הביטוי "עוד פעם אחת" נמחק מהלקסיקון של דפנה רכטר לפני קרוב לשמונה שנים, כשגזרה על עצמה גמילה מסמים קשים ללא עזרה של תחליפים וללא מסגרת תומכת. את השיטות האלה היא ניסתה ללא הצלחה במהלך 40 שנות ההתמכרות שידעה, ותמיד חזרה לחברים הכי טובים שלה – אלכוהול, הרואין ומורפיום.
"אם יכולתי לקחת פעם אחת סם שההשפעה שלו הייתה נמשכת לכל החיים, זה היה גאוני", היא אומרת לי, ובעיקר לעצמה, "אבל אצלי אין כוסית אחת, יש בקבוקים. אם אקח פעם אחת עדיף לי למות, אם אגע פעם אחת אני טוטאל לוס, לא יישאר ממני כלום".
ואת פוחדת למות.
לא, אני פוחדת לחיות".
רכטר מסרבת לדבר על האירוע שגרם לה, לראשונה, לקחת אחריות על חייה ולהיגמל בדרך הקשה ביותר, "קולד טרקי". "קיבלתי כאפה, זה היה משהו נורא אינטימי ופתאום הבנתי שאני לא יכולה למות יותר. אני חייבת להישאר פה, כי יש אנשים שאוהבים אותי ויש לי את הכלבים שלי. בהתחלה היה לי נורא קשה כי פיתחתי איזה אנטי לסביבה הקרובה שכופה עליי להישאר. עם הזמן נוצרו כל מיני דברים שגרמו לי להישאר גם למען עצמי. התוכנית של 12 הצעדים מצילה אותי ואני ממליצה עליה גם ללא מכורים. כל צעד הוא מפה לאיך לחיות יותר טוב. הצעד הראשון הוא להודות בחוסר האונים שלך. אני אומרת לעצמי, 'אני לא יכולה מול הדבר הזה' וזולגת לצעד הבא, שהוא ללמוד לבקש עזרה".
גם אחרי שמונה שנים זה "רק להיום"?
זה אפילו לא 'רק להיום', זה 'רק לעכשיו, רק להרגע'. כשהמחשבות שלי לא ממוקדות אני הולכת לאיבוד, המחלה ישר בולעת אותי".
"המחלה".
"התמכרות מוגדרת כמחלה. אצלי יש גם דיכאון מז'ורי, אני לוקה בתחלואה כפולה".
לא פחדת לעבור את התקפי הקריז לבד?
"כשהתחלתי, האקס שלי עוד היה בבית, וייאמר לזכותו שהוא מאוד עזר ודאג לי. רק שלושה-ארבעה חודשים אחרי שהתנקיתי נפרדנו. היו לי שלושה חודשים של קריז וזה היה פסיכי. קריז זה כמו שרואים בסרטים, כאבי תופת. אין מנוחה, את לא יכולה לזוז, את לא מסוגלת לחשוב על שום דבר, הכל בחצי הזיות. עובר זמן עד שהחומר יוצא מהגוף. בשנים האחרונות לא לקחתי הרואין, לקחתי מורפיום. קיבלתי מרשמים מהרופא בגלל כאבים בגב. ככל שגברה התשוקה שלי לסמים, הכאבים שלי נהיו יותר עזים".
וכשהתנקית, כאבי הגב נעלמו כלא היו?
"ככל שרציתי יותר סמים, ככה הכאבים שלי נהיו יותר גדולים. עכשיו זה כואב, אבל פחות. אחרי שנגמלתי התחלתי לזוז קצת, להתאמן ולחזק את הגוף. אני בסדר, טפו טפו".
× × ×
בשכונת ביצרון המנומנמת, ששבוע האופנה הישראלי פיזר מעליה אבקת נצנצים זמנית, מכירים את רכטר בתור הדוגווקרית המשקיענית. הקהל שיצא מהתצוגה (דוגמניות, משפיעניות, שחקנים ושאר סלבס) לא זיהה את האישה היפהפייה והתזזיתית, עם שאריות הבלונד וים הקעקועים, כמי שזכתה פעמיים בפרס אופיר. "וזה דווקא כיף", היא טוענת. "למרות שיש שידורים חוזרים של 'אהבה מעבר לפינה', אף אחד כבר לא מקשר ביני לבין הדמות ההיא. לפני 20 שנה לא יכולתי ללכת ברחוב בלי שיצעקו לי, 'דניאלה, מה עם הפיצה?' רק בפעמים הראשונות זה מצחיק, אחר כך זה סבל-סבל".
