"אבא, תקשיב לי. מדבר איתך גילי. הבן שלך. שאוהב אותך. אתה מכיר אותי מעל שלושים שנה. אף פעם לא שיקרתי לך. אתה עכשיו בבית חולים. בחדר שלך. החבר שלי עם הפאות לא נמצא שם. אין שם ליצנים. אין שם שגריר. אין שם קופים. האנשים שלידך הם חולים שמנסים לישון. אל תתרגז עליהם. אבא, בבקשה. אני אוהב אותך. ג'ני איתך. אף אחד, אף אחד לא נוגע בדברים שלך. הכל בסדר. אני לא יכול לבוא עכשיו כי אני חולה וזה לא טוב לך. כי אני יכול להדביק אותך. ככה אמר המנתח שלך. תחזור עכשיו לישון".
בקטע הקצר הזה, מתוך הסיפור 'טוב שאבא קיבל סרטן' הכלול בספרו החדש של גלעד כהנא, עולה קולו חשוף ונקי וחומל ואוהב. היוצר המיוחד והמקורי, כמעט אנטיתזה לדמות הסופר הדיכאוני, כותב מעין מכתב אהבה לאביו שנפטר מסרטן, בערך שנתיים אחרי שאמו נפטרה מדום לב. זהו סיפור אוטוביוגרפי, על הימים שכהנא היה בן 30 וקצת, והיתמות הזאת לקחה אותו הלאה, קדימה, אל תוך היצירה.
השם שבחרת לספר קצת מעקצץ.
"זה נשמע משפט קשוח אבל זה הפוך: בגלל שאבא קיבל סרטן נולד לנו קשר חדש. כמו בהרבה משפחות, האמא היא הבאפר המשפחתי, מוציאה ומכניסה שיחות, 'כן גלעד אני כבר מעבירה אותך לאביך'. היא נפטרה והוא חלה. הכימותרפיה, הניתוחים, האשפוזים, הטיפולים, היינו יחד כל יום והרבה שעות, חוזרים מהכימותרפיה, הוא נשכב לנוח, אני נשכב לידו ואנחנו מדברים. זה משהו שלא היה קודם. וזה הרעיון של שם הספר — לקחת משהו נוראי, קללה, ולראות בו את הברכה".
כמו שאתה כותב בספר, חבל התלייה הופך לחבל הצלה.
"זה מה שיצירה יכולה לעשות, אתה מסתכל על החיים כחוויה. אם היא כואבת מחנכים אותך שהיא שלילית, אבל חוויה היא דבר אבסולוטי, לא טובה ולא רעה, ויש בה חומרים שמהם אפשר ליצור. היא מרכבה להגיע לתובנות חדשות. היא מסיעה אותך לאנשהו ואתה מתקדם בהתאם למה שקורה לך. כיוצר — טוב או רע? הכל טוב. אני לא מבטל את הכאב, אבל אני מבין שכל חוויה במובן האבסולוטי שלה היא תודעת נס פרגמטית. לאבד הורים זו דרך הטבע. וכשזה בא, עם כל מטען הכאב, עדיין אתה יכול לעבוד עם זה, להיבנות מזה, להפוך את זה למשהו חדש. כשקורים לך דברים אתה בצומת. תתמודד, תחליט לאן אתה לוקח את זה. או שאתה נשבר והופך לחצי, או שאתה הופך לפי שניים".
"בגלל שאבא קיבל סרטן נולד לנו קשר חדש. כמו בהרבה משפחות, האמא היא הבאפר המשפחתי. היא נפטרה והוא חלה. הכימותרפיה, הניתוחים, האשפוזים, הטיפולים, היינו יחד כל יום הרבה שעות, חוזרים מהכימותרפיה, הוא נשכב לנוח, אני נשכב לידו ואנחנו מדברים. זה משהו שלא היה קודם. וזה הרעיון של שם הספר — לקחת משהו נוראי, קללה, ולראות בו את הברכה"
אבל מה מאפשר לך ספציפית לגדול? הרי אנשים נשברים.
"זה דורש כמה דברים. אחד מהם זה לקבל את מה שקרה. אנשים, קורים להם דברים איומים והם מנסים לראות מה היו יכולים לעשות אחרת, איך הם היו יכולים למנוע את זה. כשהצטלמתי לסרט התיעודי 'חתירה אל ההווה חלק א'' להוׂט, נפצעתי בזמן הצילומים. דרסו אותי בשיאו של מונולוג, פיצחתי איך אני עושה את הדמות הזאת ואז דרסו אותי, היו לי המון שברים ביד. היה שם ממש ריסוק של העצם, הרופא אמר 'יכול להיות שתהיה נכה'. וכל הזמן בניתי מכונת זמן, איך הייתי יכול לעשות אחרת. למנוע את מה שקרה. זו אשליה של שליטה. יש לנו שליטה מאוד מוגבלת ובה אתה צריך להיות מיטבי ונוכח".
4 צפייה בגלריה
גלעד כהנא, בתפקיד אבא של עמוס עוז, ונטלי פורטמן בסרט 'סיפור על אהבה וחושך'
(צילום: רן מנדלסון)
אוקיי, אז הצעד הראשון הוא להשלים מהר עם מה שקורה.
