נועה קולר יודעת לכתוב סקס. כלומר, כמעט-סקס, כמו במציאות הבורגנית, כשרומנטיקה מתערבבת עם כלים בכיור, ילדים ושחיקה. כבר לפרק הראשון בסדרה החדשה שלה היא הביאה סצנה מהחיים. על פניו - נאד קטן. בפועל - אקדח מעשן. ״אני מכירה את זה היטב״, מודה קולר, ״לא הייתי צריכה דמיון מודרך בשביל לדעת איך זה מרגיש כשמפליצים לך בפנים. זה גם היה איזה משבר אצלנו בבית. אמרתי ׳אני עם נאדים במיטה סיימתי, אדוני. לפני 'בוקר טוב' נאד? רק התעוררתי ואני כבר איתך בשירותים? אני בן אדם! אני גברת מגונדרת!׳״
ומשהו השתנה?
״אין יותר אצלי נאדים בבוקר. במשך היום כן, בבוקר במיטה אני לא מרשה. זה לא יהיה הסאונד הראשון שאני שומעת ביום. אני אפרק את הבית על זה. בגיל שלושים לא אמרתי את זה כי רציתי ילדים, ובגיל 44 אני לא יכולה לסבול את זה. זה דוחה אותי ולא מצחיק אותי. אפשר להגיד עליי אישה מעצבנת, נרגנת, כל מה שרוצים, אני אעמוד איתנה ואגיד בסדר גמור. אני לא אתעורר לסאונד של נאד על הבוקר. פעם נשים היו צריכות גברים בשביל פרנסה, בשביל ילודה, כל מיני. היה מקובל שהגבר יוצא מהכפר למרחק לעבוד, והאישה הייתה נשארת בכפר עם הילדים והכביסות. המערך הכלכלי היה מובנה לדבר הזה. היום אנחנו שנינו יודעים שזו ממש לא חובה. שנינו נסתדר בסדר גמור. אז מה הסיבה בעצם להישאר ביחד? זו ההתעקשות שלי בחיים, ובזה אני מתעסקת גם בסדרה״.
הסדרה החדשה של קולר ורם נהרי היא 'מקום שמח', שתשודר בראשון בכאן 11 ובכאן BOX בהפקת יסמין טי וי. קולר עושה כאן את מה שהיא עושה הכי טוב: לדבר על החיים עצמם גם אם זה לא תמיד מחמיא לה. "כשקורה לי משהו שמאוד מביך אותי עובר לי בראש שיש לי סיפור מעולה. פעם יצא לי פיפי במקום לא לעניין, התחושה הראשונה היא בושה והמחשבה מיד אחרי זה היא שאני חייבת לספר את זה לחבר'ה. זו חגיגה של הפגמים, הפיפי, הצלוליטיס, הסקס הבינוני. זה רוב החיים שלנו״.
"כשאני בפרמיירה אני עולה על שמלה ומביאה איפור-שיער. תום יכול להגיד לי 'אני לא מבין איפה הפרצוף שלך'. הוא באמת לא אוהב את האיפור, הוא לא יודע מה התפקיד שלו לידך פתאום. בטיפול הזוגי, כשתום שאל 'אני אמור עכשיו להתחרות עם החברים שלה? עם יהודה לוי?׳ אמרתי לו 'כן. תגדיל את עצמך לגודל הזה'"
יש שיחלקו עלייך.
״בסדר, זה רק אצלי. אצלכם לא. אני בטוחה שאצל הצופים הסקס מדהים ואין בריחות שתן. לא ברח לאף אחת מכן ואתן מאוהבות בבעל באופן רציף כל השנים. אני אומרת, בואי נעביר את הבושה דרכי ואם במקרה מישהו מזדהה עם זה, אז יופי. שמעי, כשהייתי ילדה בפתח-תקווה הייתי רואה 'בוורלי הילס 90210'. כולן בתיכון הזה היו יפות בצורה חסרת תקדים. לא הייתה לי בעיה עם יופי, היה לי בעיה שלא היה לזה שום קשר למציאות. היום אני מחפשת את הגיבורות שידברו על מה שמפריע גם לי, שסובלות מבעיות דומות. היום אני אומרת 'דונה, בואי נדבר על בריחת שתן׳. ׳בואי נדבר על הזקן שלך, קלי, מי מורטת לך?׳ זה גם באמת קשור לכל תרבות האינסטגרם".