אבל עכשיו, ברגע זה ממש, היא מתנשפת. מנסה למנוע את התקף החרדה שבדרך בגלל ריח הג'וינט שמגיע מהשולחן ליד. "אסור לי להריח דברים כאלה. רק שניים-שלושה אחוזים מהמכורים הארד-קור, כמו שהייתי, מצליחים לצאת מהמחלה, אבל זה שעוד מעט אחגוג את יום ההולדת השמיני שלי כנקייה לא אומר שאני לא מתגעגעת. אין לי יום בלי דודא, אין יום שבו הסמים לא קורצים לי ואני לא נקרעת מבפנים. מחלת ההתמכרות תמיד איתי ותמיד תחיה לצידי, ואני נותנת לה כבוד בגלל שאני יודעת עד כמה היא מסוכנת".
מה את עושה?
"המוטו שלי זה כאן ועכשיו. כשאני יושבת מולך ומתרכזת בשיחה על המוזיקה שהצילה אותי ועל הכלבים שעוזרים לי לשרוד יום ביומו, אני מתרחקת מהדודא. אני חייבת להיות כאן ועכשיו כדי שאוכל לשים אותה בצד ולעשות משהו בשביל עצמי, כמו לספר על האלבום שלי, שייצא ב-31 בדצמבר. במקביל, כל הזמן אני מחלקת לעצמי פקודות לפי מה שכתבתי ביומן. יש לי לו"ז מדויק כי בלי הוראות הפעלה שנכתבו מראש אני פחות מתפקדת. קשה לי, יש לי מלא חורים שחורים, דברים שאני פשוט לא זוכרת. הסמים מחקו לי את הראש".
רכטר, שבגיל 60 חולמת על הופעת הבכורה שלה בבארבי, זוקפת את קומתה ויורה בשטף את הטקסט של השיר האחרון שכתבה, 'אולי הפחד', שלדבריה חולש על כל חייה: "אולי הפחד בחיים, מחזק את הכאב/ לראות שהחיים יפים מרסק לי את הלב./ זאבה בודדה ביער, אף אחד לא מתקרב..."
"הטקסט כאילו נורא עצוב", היא אומרת, "אבל אני רואה את הילדה שהייתי ומחבקת אותה. לא הרבה השתנה בה, בעצם. התבגרות היא מלכודת כי אני לא רוצה להתבגר. מאיפה נפל עליי גיל 60? זה מספר שאני בכלל לא מבינה. בעיניי, ההתבגרות היא לא המטרה".
מה המטרה שלך?
"לחיות את הכאן ועכשיו, לעשות מוזיקה, ולמרות שאין לי קול של זמרת-זמרת, אני רוצה לקפץ על הרים וגבעות ובמות ולעשות רוקנרול".
× × ×
כל המצרכים הדרושים לבישול טלנובלה סוחטת דמעות מצויים בביוגרפיה של רכטר. היא בתם של חנה מרון, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי, והאדריכל יעקב רכטר. גם השאלה מיהו אחיה למחצה לא תכשיל את המתמודדים בטריוויה: יוני רכטר. שתי נקודות.
למרות המאמצים להסתיר את הסצנות שהתרחשו בבית בנוף ים, הרצליה, סוג של אליטה ישראלית-תרבותית, היו רגעים צהובים שדלפו לתקשורת. תיאורים של מערבולת כרונית, אלימה והרסנית, של יחסי אהבה-שנאה בין האם ובתה.
"תמיד הייתה לי הרגשה שאני מאוד אחרת, שאני לא שייכת, שלא מגיע לי לנשום", היא מספרת. "גם בגלל שבגיל שבע עברתי פגיעה מינית ובהתחלה בכלל לא זכרתי שנפגעתי וכשסיפרתי לאמא שלי היא לא האמינה לי. זאת הייתה עוד מכה בכנף, אז שתיתי יין. הייתי בת 11. נכנסתי למזווה, מצאתי בקבוקי יין מלאים למחצה ופשוט פירקתי אותם באיזה גן ציבורי. אני זוכרת שמהלגימה הראשונה הרגשתי שפגשתי את החבר הכי טוב שלי – אלכוהול. אחר כך, בגיל 14, הזריקו לי בפעם הראשונה, איזה גרמני משוגע, נרקומן, שהיה חבר שלי. הסתובבתי המון בתל-אביב, נזרקתי בכל מיני מקומות".
