפר, ומה שהתקבע בישראל הוא הסגנון התימני שהופץ בדיסקים ובקלטות".
היצירה והעשייה ארוכות השנים של אהרן עמרם יקבלו ביטוי נרחב במסגרת פסטיבל תל-אביב של עיריית תל-אביב-יפו ו"המון ווליום", בניהולו האמנותי של שלומי שבן. ב-6.11 יתקיים לכבודו באולם רקאנטי במוזיאון תל-אביב לאמנות המופע 'צלילי תימן', שיופק מוזיקלית על ידי אורי בראונר כנרות (אוזו בזוקה, בום פאם) ועמרם הבן, ויתארחו בו גם יהודה קיסר, רביד כחלני ותאיר חיים. "שלומי שבן קלט את הגדולה של אבא שלי ואמר לי שהוא רוצה להרים מופע לכבודו. הוא סיפר לי שהשמיע את השירים של אבא לילדים שלו והם התחילו לרקוד בסלון. אני מקווה שיגיע גם קהל שלא הכיר את השירים וייחשף אליהם במעטפת חדשנית".
אבא שלך דיבר על כך שאולי לא מעריכים אותו ואת פועלו מספיק מחוץ לעדה התימנית או לסביבה המזרחית?
"זה נכון שרגילים לדבר על אבא שלי בזווית העדה התימנית, אבל הוא חצה גבולות. אנשים שפגשו אותו ברחוב התייחסו אליו כאילו הוא אלביס או ג'ון לנון. ילד בן 16 שפגשתי הגדיר אותו כרבי שלום שבזי המודרני, ואני מסתכל עליו ואומר, יש ביניהם פער של 70 שנה, מה לילד הזה ולאהרן עמרם? הוא זכה למעמד של אוטוריטה בחייו וגם במותו".
הייחודיות של המוזיקה גם הובילה את עמרם למועמדות לגראמי בשנת 1984. 'לדמע עיני', להלן 'גלבי' שכתב והלחין, חודש על ידי עפרה חזה ביוזמת אמרגנה, בצלאל אלוני, ושינה לה את הקריירה. "עפרה בכלל שרה עד אז שירי ארץ ישראל, אבל היא אהבה את אבא שלי ונסחפה עם זה לאלבום שלם, שבו הוא כתב לה עוד שירים. אחר כך יזהר אשדות ויאיר ניצני עשו מיקס ל'גלבי', יצרו גרסת דאנס - והשאר היסטוריה".
איך אבא שלך התייחס להצלחה של 'גלבי'?
"שמח מההצלחה להביא את המוזיקה התימנית והמורשת למקומות רחבים יותר. פתאום שומעים את 'אם ננעלו' ו'גלבי' במועדונים באירופה, שירת קודש במועדונים של קרחניסטים. בחסידות קוראים לזה העלאת ניצוצות - לקדש איזשהו מקום בילוי ולהפוך אותו לכמה דקות למשהו רוחני. אבא שלי הסתכל תמיד על הדברים בצורה הזו, ושמח שזה קורה".
איפה הסגנון שלו בא לידי ביטוי אצל עפרה חזה?
"הוא היה דמות מובילה באלבום 'שירי תימן' מ-1984. עבד עם עפרה על הדקדוק, על ההגייה, לימד אותה לשיר כמו שצריך".
וגם אחרי כל ההצלחה, כשמדברים על 'גלבי' בעיקר מזכירים את עפרה חזה.
"אבא שלי קיבל פרסים על מפעל חיים ושימור המסורת מטעם אקו"ם או פרס לתרבות יהודית, אבל הוא לא עשה את מה שהוא עשה כדי להיות מקובל. השכר שלו היה מהקדוש ברוך הוא. אני יודע שאבא שלי קיבל הכרה ממקומות מאוד גבוהים. לראיה, בימים אלה אנשים מתגייסים כדי שיעניקו לו את פרס ישראל".