ששם פיפי זו מילה נרדפת ל׳מצחיק׳.
״נכון. אבל לפעמים פיפי הוא ממש פיפי, והוא בורח במקום לא מותאם״.
× × ×
מהחומרים שנותרים על רצפת חדרי העריכה החברתיים שלנו טווה קולר זהב טלוויזיוני. זה קרה כבר ב'חזרות', הסדרה שאותה יצרה יחד עם ארז דריגס ושהפכה לקאלט, בזכות ליהוקים נכונים וכתיבה מבריקה, שחוגגת בינוניות, פנקסנות וזקן נשי. חמש שנים אחרי ההצלחה ההיא מגיעה הדרמה הקומית החדשה שמפרקת את משבר גיל ה-40 של נשים. ורד, גיבורת הסדרה בגילומה של קולר, מתמודדת עם נישואים רדומים לבן (בגילומו של אביהו פנחסוב), אמא מזדקנת שמבקשת למות (תיקי דיין) וסערות פנימיות שלא בדיוק משתלבות עם הג׳נגול בין משפחה, זוגיות וקריירה. לא משהו שלא מוכּר ליוצרת והשחקנית בת ה-44 מחייה שלה. ״אני לוקחת את המציאות כמעט בלי הרחקה, ואז מותחת את זה ויוצאת משם לסיפורים״, היא מודה. ״היסודות הם דברים שאני מכירה. גם לבעלי יש מסעדה, גם לאמא שלי יש סכרת, אבל לא, היא לא ביקשה ממני להרוג אותה, אז מפה אני יכולה לצאת להפליג, אני אוהבת שהתפר הוא קצת מבלבל״.
יש בסדרה עיסוק בהזדקנות של הורה, ובכלל בזקנה, שזה משהו שלא כל כך נוטים להראות בסדרות טלוויזיה.
״כי זה לא סקסי. אני ואמא שלי, חנה קולר, מאוד קרובות. בקשר לעיתים סימביוטי. והיא מזדקנת, אהובתי. היא בת 77 ולא כל כך מרגישה טוב. אני מבינה שיש לי מערכה שלמה של חיים לחיות בלי אמא שלי. אני לא מצליחה לדמיין את המערכה שהיא לא קיימת בה, יש לי חרדה מלאבד אותה. זה קשר שאני כמעט לא צריכה להסביר אותו, הרי יש פרצוף שהיא יכולה לעשות ואף אחד לא יבין למה השתגעתי מעצבים אבל שתינו יודעות מה היא עשתה, ולהפך. היא מדברת אליי לתוך הבטן, אני המשך ישיר שלה, ובעצם כל הפעולות שאני עושה בחיים שלי הן כדי שבסופן אמא שלי תגיד ׳נועה, את ילדה טובה׳״.
וכשההורים מזדקנים את פתאום צריכה להיות ראש השבט.
״כן. משני הכיוונים את צריכה להיות סופר-תפקודית, זה שייך לגיל. את מטפלת בילדים שלך ואת מטפלת בהורים שלך. גם אני מרגישה את זה. בגלל שההורים שלי גרושים ואמא שלי לא בזוגיות ואבא שלי כן, אני הפרטנרית של אמא שלי במלא מובנים, זה התפקיד שלי. יש לי עוד שני אחים גדולים, אבל הם פחות מרגישים מחויבים לתפקיד ממני. אז אני עם העיניים על אמא שלי ועל הילדים שלי. אני מרגישה שזה חלק מהתופעות של הגיל הזה אצל נשים״.
מקום בודד.