הוריה, לדבריה, לא ידעו שהיא שותה, "בגיל 16 אמרתי להורים שאני חייבת פסיכולוגית והיא הייתה היחידה שלא נזפה בי, היא אמרה לי, 'זה בסדר שאת משתמשת, כרגע הסמים הם הקביים שלך. אם לא היית משתמשת, אני לא יודעת איפה היית, אם בכלל'".
איך הסמים הסתדרו עם הלימודים?
"רוב הזמן הייתי בים, עד שהודעתי להוריי חגיגית שכבר אין להם מה לתרום טלוויזיות וכספים לבית הספר בשביל שיחזיקו אותי. עד היום אני לא יודעת מה היה קורה איתי אילו איבחנו את הפרעות הקשב שלי ולא הייתי גדלה בתחושה שאני מטומטמת, לצלילי 'את מפונקת, עצלנית, לא מצליחה בכלום, לא שווה'. זה מחלחל.
"אני לא יודעת לקרוא מספרים וגם לא תווים, אני מנגנת רק משמיעה. כשאני קוראת מסמך אני מתחילה להזיע בידיים ולא מבינה אף מילה. במחזה של מיטלפונקט, 'גוד ביי אפריקה', שיחקתי מדענית של טילים והיה לי שם מונולוג ארוך על חלקים ורכיבים של הטילים. צלחתי את זה רק בתום חודשיים של חזרות ורק כשמישהו ישב איתי ושינן איתי מילה במילה. בתקופה של הפריחה הגדולה בתיאטרון שיחקתי בחמש הפקות במקביל".
אמא שלך הייתה גאה בך?
"לעולם לא אדע. היום יש לי המון חמלה אליה ואני מבינה ששום דבר מכל מה שעשתה לא נבע מרוע. אבא שלי היה מאוד גאה בי ואני די בטוחה שאמא שלי הייתה גאה בי, אבל בדרכה המוזרה. האהבה לאלכוהול זה מאבא. בשנות ה-20 שלי, בכל פעם שחזר מנסיעת עבודה היינו עושים טעימות של וויסקי ויינות. אילו נשארתי עם אלכוהול בלבד אולי הייתי שורדת. השחקן הגדול היה ההרואין, ואחריו המורפיום, שזה אותה גברת בשינוי אדרת".
רכטר לא מוכנה להגיד על הבת שלה מילה, "היא מחוץ לתחום כי אני מכבדת אותה. על התיאטרון אין לי מה לספר כי בכל שנותיי על הבמה הייתי מסוממת. אין לי מושג איפה הייתי ומה עשיתי. אני רק יודעת ששיחקתי במלא הצגות כי הייתי חייבת. הסמים דרשו ממני המון כסף. הרווחתי הרבה כסף, הייתי שחקנית מפורסמת, הופעתי גם בפרסומות, גם בסרטים, גם בסדרות, הייתי מין רותם סלע בתקופה ההיא. בכל ערוץ שפתחת היית רואה את הפרצוף שלי".
גם בצילומי 'אהבה מעבר לפינה' היית על סמים?
"באותה תקופה זה היה הרבה אלכוהול והרבה קוקאין, לא לקחתי הרואין והרגשתי שאני נקייה. בלי הסמים לא יכולתי לתפקד, בטח שלא לצלם 12 סצנות ביום. החיים עצמם מאוד קשים לי. החיכוך בעולם הוא בלתי נסבל. כשאני רואה מישהו מושך בכוח בחגורה של כלב בא לי לרצוח אותו. כל עוול, המלחמה, החטופים, החדשות שאני לא רואה, הכל מגעיל אותי, וגם עם אנשים קשה לי. אני בן אדם בלי עור כי כל הזמן אני מסתובבת על הפומפייה".
מהתיאטרון היא פרשה כבר לפני שנים, "אני לא רוצה להיות על הבמה עם מילים שלא כתבתי. היו לי פרטנרים מדהימים, ציפי פינס הייתה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, היא שמרה עליי ונתנה לי תפקידים מטורפים והייתי טובה בהם, אבל כל זה לא עזר לי, זה רק כרה לי את הבור לעומק. הייתי דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד - ברגע שסיימתי את ההצגה הייתי הולכת לחמארות הכי גרועות, ושם שותה ומשתכרת".
