"דן, הבן פורת יוסף, הודעתי למדאם טוסו שקיבלתי מכתב ממך והיא החליטה לפסל אותי איך שאני קורא את המכתב. הרוסים החליטו לקנות את הפסל מפני שהוא מבטא את הרגשת האושר של העמלים, ואני החלטתי לחרבן על נשמתם.... תגיד ליוסקוביץ' [זאב יוסיפון] שנַטענו כאן עץ על שמו והשקינו אותו בגופנו" (לונדון, 10 בפברואר 1956, גנזים).
הכותב הוא חיים חפר והנמען דן בן אמוץ — בשטותניקיות הזו שהיא, על רגל אחת, כל תורת השותפות היצירתית ביניהם על רקע הווי הבוהמה של שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. הומור, חברות אמיצה ואווירה הפלמ"ח ששרדה שנים לאחר פירוקו. צ'יזבטים הממשיכים להתעופף מצד לצד כמו במשחק פינג פונג, במכתבים בין שני היוצרים של 'ילקוט הכזבים'.
הם היו מהזוגות הכותבים הבולטים בתרבות העברית החדשה — חברים קרובים, שותפים ליצירה, ברוח ימי הפלמ"ח והעשור הראשון למדינה. שניהם נולדו בפולין סביב שנות ה-20 למאה שעברה, עלו לארץ ישראל — והשתדלו מאוד להיות יותר צברים מהצברים. מפעלם המשותף הגדול, שבו חלקו חוש דומה של שנינות ושל עברית רעננה היה 'ילקוט הכזבים' (1956). בספר, שנעשה רב-מכר, שלל סיפורים מהווי הפלמ"ח.
חפר היה אחראי ללשון, לפיוט, ולמוזיקליות שבטקסטים. בן אמוץ הביא את ההומור הפרוע, הקצב, והחוצפה. השניים הופיעו יחד במועדונים ובאירועים, ולזמן מה נחשבו כמעט דמות אחת — “חפר-ובן אמוץ” — סמל לתל-אביב, עיר של לילה, חברים, אהבות ושנינות. שניהם גם הרבו לצאת למסעות בעולם הגדול, ומתוך געגועים שיגרו מכתבים זה לזה.
חפר: "תמכור כל מה שאתה יכול, כי אני לא יודע מה הולך להיות עם המדינה שלכם. באחד העיתונים כאן הופיעה הצעה למשרד התיירות שלנו: בַקֵר בישראל – לפני שיהיה מאוחר מדי"
חיים חפר המשיך להתגעגע לקוניאק הזול של כסית בימים שבילה בלונדון, אך גם בלעדיו העט שלו התפרעה כהוגן. ב-20 בינואר 1956 כתב חפר: "דן, הבן יקיר לי אפרים, קיבלתי את מכתבך הראשון ופתאום זרחה השמש. ואתה יודע מה זה שמש בשבילי. יצאתי החוצה, דפקתי מכות לשני שוטרים אנגלים, צעקתי בוז לממשלה וערבבתי את השלטים בתחתית של פיקדילי. עכשיו כמו שאני יוצא מבית הסוהר – אני מקבל את מכתבך השני ושוב פעם, לעזאזל, זורחת השמש! אתה יודע מה אתה עושה לי?"
חפר גלש גם ליחסים בינלאומיים: "...צלצלתי לאידן [סר אנטוני אידן, ראש ממשלת בריטניה] ומסרתי לו מה שאתה רוצה ממנו. הוא אמר שהוא לא יכול. אם לך, אז למה לא לירוחם [הפלמחניק ירוחם כהן 'הג'ינג'י'] ואם לירוחם, אז למה לא לעבדול נאצר? אתה חושב שהוא יכול לנשק בתחת לכל המזרח התיכון? אולי".
במכתב אחר, יחסי הציבור ל'ילקוט הגנזים' שעמד לצאת: "כתבתי להוצאת הקיבוץ המאוחד שספר הומוריסטי צריך לקבל פרסומת הומוריסטית ולא הספדים על הפלמ"ח. אם נניח להם, תראה שזה יהיה הסוף. הם יכתבו על סיפורים 'של דור אשר שילם בחייו ובדמו בעד הקמת המדינה'. תאיים, תצעק, לך אל עורך דין, דבֵר עם חצקל [איש-כסית], שְתה קוניאק, אבל עשה משהו! אם בכל זאת יסכימו לפרסומת כמו שאנחנו מציעים, כתוב בנוסח זה 'אל תבזבז בחודש את כל מה שאתה מרוויח בחודש — שמור לירה וחצי בשביל 'ילקוט הכזבים'".