״כן, מי שואל אותך מה שלומך? מי שואל אותך אם את צריכה עזרה? מי אומר לך ׳קחי את הזמן. אל תמהרי, אל תעבדי, תישארי במיטה׳? ואז לפעמים את רוצה שבן הזוג שלך ייתן לך שירות של הורה - ׳תחמם לי׳, ׳תעשה לי קפה׳, ואנחנו מכירות את המציאות, לאף אחד אין סבלנות לשני. את נדרשת לתפקוד פריים טיים, ואין אמפתיה לגיל הזה. זה הגיל שלדעתי נשים הכי סובלות ממנו מ׳את היסטרית, את משוגעת׳. את מתחילה להיות בגודל של עצמך. ראיתי פעם עבודה נורא יפה של נטע הררי נבון, אשתו של דוב נבון, שהראתה לי את הציורים שלה ממשבר גיל הארבעים. הדימויים שהיו לה זה פירות נורא בשלים, אישה בשיא. יש משהו מפחיד בלהיות בשיא, כי מה קורה אחרי השיא?״
"אני בנישואים מונוגמיים. בנישואים שלא מאפשרים שום דבר חוץ מלאסוף את הילד. הדבר היחידי שמצאתי שהוא אטרקטיבי, שמדליק אותי, זו העמקה עד מיצוי של הבן אדם שמולי. אני אגיע לכל פינה אצלו, ויש לפעמים סאטלה נורא גדולה בכנות רדיקלית"
והשיא הזה לא תמיד מסתנכרן עם בן הזוג.
״נכון. ושמעי, אני מאוהבת בבעלי, תום. מאוהבת זו מילה קטנה, הוא הפרטנר שלי בעולם. אני מתרגשת מלדבר עליו, ועם השנים זה נהיה יותר ויותר. זה לא התחיל ככה. התחתנתי בגיל 29, הפכתי לאמא בגיל 29 וחצי וזה לא אותו מוצר שהוא קנה בגיל 29 ומה שאני קניתי, שהיה עם רסטות. זה צריך להתעדכן, ואם זה לא מתעדכן עם השנים זה מתחיל לחרוק. להתעדכן, להסתנכרן, להיות פרטנרים, להכיר האחד את השני באמת, להעז לעמוד מול שדים כמו משיכה לאנשים אחרים, ילדים, תפיסות לא זהות של חינוך - זה הכי קשה״.
איך צולחים את זה כשאתם ביחד 17 שנה, שבהן בנוסף לטרנספורמציה שכל אחת ואחד עוברים כאנשים, כהורים, יש את הקריירה שלך שנסקה והביאה להצלחה מאוד גדולה? הרי זה יוצר חוסר סימטריה.
״הנישואים שלנו חטפו בעיטה עם השינויים, עם הפרסום. כש׳חזרות׳ יצאה היינו במשבר בנישואים, זה שינה את המאזן בבית. בא לי להגיד ׳ואז קרה נס׳, אבל כמו שזה נס זה גם מלא עבודה. אנחנו חסידים של טיפול זוגי. מלא שנים אנחנו אצל אותה מטפלת. פעם זה היה פעם בשבוע, היום זה פעם בשבועיים. אנחנו לא מקפידים כל כך״.
המטפלת בנתה דק.
״בנתה אחושילינג דֶּק עם שכשוכית, ואני אוהבת את הדימוי שלך בגלל שגם שיפצנו את הבית אחרי כל התסמונות של מה זה לראות את היסודות מתערערים, להבין שאומייגאד, זה משתנה פה, יכול להיות שלא נצליח, יכול להיות שהחיבור בינינו מאבד רלוונטיות. להרגיש את החרדה הזאת״.
הרגשתם את זה?
״שנינו הרגשנו את זה, שנינו חשבנו ׳די, נועה מעניין אותה להיות שחקנית, להיות עם הברנז'ה וללכת לפרימיירות, והוא מהגליל, בא לו להסתובב בטבע ולעשות טיולים׳. כל הזמן הייתי אומרת לו ׳תכיר מישהי מהגליל, עם רסטות, שעובדת בעץ. היא תיתן לך שקט׳. ואצלי הפוך: ׳לכי תהיי עם יהודה לוי׳. זה הרגיש כמו לאבד רלוונטיות, ואני חושבת שהחוכמה הייתה להסתכל על זה בעיניים. להגיד כן, היא משתנה האישה הזאת, זה קורה ובוא נתייחס לזה. אני זוכרת שאמרתי לו ׳תתרחב לשם׳. אגב, הוא גם התפתח. יש לו שני בתי קפה ושתי חומוסיות, אז אני חושבת שההתפתחות שלנו הדדית. הוא העז לפתוח, אני העזתי להיחשף״.