הלל מיטלפונקט אמר השבוע: "ידעתי שלפני שנים היא הייתה על סמים ועברה גמילה. עבדתי איתה בכמה הצגות בתפקידים מאוד גדולים, והיא תמיד נראתה לי בריאה, נחושה וצלולה לעבודה. אחרי פרישתה, כשהתחלתי לשמוע ראיונות שבהם סיפרה שבכל שנותיה בתיאטרון היא הייתה מסוממת, רציתי למחוא לה כפיים כי לא הבנתי איך היא תיפקדה".
גם על הסיבות לפרישתה הוא מעיד כידיד המשפחה. "יצא לי לעבוד המון עם דפנה ותמיד ידעתי שהיא לא לגמרי שלמה עם המקצוע וכמה שהיא חצויה. תמיד היה דיבור על כמה היא מוכשרת, ועל זה שהרבה שחקניות היו מתות לקבל את הכישרון שלה בשעה שהיא זקוקה לאמביציה שלהן כדי להמשיך לשחק".
התיאטרון הפסיד?
"בהחלט, בתי הקברות מלאים באנשים שהפסידו אותם ושהם הפסידו את המקצוע. היא הייתה שחקנית נהדרת, אולי היא עדיין שחקנית נהדרת. אחרי שעזבה, יעל (אשתו, יעל דן, ס"ש) ואני הלכנו לראות אותה כמה פעמים, בהופעה. התלהבתי בשבילה, אבל אני אומר בכנות: האיכויות שלה כשחקנית הרבה יותר גבוהות. מצד אחד התיאטרון הפסיד, ומצד שני היא הרוויחה את החיים ואת עצמה".
"שיחקתי במלא הצגות כי הייתי חייבת. הסמים דרשו ממני המון כסף. הייתי שחקנית מפורסמת, מין רותם סלע. בכל ערוץ שפתחת היית רואה את הפרצוף שלי. באותה תקופה זה היה הרבה אלכוהול והרבה קוקאין. בלי הסמים לא יכולתי לתפקד, בטח שלא לצלם 12 סצנות ביום"
× × ×
אל הדוגווקריות הגיעה במקרה, ורק בדיעבד הבינה עד כמה זה חלק מהייעוד שלה. מבלי לנקוב בתאריכים, היא ממחיזה סצנות מיומנה של נקייה טרייה שנזרקת לאורח החיים השגרתי שאותו היא כבר לא זוכרת. "בתקופה הראשונה אחרי הגמילה הבנתי שאני צריכה לחפש עבודה, וכמובן שלא רציתי לחזור לתיאטרון. המשכתי עם המוזיקה שלי, אני לא יכולה לחיות בלעדיה, אבל אי-אפשר להתפרנס ממוזיקה אם אתה לא עומר אדם. חיפשתי משהו עם כלבים וגיליתי את העבודה של חיי. אני לא מבינה איך לא הגעתי אליה קודם. מוזיקה וכלבים היו שני הדברים שהצילו אותי. יש כלבים שמדברים, אין לי ספק בזה. אני באמת מאמינה שאילו הקשבנו לכלבים העולם היה טוב יותר".
לימודי מוזיקה לא מופיעים בקורות החיים שלה. "למדתי פסנתר כשהייתי בת שבע ושנאתי את השיעורים כי לא הצלחתי לקרוא תווים וניגנתי משמיעה בלבד. לפני 17 שנה, ביום שבו הודעתי שאני פורשת מתיאטרון, חיפשתי בדפי זהב חנות לכלי מוזיקה וקניתי סקסופון. ברגע שלקחתי אותו יצא לי צליל ענק והעיניים שלי התגלגלו כמו העיניים של מוגלי. מאותו היום לא הפסקתי לנגן. למדתי לנגן תוך כדי תנועה, ועם הזמן השתפרתי. כשסיפרתי ליוני על הסקסופון הוא אמר לי, 'למה את מתפלאת? תמיד הייתה לך מוזיקה, תמיד היית מוזיקה' ואני, בלב שאלתי, 'למה אף פעם לא אמרת לי את זה'. יוני הוא הראשון שמקבל ממני כל שיר חדש. הקשר בינינו לא יומיומי, כי שנינו נורא עסוקים. פעם בלא יודעת כמה זמן אנחנו נפגשים לקפה ומדברים, ואחרי זה מתנתקים".