בעניין פרסומות ל'ילקוט הכזבים' שוב שפע חפר רעיונות. במכתב מ-18 במרץ 1956, סמוך לחג הפסח, הוא מסיים כך "ואת פתח לו..." לא את הראש כי אם את 'ילקוט הכזבים'. "והיה כי ישאלך בִנך..." — אל תתאמץ, קרא לפניו מתוך 'ילקוט הכזבים'".
אחרי כמה בדיחות, לא מהוגנות ביותר, הוא חוזר לביזנס. במכתב מלונדון, ב-27 בפברואר 1956 הוא כותב: "אם ה'רוויו' הקטן לא יוצא, קח מנעמי [פולני] את כל החומר שנתתי להם. יש שם פזמונים על 'החלוצים', 'אלטע זאכן', 'נהג מונית' וכו'. אם אי אפשר להשתמש בהם לרוויו של הקאמרי, אולי נוכל למכור אותם למישהו. תציע אותם לויצ"ו, ללהקת ההסתדרות, לסולל בונה, אפילו ל'אוהל'. רק אל תיתן אותם לשום זמר רגיש. בכלל, תמכור כל מה שאתה יכול, כי אני לא יודע מה הולך להיות עם המדינה שלכם. באחד העיתונים כאן הופיעה הצעה למשרד התיירות שלנו: בַקֵר בישראל – לפני שיהיה מאוחר מדי". במכתב, אגב, הוא מציע שם עברי ל'רוויו' – וכך נולדה המילה "מחזמר".
• • •
במכתב אחר, גם הוא מלונדון, ב-14 במאי 1956, הוא טוען כי סירב להצעה מפתה להצטרף לצמד כותבי השירים האמריקאים המפורסמים רוג'רס והמרשטיין. "קיבלתי את מכתבך הראשון, עיני ירדה דמעה קטנה והתחלתי לענות לך. פתאום בא מכתבך השני ועיני השנייה ירדה דמעה קטנה. ארבעה ימים לא ראיתי כלום ולא יכולתי לכתוב, ומי יודע מה היה קורה הלאה אם לא הגיע יום העצמאות, האומר לנו חזור ואמור: 'דרכו נא עוז!' עכשיו אני כבר מרגיש יותר טוב, אולי מפני שכבר גמרתי את פזמון 'בוגרות האולפן' הרצוף בזה. הראיתי את הפזמון לרוג'רס והוא הסתכל עלי במין מבט כזה כאילו הוא עומד לעזוב את המרשטיין ולבקש אותי שאתחיל לעבוד אתו. אבל אני הקדמתי תרופה למכה ואמרתי לו מיד, שאני עובד אתך ורק אתך ושאין לו מה לקוות. אני מבקש ממך שלא תספר את זה להמרשטיין, מפני שיכול לצאת עניין לא נעים ואינני רוצה להיות הסיבה לפירוק השותפות ביניהם".
במכתב נוסף, מאותו יום: "דן רעי כאח לי, אם הייתה לי נקודת אור אחת פה באנגליה, החלטת לכבות לי אותה. אתמול השתנתי מרוב צער ברגים לתוך התמזה וצוללת אחת לא יכלה לצוף על פני המים. מה אתה עושה לי? אתה כועס עליי או מה? אני לא יודע כלום מה מתרחש, חוץ מן העובדה שאני חבר לאידיאלים של גרייס קלי אבל לא של יוסקוביץ'".
על שמירת כבודו של חברו הוא מספר: "'בוא לך, בנִי האדם' (ציטוט משירו של ש. שלום). רק אתמול ישבתי בחברת כמה ישראלים שאחד מהם השווה את הקטע של קישון על עין הוד עם הקטע שלך, ואמר שקישון יותר טוב. אחרי רבע שעה הוא קרא למשטרה ואמר שהכיתי אותו ברגל של שולחן. קראתי לשוטרים את שני הקטעים, והם אסרו את הבחור".
את התגובה למכתב מ-20 בינואר 1956, המתאר את ה"אלימות" כלפי נציגי השלטון הבריטי, שיגר דן בן אמוץ מירושלים כעבור שבוע: "מה אני אגיד לך – כשאני מקבל מכתב ממך אינני מכה שוטרים עברים או צועק בוז לממשלה. פשוט נעשה לי רע. מתחשק לי לארוז את החפצים ולנסוע ללונדון. ירושלים התרוקנה. אין עם מי לחייך אפילו. יודל אמנם צוחק לעתים קרובות אבל יודל [הכוונה כנראה ליהודה מרמרי, השלישי של יצחק שדה מפקד הפלמ"ח], כפי שאנו מכירים אותו מסוגל להתפקע מצחוק אם תגיד לו שיוסקוביץ הולך בכביש ולא על המדרכה. אין לי חברים בירושלים ומר, מר מאוד.