הוא מעורב ביצירה שלך?
״תום קורא את כל התסריטים, עוזר לי עם דיאלוגים. אני יכולה לשאול אותו בבית ׳היא אומרת לו אני מאוהבת במישהו אחר, למה אתה לא נפרד ממני? מה הוא עונה לה?׳ והוא אומר לי, ׳מי את חושבת שאת? למה אני מדברת אליי ככה?׳ הוא משחק איתי, וזה משהו שהרווחנו כי התאמנו על דיאלוג נורא, נורא פתוח. אני לא מסתירה את מי שאני מול בעלי״.
לגיבורת הסדרה מתחיל גליץ׳. היא נדלקת על מישהו.
״אני בנישואים מונוגמיים, לא בנישואים פתוחים״.
היום אומרים "נישואים מאפשרים".
״אני בנישואים שלא מאפשרים שום דבר חוץ מלאסוף את הילד. הדבר היחידי שמצאתי שהוא אטרקטיבי, שמדליק אותי, זו העמקה עד מיצוי של הבן אדם שמולי. אני אגיע לכל פינה אצלו, ויש לפעמים סאטלה נורא גדולה בכנות רדיקלית״.
הרבה פעמים כשהאישה מצליחה ואולי גם מרוויחה יותר זה עושה תזוזות בקשר.
״זה עשה תזוזות גם אצלנו. זה דבר שצריך לקבל, בטח כשזאת אישה, בטח כשאישה פתאום מרוויחה יותר. זה שינה, זה עירער את היסודות בבית שלנו״.
זה משהו ששמתם על השולחן?
״אני מרגישה שאצלנו זה התחיל עם סאבטקסט, אבל אין לי כבר סבלנות לסאבטקסט בחיים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 19 ולא ידעתי שיש בעיה ביניהם, רק הרגשתי. מגיל 12 אני מרגישה את זה בגוף שלי, שאמא שלי לא בעניין של נישואים, אבל אף אחד לא דיבר איתי. אז אני לא מפחדת ממציאות מורכבת, אני מפחדת משקרים, מסודות. אני יכולה להגיד לו ׳זה מרגיז אותך כשאני חוזרת הביתה מאוחר?׳ והוא אומר לי ׳זה לא מעניין אותי׳ ואני לא מאמינה לו, אז אני לפעמים גם מגזימה לצד השני, אבל בגדול אני לא מרשה שיהיה סאבטקסט בבית. מול המטפלת אני יכולה להגיד ׳אני מפחדת נורא שקשה לתום שאני מרוויחה יותר׳, ונדבר על זה. אני יכולה להגיד לטובתו של בעלי - ואני אוהבת להגיד 'בעלי', זה מצחיק אותי וגם אולי שמרני כזה - שהוא מהמם והוא מת על זה. הוא אוהב שאני מרוויחה כסף. כשאני כותבת סדרה הוא אומר לחברים ׳היא עובדת על דוקטורט׳. הוא מתייחס לזה כמו עבודות אקדמאיות, יודע שעכשיו יקח לי חמש שנים. ומה שמגניב זה שגם יש לו הפרדה ממש מדהימה בין מה שאני כותבת לבין החיים שלנו״.
אז הוא לא שואל אותך, אחרי סצנת סקס בינונית מאוד שהוצגה בסדרה, אם את רוצה להגיד לו משהו?