שני אלבומיה הקודמים "התפיידו איכשהו. הם אפילו לא היו בחנויות כי לא נשאר לי כסף להפצה. האלבום השני, שהופק על ידי קורין אלאל לפני עשר שנים בערך, יצא כשהייתי מסוממת כבד. רק באולפן הייתי מתעוררת לחיים ושתינו היינו משתגעות ועושות דברים וכיף. אחרי שהאלבום יצא התחלתי להיות בטוטאל לוס, הייתי ממש על הסף".
לאור הנסיבות, אפשר להבין למה היא תיכננה להשיק את אלבומה השלישי ביום הולדתה ה-60 שחל בחודש יולי. לחיי המספר העגול ושינוי הקידומת. "חלמתי להשיק אותו יחד עם קורין, חברתי בלב ובנפש, אבל אחרי שקורין נפטרה הייתי מחוקה".
היא לא הסתירה את ההתמודדות שלה עם סרטן.
"ידעתי שהיא חולה ורציתי לבוא והיא לא נתנה לי. היא כל הזמן אמרה, 'לא, אני בסדר' ונתנה לי את ההרגשה שהיא באמת בסדר, ופתאום מודיעים לי שהיא נפטרה. רק אחרי מותה הבנתי למה היא לא רצתה שאבוא".
למה?
"קוריני שמרה עליי, היא ידעה שהמחלה שלה עלולה לערער אותי מאוד. בתקופה שהפיקה לי את האלבום, היינו כמו מפלצת עם שני ראשים, עד כדי כך היינו אחת בתוך השנייה. מאוד אהבנו זו את זו".
עכשיו היא מתחילה לחמם מנועים. "לא הצלחתי להגשים לעצמי את הפנטזיה הילדותית של השקת אלבום בגיל 60, לא היה לי כסף להשלים את ההפקה, והחלטתי להרפות. אמרתי זה ייצא כשזה ייצא. עכשיו יש לי גב, היט רקורדס, ונשאר לי רק עוד שיר אחד להקליט, ואני בחזרות למופע אקוסטי עם גיטריסט. אני רוצה שההשקה תהיה גם מחווה לקורין. היא נתנה לי המון, היא תמיד אמרה לי, 'אני לא צריכה לרדת אלייך ואת לא צריכה לעלות אליי, אנחנו בגובה העיניים'. עכשיו אני רוצה להוכיח לה שיש תוצאה לעמלה".
את שמחת החיים רכטר מייצרת לעצמה במאמץ כביר. "מאז שנגמלתי אני הרבה יותר חשופה. הפרעות הקשב וההיפראקטיביות לא בלטו בשנות הסמים, כי ממילא הייתי אול אובר. מאז שאני נקייה אני מרגישה הכל ואין מה שירגיע ואין פילטרים, חוץ מהכדורים הפסיכיאטריים שרק מאזנים אותי ולא ממסטלים".
אבל היא לא לגמרי לבד. "יש משהו שנקרא 'דיור מוגן ברווחה', זה לא דיור מוגן של קשישים. מדובר במישהי שבאה לעזור לי, שלוש פעמים בשבוע, בניקיונות ובכל הפעולות שאני לא מצליחה לבצע לבד. במקביל יש לי מתאמת טיפול שבאה אליי פעם בשבוע ועוזרת לי עם מסמכים וכאלה. אני חייבת לציין לטובה את הרווחה ואת הביטוח הלאומי. נהוג להשמיץ אותם, אבל הם באמת עוזרים למכורים. וזה לא בגלל שאני דפנה רכטר, זה בגלל שאני רשומה כמכורה עם סעיף נפשי ומקבלת נכות כפולה".
את חושבת שהיה לך יותר קל בחיים אילולא נשאת את שם המשפחה רכטר?
"אין לי שום מושג. אם לא הייתי עוברת תקיפה מינית, אם לא הייתי לוקחת סמים. אין טעם בספקולציות".
היית רוצה להיוולד מחדש?
"ולעבור עוד פעם את כל הסיוט של החיים? לא, תודה".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