ובהמשך, על 'ילקוט הכזבים': "עברתי על ההגהה האחרונה של הילקוט, והכנסתי שינויים בעימוד עד שפועלי הדפוס איימו עלי באותיות של מודעת אבל. הספר נראה יפה מאד. הוא יצא במחצית פברואר. שלחתי השבוע אי אילו כזבים לכל העיתונים והשבועונים, העולם הזה ייתן כנראה עמוד שלם. ביקשו תמונה שלך ולא מצאת מתאימה. היחידה שיש ברשותי היא כשהיית בן שנה ושכבת על פרווה. היא לא נראית לי כמתאימה, בעיקר שהתמונה שלי צולמה רק לפני שנה. לא הייתי רוצה שיגידו עליך: 'איזה תינוק גאוני'".
המכתבים מחפר ממשיכים לזרום, גם כאשר המשיך במסעותיו מלונדון לשטוקהולם. "דן, דן, דן, כשקיבלתי את המכתבים שלך התרגשתי כל כך עד כי נדמה היה לי שמאז שקראתי את דוד קופרפילד לא התרגשתי כך. ההצעה שלך היא פנטסטית, וכבר יומיים שאני לא יודע מה לעשות... מסרתי לכמה אנשי סרטים בשטוקהולם הצעות לקו-פרודוקציה עם הארץ. הם רצו לראות סיפור ומסרתי להם את 'אגדת עץ הזית' אשר אולי זכורה לך. ההתלהבות הייתה כללית, ועכשיו רבים כמה במאים ביניהם מי יזכה לביים את הסרט ולכתוב אתי את התסריט".
ואז מגיעה עוד קינת געגועים: "...דן, דן, איפה אתה ואיפה אני? ועד מתי נסתובב ככה בקרב הערלים? תראה מה שהמדינה הקטנה הזאת עושה לנו! הנחמה היחיד שלי היא רק כי גם כשאנחנו רחוקים, אנחנו עוד מצחיקים שם כמה אנשים. אלא שלי אין כבר כוח לצחוק [...] ושאני אוהב אותך אני לא צריך לספר לך כל פעם מחדש".
"בארכיון של דן בן אמוץ השמור אצלנו", אומרת יו"ר גנזים אדיבה גפן, "נמצאים המכתבים ששלח אליו חיים חפר. מן הצד השני — מכתביו של בן אמוץ אליו שמורים בארכיונו של חפר בספרייה הלאומית. זו דוגמה לשיתוף הפעולה המבורך בינינו ובין הספרייה הלאומית. כבר ב-1951 חזה זאת אשר ברש, מייסד ארכיון גנזים. בחזונו ציין, כי 'צינורות' יחברו בין גנזים לבין הספרייה הלאומית. והנה זה קורה כעת".
• • •
גם בן אמוץ התלונן כאשר חפר לא הזדרז לענות לו. על כך יעידו מכתבים ששלח בעת שהותו בארה"ב ב-1950. הנמען: חיים חפר שעדיין היה אז חיים פיינר, והכתובת: קפה כסית – מעון אנשי הבוהמה. "חיים פיינר, אתה חושב שזה יפה לא לענות לחבר? כתבתי לך ולבונים מכתב אחד יפה, ולך - מכתב שני עוד יותר יפה. ואתה, כלום, לא איכפת לך. כאילו שלא שתיתי אצל פייבל קפה על חשבונך. כאילו שלא שלחתי לך מקטרת עם אימך. נו, אז אני שואל אותך – זה יפה?" (28/02/1950, הספרייה הלאומית).
במכתב של דן בן אמוץ מירושלים לחפר בלונדון, יוני 1956, עולה חסרון הכיס של השניים, שהתקשו לממן את נסיעותיהם: "לממית השפה העברית רב שלום, מכתבך בא לי כשמן לשיער עם קשקשים, ולא סתם שמן כי אם שמן יצהר הידוע בטיבו לצעיר ולמבוגר. חששתי מאד בפני תגובתך בעניין הסרט ואני שמח שידידי היחיד בניכר הוא גבר. לצערי, גם אני לא אביים את הסרט הזה מאחר שאני יוצא לצרפת בעשירי ליולי, ועדיין לא שמעתי מריבלין, גם אם אשמע ממנו איאלץ לסרב, כיוון שאת נסיעתי איני יכול לדחות. ומן הפח אל התחת: אינני רואה כל אפשרות לסדר לך כרטיס הביתה משום שאין לי מושג על סמך מה אוכל לדרוש זה. גם אני משלם הכרטיס שלי למרסיי. כך שאין לך ברירה אלא להישאר באנגליה, עד שההסתדרות הציונית שם תשלח אותך ארצה. כמובן שככל שתקשה עליהם את החיים שם, כן ימהרו לשלוח אותך".