״הוא יכול להגיד לי ׳לא עשית את זה מספיק מעפן׳. מאפשר לי להתקיים במלואי. הוא צוחק, אני מספרת לו סיפורים על החיים האחרים שלו, מה היה קורה אם היה חי עם מישהי אחרת. הוא אומר ׳וואי, איך בא לי׳, אני אומרת לו ׳אתה נורמלי? זכית בלוטו׳. הוא אומר ׳זכיתי בלוטו, אבל המסים הרגו את הפרס׳״.
ובואי נדבר רגע על מסים. עם ההצלחה של ׳חזרות׳ הגיעה גם סערה ציבורית סביב שותפך ארז דריגס, כשהתפרסמו ברשת צילומי מסך של הודעות מיניות ששלח לנשים. כמה מורכב זה היה לחוות את זה מהצד השני, כמי שאוהבת את הגבר הזה, שסרח?
״זה היה קשה מאוד. הרגשתי שאני לא יודעת איך אני אמורה להגיב במצב הזה. ארז חבר שלי. אחרי 'חזרות' נשבר לי הלב, הדברים כל כך הסתבכו ולא רציתי לגעת יותר בחומר הזה. מי יודע, אולי בעוד 20 שנה נעשה 'חזרות 2'. כרגע זה לא באופק".
זה מנע כתיבה של עונה שנייה?
״לא. זה לא היה זה. לא תיכננו עונה שנייה״.
ההצלחה לא עשתה חשק?
״עשתה, אבל אני שמחה שאין עונה שנייה. יכול להיות שעוד תהיה עונה שנייה לחזרות, כשיהיה לי מה לספר. רציתי דרך עצמאית, רציתי לצאת לשיתופי פעולה נוספים, מאוד רציתי לעבוד עם רם (נהרי), לספר עוד סיפורים. 'חזרות' זו סדרה שאני מתה עליה היום״.
למה היום?
״כי אז היה לי קשה. זה היה אוברוולמינג. אני נורא שמחה שזה קרה, אבל אז הייתי מבוהלת. כל האירוע הזה היה בווליום גבוה וזה היה לי אז קשה ומורכב״.
לא הצלחת ליהנות מהבאזז?
״הצלחתי ליהנות שנה אחרי. כש׳חזרות׳ יצאה הייתי במשבר בנישואים ואז קרה מה שקרה עם ארז, הכל נהיה לי בווליום נורא גבוה וציבורי. שנה אחרי זה הדברים התאזנו ונהיה לי כיף. אמרתי ׳אה, נחמד׳. אני מרגישה שכל מה שקורה לי קורה בזמן שלו, לגמרי. אם הייתי כותבת סדרה מצליחה בגיל 25 לא הייתי נשארת במקצוע. לא היו לי יסודות להתמודד עם משבר ציבורי. את צריכה משהו פנימי שמכיר שזה גל, וגם קצת ליהנות מהמשחק בזה, כי יש משחקים בפומביות, בציבוריות. זה להתחפש. כשאני בפרמיירה אני פתאום עולה על שמלה ומביאה איפור-שיער. תום יכול להגיד לי ׳אני לא מבין איפה הפרצוף שלך׳. הוא באמת לא אוהב את האיפור, אבל זה גם פחד מהשינוי. הוא לא יודע מה התפקיד שלו לידך פתאום. בטיפול הזוגי, כשתום שאל ׳אני אמור עכשיו להתחרות עם החברים שלה? עם יהודה לוי?׳ אמרתי לו ׳כן. אם אני גדלתי - תגדיל את עצמך לגודל הזה׳. את יודעת, אמרתי מקודם שאני בזוגיות לא מאפשרת. נכון, אני בזוגיות לא מאפשרת סקס אחר, אבל היא מאפשרת התפתחות, יצירה, כתיבה, חשיפה, להרוויח כסף. אני בזוגיות מאפשרת אחושילינג״.
