"ההירגעות היא זיכרון רחוק" (ציטוט מחבר)
טראומת השנתיים / דבר אחד בטוח, למרות חזרת החטופים החיים בשלום, המון אנשים טרם חשים הקלה בנפשם ובגופם. אולי גם כי כל החטופים החללים לא שבו עדיין, ההלוויות של החוזרים בעיצומן וגם הדאגה נעשתה הטבע השני שלנו: כרסום ציפורניים, התבאסויות, חרא של שינה (ועכשיו גם שעון החורף המוזר שהגוף הטבעי לא מוצא בו את הידיים והרגליים), דאגה לבנים הלוחמים, עצב ממושך על הנופלים. הקושי לצאת מטראומת השנתיים דומה לאונייה ענקית שעושה סיבוב איטי בגלל גודלה, וככה קשה לה להשלים את הסיבוב ולפנות לדרך חדשה.
ומאידך ההתמכרות לדאגה דומה לזה שכשהייתי טס פעם לניו-יורק וכל המטוס על נוסעיו היה ישן, הייתי נשאר ער למקרה שהטייסים יירדמו גם הם. זו הייתה מין ערנות פרקטית כזאת. וככה אנחנו על "אלרט", על מוכנות לאזעקה ואיכס ממכות מילוליות בכנסת, מההפגנות נגדנו בחוץ לארץ, מדיבורים מיותרים, והגיוס, כבר אמרנו? הצרה היא שההירגעות נעשתה זיכרון רחוק וכבד.
צעקות ויד מנחמת / אז מה לעשות, אני כבר לא יודע. נשבע לכם. לפי הסקרים הכל אותו דבר, לפי השקרים גם, לפי הצרחות בכנסת גם. "ואני מתבלבל ונופל, אה... אה..." אל תהום החיים המוזרים האלה. העצבים שלי, כמו שלכם, מתוחים כמו קפיץ. הנה צמד המילים: ניצחון והפסד. הפסד וניצחון וחזרת החטופים החללים. ומה אמריקה עושה פה, ועוד בקריית-גת?
אז אמאל'ה, את שומעת למעלה את הצעקנות העלבונית השכונתית? טוב, את תגידי ודאי שתמיד נזכור שזו התקפה "למורך או צורך" הגנה (מורך – פחד). אבל אמא, מי היריב שצריך להפעיל עליו את כל שפך המילים הזה, כמו שהיה פעם שפך הירקון? אני ח"כית חוקית, זעקה מירב, ואז נזכרתי שפגשתי אותה בשבעה של החייל הגיבור האהוב גיא נזרי ז"ל בעתלית. וכשבחמלה היא החזיקה את היד לאמא של גיא, יעל, היא נגעה לליבי.
ניחום אבלים במודיעין / בסופ"ש האחרון הייתי בניחום אבלים אצל שתי משפחות שישבו שבעה במודיעין, האחת של רס"ן יניב קולא ז”ל והשנייה של סמ"ר איתי יעבץ ז"ל, שניהם מאותה העיר כמאותו הכפר. יניב ואיתי נפלו בעזה בבוקר אחד, צעירים יפים. אבא של איתי אחז בציור של פני בנו. אשתו אלמנתו של יניב סיפרה לי שהכירו ב"כנפיים של קרמבו" בגיל 14 כמתנדבים. דבר אחד בטוח, יחסית לרעשים שבחוץ, היה שם שקט שיש בבתי אבלים. איש לא הרים קולו, היה כבוד למתים כמו כבוד לחיים. איזה אנשים אדירים, ישראלים אמיתיים – אלה מהציונות הדתית (קולא) ואלה מהציונות החילונית (יעבץ).
כמה מישלן / במסגרת הניסיון לחזור לאיזה חיים נורמליים, לקחנו אוויר וראינו סרט (די משעמם) על שף יפני שמנסה להשיג כוכב מישלן שלישי בפריז. ואני תהיתי: מה לעשות למול עידן האוכל הזה שתקף אותנו בשנים האלה? מי רוקסטאר יותר גדול, מיק ג'אגר או שף אלן דוקאס הצרפתי, שפעם נסענו מיליוני קילומטרים לאכול מהצלחות הקטנטנות והקמצניות שלו באיזו חווה בפרובנס?
טוב, זה היה חברי האהוב אלעדיק ז"ל שחיבב מאוד מסעדות כוכבי מישלן (מלבד כוכבי הרקיע) ושפעם לקח אותנו למסעדה שאכלו בה רק מלונים צהובים, נשבע לכם. דיסוננס גדול בין עשירות תזונתית לבין אכילה פשוטה בלי חצוצרות. אבל מה לעשות? עם כל המשפטים האלה שעפים באוויר כמו על אודות האוכל המנחם של אמא וסבתא, אני נזכר שסבתא שלי רחל (רוחל'ה) בישלה כל שבוע ממליגה, שזו דייסה רומנית, וניחמה אותי בתפוחי אדמה עם ביצה ובצל בפסח. השאלה היא האם התנחמתי והאם אנחנו מתנחמים באמת היום אחרי שנתיים. לא יודע, שהבדידות תגיד.