חפר: "דן, דן, איפה אתה ואיפה אני? ועד מתי נסתובב ככה בקרב הערלים? תראה מה שהמדינה הקטנה הזאת עושה לנו! הנחמה היחידה שלי היא רק כי גם כשאנחנו רחוקים, אנחנו עוד מצחיקים שם כמה אנשים. אלא שלי אין כבר כוח לצחוק"
בהמשך המכתב, בן אמוץ מפנטז על ההשפעה שתהיה למוניטין של 'ילקוט הכזבים' על מערכת הבחירות בארה"ב: "את העיקר כמעט שכחתי ולשם כך בעצם עברתי לצד זה של העמוד: לאחר השתוללות של שלושה חודשים בארצות-הברית, שתכלול הגשת טופס של ילקוט הכזבים לנשיא אייזנהאוהר (כלב מי שלא מנסה) ולסטיבנסון (כדי לא לצדד בגלוי במועמד אחר בבחירות הקרובות), כי אחרי הכל לצעד כה גלוי של סימפטיה עלולה להיות השפעה מכרעת על אופן ההצבעה של יהודי ארצות-הברית".
במכתב ששלח בעת שהותו בצרפת מ-20 בדצמבר 1949, כתב בן אמוץ לחפר ולשמואל בונים – והציג תוכנית ל"סקטשים" – מערכונים הומוריסטיים, לאחר שראה הצגות ומופעים בפריז, וציין "הצ'יזבטרון יכול בשקט להתחרות איתם".
כמה רעיונות של בן אמוץ לסקטשים–מערכונים כאלו:
"1. יומן כרמל: שר החינוך מבקר בנצרת (מנגינה: 'ערבי זקן'); 2. ציר ישראל חותם על הסכם מסחרי עם ממשלת ברזיל (מנגינה: סמבה ורומבה); 3. גברת קלמנוביץ' מניחה את אבן הפינה לבית חרושת לכיסאות נוח (המנגינה: 'הבו לבנים'); 4. הנדיב הידוע מאיר בראון שתרם מיליון דולר בעילום שם הגיע ארצה (הכרזת הרמקול). רואים איש שמן לוחץ ידיים עם אנשים אחרים, ניגש לשולחן ערוך, ומגישים לו פילה. הוא לוחץ ידיים ועוזב את הארץ".
ובהמשך, רעיונות לפזמונים ומערכונים: "פזמון השומרים הוותיקים. תחשבו על אברהם שפירא. שלושה חבר'ה עם שפמים ורגלים עקומות. זוכרים את ימי השמירה בחצר. מזלזלים בשיטות שמירת הגבול הנוכחים. אומרים שהצבא לא מבין היום את הערבים. מזכירים שמות של שייחים. תן להם נבוט והם ישמרו על עזה". פזמון הנהגים: אם אתה בוחר בנהגי אוטובוסים, רצוי לציין את ההתנפחות שלהם ואת המילים המפוצצות שהם מפזרים על העבודה החלוצית שהם עושים ועל אומץ לבם ועל מידת החלוציות שלהם בשעה שהם החליטו ליישב את החולות מחוץ לתל-אביב, וכמובן על המשכורת הזעומה והמיסים הרבים. צריך לתת את שפת הנהגים: 37456 י-ם התחתן עם 567 ת"א. יש לה בקאקס, היא יושבת על הכביש. רצה כמו שד. טובה ברברס. וכו'. פזמון המצילים: פזמון עליז על גבורה והצלת אנשים שלא יודעים לשחות נגד הזרם. כמובן שאתה יכול להכניס איזה חתיכה יפה לפזמון. הם מצילים זקנים וילדים, אבל חתיכות הם מצילים אפילו כשהן אינן טובעות.
וגם מופע שירי ילדים מאוד חינוכי, עם ביקורת על מבקר המדינה ועצה חתרנית איך להשתמט משירות צבאי – "יש לי עוד רעיון בשבילך. כתוב צרור של שירי ילדים קצרים שיהיו סאטירות פוליטיות וחברתיות... למשל: קוציניו מוציניו עצום את עיניך תלמד מאביך מבקר המדינה. עצום את עיניך כמוהו ילדי. או: רוץ ילדי רוץ. רוץ מהר מהר. קפוץ ילד ואל תיזהר. שבור את הרגל, קבל פלאטפוס לפחות, ולא יקחו אותך לצבא כשתגדל".