× × ×
ב-7 באוקטובר היו שלושה פרקים כתובים של ׳מקום שמח׳, ואז שום דבר כבר לא היה שמח. את הפרק הראשון הקדישה לרועי עידן ז״ל, בן דודה שנרצח יחד עם אשתו סמדר בשבת ההיא בכפר עזה, ומי שהיה צלם ynet וידיעות אחרונות. שניים מילדיהם התחבאו בארון, ואביגיל, אז בת 3, נחטפה והושבה בעסקה הראשונה. ההקדשה הופכת למצמררת אף יותר כשמתווספת אליה הקדשה לסבתו של עידן, ששרדה את השואה כפרטיזנית, ושימשה השראה לדמות שכבר הייתה כתובה בפרק הראשון. ״הם קבורים באותו מקום״, אומרת קולר, ״זה מעגל משוגע. סבתא של רועי שרדה את השואה, רועי וסמדר נרצחו ב-7 באוקטובר על אדמת ישראל והילדים שלהם התחבאו בארון. אני לא יודעת אפילו מה להגיד, אני עוד לא מבינה את הסיפור. אני בתוכו. לקח לי זמן לקלוט שהאסון הזה לא רק לאומי אלא גם אישי עבורי, כי הייתי בתפקיד. נכנסתי עם כל השחקנים של ׳קופה ראשית׳ לוואן והסתובבנו כבר מ-10 באוקטובר בין מלונות, בתי חולים, כשהמדינה בברדק. אנחנו עולים לבמה מאולתרת ועושים חידות של ׳קופה ראשית׳, מתחבקים איתם ומצטלמים עם הילדים ואת יכולה לראות לפי איך שמקבלים אותנו באיזה מצב הם. כמה זה מפורק, כמה זה מחובר. שם מחלחל לי שאני ליצן רפואי כרגע, והייתי מאושרת מזה שיש לי מה לתת״.
"אני שמחה שאין עונה שנייה ל'חזרות'. זו סדרה שאני מתה עליה היום, אבל אז היה לי קשה ומורכב. גם קרה מה שקרה עם ארז, הייתי מבוהלת. כל האירוע הזה היה בווליום גבוה וציבורי. שנה אחרי זה הדברים התאזנו ונהיה לי כיף. יכול להיות שעוד תהיה עונה שנייה"
מתי את מבינה שגם את חווית אובדן?
״פעם אחת ביקרנו במעלה החמישה. אנחנו מצטלמים עם הילדים, ומישהי באה אליי ואומרת לי ׳אני רוצה לחבק אותך, שמעתי שבן הדוד שלך נרצח׳. אני לא הייתי מחוברת לזה בכלל. לא דיברתי על זה, לא התעסקתי בזה, והיא נתנה לי תזכורת שיש לי אבל פרטי. באזכרה של רועי, שנתיים אחר כך, זו הפעם הראשונה שעליתי לדבר. כתבתי עליו, התייחסתי לאבל הפרטי שלי״.
בתוך כל רצף האירועים הזה, הצלחת לטפל באבל הפרטי?
״עכשיו התחלתי להתעסק בזה. רועי גדול ממני בשנה, והייתי בחתונה שלו ושל סמדר. באיזה עולם הוא נרצח? קשה לתפוס את זה״.
איך תיווכת את זה לילדים שלך?
"הילדים, איתמר (9 וחצי) וזוהר (15), לא הכירו את רועי. אבל הם יודעים. תראי, עם זוהר אני מדברת. עם איתמר זה קצת יותר קשה, ההשפעות עליו יותר קשות. יש לי ילד יותר מפוחד ממה שהיה לפני שנתיים, זאת האמת. מפחד מרעשים. מתקשה לישון. המלחמה משפיעה על הילדים שלי. בגלל זה אני אומרת לך שאני עוד לא יודעת לספר את הסיפור״.
הייתה מחשבה לא להמשיך בכתיבת הסדרה?