גמלים בנגב / נכון שיש גמלים בערב-הסעודית, אבל אם אתה יורד לנגב, נניח בכיוון מצפה רמון, גם אצלנו יש – בין העיירות הבדואיות. יש גם איילים ואיילות ליד קבר בן-גוריון בשדה בוקר. פעם אחרי הופעה (מזמן-מזמן) פגשנו נמרה בכביש היורד מעין גדי, ואצלנו פה בתל-אביב יש תנים משועממים בפארק. עורבים בחצר גונבים לי שקיות אוכל. תוכים ירוקים צורחים בשדות. אז מה לעשות כדי להיראות פאנסי? לרכוש מכונית בשני מיליון או גמל בעסקת חליפין תנ"כית?
להחליף חברים / תאילנד, זוכרים? רילוקיישנים של כמאה אלף ישראלים שהתחפפו מפה בשנתיים האלה והקימו מושבות ישראליות על הגלובוס. הציונות החדשה, המכחישה, המיואשה. אז אפרופו תאילנד, אני שומע ממקור ראשון שלתאילנדים החל להימאס קצת מהקהילה הישראלית שהציפה אותם (עשו מסיבה כשהמלך התאילנדי מת). זה אולי לא גורף, אבל משהו קורה שם.
אז הנה עוד מחסום חדש. ומה לעשות בינתיים? אולי השתלת שיער, כדור נגד ריפלוקס (עושה לי רע) או לברוח לחברויות אמיתיות. "לאחרונה יש לי חברים וחברות חדשים במקום הישנים שהחברות איתם נשחקה ואני מתנחמת בזה", אמרה לי מישהי בפארק. כששאלתי את אחד השחקנים באנסמבל של המחזמר "שאול" למה בא להשתתף במחזמר, ענה "כדי לפתח קשרים חברתיים". אחת התשובות היותר כנות ששמעתי, כנגד הבדידות הקיומית.
לעשות חיים / אני נוסע ורואה מודעות פרסומת ל"שאול" ברחובות הגדולים והלב רועד. נכנסנו לחזרות אינטנסיביות בהיכל שלמה (לא על שמי) שיצרו בו אחלה מקום לתיאטרון בן 1,800 מקומות. בעוד שבועיים הצגה ראשונה, התרגשות גדולה. ואז אני שם לב שבניגוד לרגשות הטראומטיים שלנו, בתמונות מודעות הפרסומת ברחובות נראים אנשים מאושרים שעושים כיף חיים, יוצאים לחופשות, מורחים קרמים, מרכיבים משקפי בר ויהודה. וזה מוזר, הדיסוננס הזה. אז מה לעשות? לא, לא בא לי חוץ לארץ, למרות שהטיסות חוזרות, לא בית ביוון, לא אלימות פיזית ומילולית. האמת, בא לי כובע דייגים כזה וללכת לדוג דגים ולהירגע באיזה ים תכלת ולחשוב, מי היינו אז? מה חלמנו? לנסות להיזכר.
הדוקטור והילד / במשחק כדורגל בבית הספר, שזה המקום שבו מתרחשים הדברים האמיתיים שמייצרים ילדות, הנכד הקטן גידי נפל על ברז, פתח ת'עין והבן של סינגולדה, ד"ר רועי מאיכילוב, תפר אותו. מזל שד"ר רועי ידע מה לעשות. טוב, אז אם גם לכם אין עדיין ממש מה לעשות, מקסמו את רגשותיכם הטובים ואפסנו את הרגשות הרעים שנתקבעו אצלכם בשנתיים הנוראיות האלה. אני אשמן את האופניים בשמן זית כי הברקסים חורקים ואחר כך ארכב. שמתי ספוטיפיי, אבל כשקראתי שגם רד הוט צ'ילי פפרס מחרימים אותנו התעצבנתי. איזו אכזבה "אנדר ד'ה ברידג'" (שיר מפורסם שלהם).
חולצת וויטקוף / אגב, ראיתם את החולצה הכחלחלת של וויטקוף?
אני רוצה כזאת, אמרתי לה.
"וואלה, באמת התחרפנת ואין לך מה לעשות", ענתה. ואז דמיינתי שוב את הספינה הענקית מתחילת הטור, שעושה את הסיבוב האיטי ועד שתגיע ליעדה האמיתי ייקח זמן. מוט ההגה של הקברניט בקושי זז וחלק מהמלחים אולי נרדמו פעם בשמירה, אבל הספינה שטה. אולי מכוח האינרציה, שאין מה לעשות, גם זה סוג של כוח אחרי שנתיים כאלה. ומה לעשות באמת? "שמע, הכל מקובל לאחרונה בעולם ההזוי הזה, מטוב ועד רע, מגבוה לנמוך, מטראש לאש", אמרה לי מישהי, "אבל אם אתה מחפש מה לעשות, חפש את הטוב. לפחות זו קלישאה נהדרת".