״כן. חשבתי לעזוב את זה, חשבתי שזה לא רלוונטי יותר. הדמות של נעמי, אמא של ורד, בדיכאון. ורד בעצמה במשבר. ואז אמרתי יש פה מדינה בדיכאון, יש פה מדינה שמחפשת את המקום השמח. זה מה שעשינו רובנו בשנתיים האחרונות - ניסינו למצוא נקודות של אור להיאחז בהן, וזה מה שהגיבורה עושה בעצם בסדרה, היא מחפשת נקודה של אור כי כל הזמן המציאות סוגרת עלייך. באחד הפרקים הדמות של עידן חביב אומרת ׳אני עושה עבודה רק עם אנשים אמיצים. מחפשים נקודות של אור בתוך החרא הזה שאנחנו חיים בו׳. אני לא יודעת כבר אם זו קלישאה רוחנית או שזו מציאות, אני לא יודעת, לא אכפת לי, אין לי זמן לציניות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ציניות כי אנחנו במצב גרוע, בתוך דיכאון, וכשאתה דיכאוני וחרדתי אתה לא ציני. אתה לא יכול להרשות לעצמך כי אתה הישרדותי, ואם מישהו מציע לך חמלה ואהבה פשוטה, אתה רוצה לקחת, כי אתה במצב נפשי שאין בו הרחקה״.
ועכשיו אולי אנשים קצת יותר פנויים לראות סדרות שהן לא על המלחמה.
״קודם כל, אני ממש-ממש מאושרת שאין חטופים חיים בעזה. זה הדבר המרכזי, זה מה שליווה אותי בשנתיים האחרונות. זה קשה מאוד שעדיין לא כל החטופים בבית ושיש חללים שחייבים להחזיר, אבל אני כבר לא מדמיינת כל הזמן אנשים נמקים, אימג'ים של שואה. יש הקלה. אין אופוריה, אין שמחה שהיא לא מחוברת, כי עכשיו נחוצים בעיניי עדינות וריפוי. לא מסיבות גדולות, לא לפוצץ זיקוקים. זה עדין, זה להתחיל ללקק את הפצעים וזו אנרגיה שבעיניי קשורה בנשים, בגלל זה גם חבל לי שאין עוד נשים בממשלה. אז אני שמחה שהם פה, ובלי קשר, איזה יופי שיש פניות לעוד תכנים חוץ מתכני מלחמה חירומיים״.
אולי עכשיו יתפנו מחדש להילחם בתאגיד, לאיים עליו בסגירה.
״זה לא ייאמן. אני עובדת בכל גופי השידור, ואיפה שנותנים לעשות תוכן ישראלי מקורי זה מבורך, אנחנו באמת קטנים, אין המון אופציות ליוצרים. אבל כאן 11 זה באמת נס, כי זה ערוץ שכמעט מת ויש לו פריחה משוגעת. התכנים של התאגיד פופולריים וסופר-מגוונים. אני לא כל כך מבינה את הטענה. לציבור אין טענה״.
זה מעסיק אותך? תלכי להפגש עם שלמה קרעי?
״כשהאיום נהיה יותר קונקרטי וממשי אני מעורבת איפה שאני יכולה. לא הייתי בשיחה עם שלמה קרעי, אבל היוצרים של ׳קופה ראשית׳ היו. אעשה מה שאפשר כדי לשמור על הגוף שידור הזה. אני נורא מאמינה בגוף הזה, אין שם רמאות במובן הזה שהציבור מאוד שמח, זה נותן שירות להמון אנשים בציבור. אני יודעת שיש איום על חטיבת החדשות ועל חופש הדיבור, שזה פחד משמעותי אחר״.
אולי בעתיד סדרה שיש בה סצנה אינטימית תוכל להיפסל.
״אני לפעמים בחרדה הזאת, אבל אני משתדלת לא להתמסר לפחד הזה. זו לא המציאות, אנחנו חיים במדינה ליברלית, אני מרגישה כיוצרת נציגה של התוכן הליברלי בין עוד הרבה יוצרים, ואני מקבלת גב מלא מגוף שידור לכתוב את התכנים האלה. האם יום אחד משהו אחר יקרה? ברור שזה מפחיד אותי, אבל זה לא מה שקורה״.
אפשר לדבר על הליהוק של אביהו פנחסוב?
״הליהוק של אביהו היה רעיון של רם. אביהו בנאדם מסקרן ומיוחד, הוא גם חגיגה וגם הלוויה. יש בו הומור ויש בו עצב והוא הולך עד הסוף עם כל מה שהוא עושה. זה בדיוק החומר הכי מעניין לשחקנים״.