"מה זה מהר? לא תמיד אפשר מהר. כשרוסקה לי היד הייתי חצי שנה בגבס ועברתי ניתוחים. לקח לי די הרבה זמן יחסית לעצמי להשלים עם זה ולהפסיק לבנות מכונת זמן. לא ישנתי בלילה מרוב כאב, הייתי מחזיק את הראש עם יד אחת, גבס עצום ביד השנייה, ואומר, איך אני חוזר לנקודה ההיא ומבטל את זה. והרגע שאתה מפסיק את זה — זה הרגע שאתה מפנה את הנדל"ן הממורמר הזה ובונה עליו משהו חדש".
• • •
'טוב שאבא קיבל סרטן' (הוצאת יצירה עברית) הוא ספר עם שלושה סיפורים שונים מאוד זה מזה, אבל בכולם יש דמות אב שמתה. הם התבשלו אצלו במשך הרבה שנים, עברו צורות וגלגולים, נהנים מהשחרור היצירתי שמאפיין את כהנא. הסיפור הראשון, 'ההוא והזונות', נראה בכלל כמו סצנה קולנועית. גבר מבוגר ושתי נשים צעירות נכנסים לעיירה דרומית במכונית פיירבירד צהובה פתוחה, כשהם צוחקים ושרים וחיים חיי יצירה חופשית ואהבה חופשית, ומאתגרים את תושבי העיירה. הסיפור השני, 'טוב שאבא קיבל סרטן' כתוב בפורמט של תסריט. בסיפור השלישי, 'מר ברג', יש צעיר ישראלי שבור לב שמסתבך בחובות, ויש גנגסטר מקומי שנושא מונולוגים באנגלית.
כהנא הוא טיפוס רב-ערוצי: מוזיקאי, פרפורמר, שחקן, תסריטאי, סופר, אמן פלסטי. מעיין נובע של יצירה בתוך הווה מתמשך. אולי בשבילו היה צריך להמציא את הפרזנט פרוגרסיב בעברית. אפשר לקרוא לפרויקט האמנותי שלו חתירה אל ההווה, כשם המופע/ הסרט התיעודי/ הפודקאסט שיצר: תרגום חוויית החיים בזמן הווה ליצירה.
"זה תיעול של ההווה", הוא אומר. "אנחנו, בני האדם, קשורים האחד לשני ויש סיפור שכל הזמן מתנהל, סיפור ענק, מדהים, מלא תקווה. כל האלימות והתהפוכות שאנחנו חווים היו פה מימים ימימה. אבל אתה יכול להיות נוכח בכל מה שאתה עושה, ולהקשיב. הופעה כמו 'חתירה אל ההווה', שבה אני מאלתר, זה ניסיון להיות נוכח. גם כשאתה אוכל משהו שמאוד טעים לך יש בזה רגע של נוכחות, אתה בתוך הרטטוי, בתוך הדבר עצמו. מתפעם".
לפעמים נדמה שההופעות שלך הן סוג של תקשור.
"בגלל 'החתירה אל ההווה', שדורש ממך להיות נוכח ומיטבי, שתהיה מסוגל לספר סיפור, התחלה אמצע וסוף, בלי שיש לך את כולו מראש - אתה צריך להאמין בזה. לפני צילומי הסרט 'סיפור על אהבה וחושך' רציתי להתבודד, ונטלי פורטמן סידרה לי קרוון משלי. אתה קם בבוקר, עושה שיער, איפור, לבוש, ואז חוזר לטריילר וזה לוקח שעות. אתה מתחרבש עם עצמך. ואז עמדתי מול המראה, ראיתי את האיש המוזר הזה בחליפה, ומה שיצא זה המונולוגים של 'מר ברג' — הסיפור שנכנס לספר. זה יצא באנגלית, בשבילי אנגלית זו שפת אם. גדלתי במקסיקו, למדתי בבית ספר בריטי, אני גם כותב שירים באנגלית אם אני רוצה או לא".
הסיפור על אביך כתוב כמו תסריט. למה בחרת בצורה הזאת?
"זה התחיל כסיפור שכתבתי. ואז היה לי רעיון לעשות מזה סרט. כתבתי תסריט, במקביל כתבתי לזה גם פסקול. כתבתי סרט שלם. אבל לא הייתי מרוצה מהתסריט, צימצמתי אותו ואהבתי את זה יותר מאשר כסיפור. אז זה עבר מסיפור קצר לפיצ'ר ארוך - לסרט קצר - שהפך חזרה לסיפור בצורת תסריט. הוצאת 'יצירה עברית' הייתה היחידה שהסכימה לקבל את הסיפור בפורמט הזה, שאר ההוצאות ביקשו שאוותר עליו".
אפרופו הפרידה מאביך, ב'סיפור על אהבה וחושך' שיחקת תפקיד של אבא — את אריה קלוזנר, אביו של עמוס עוז.
"זו הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי. סירבתי לפני זה, חששתי להתפזר. אני זוכר במיוחד את הסצנה שבה אבא של עמוס נפרד מעמוס כשהוא נוסע לקיבוץ. נעשיתי עצוב. כשאני יוצא מהסצנה אני הולך לכיוון המוניטור, ואני פוגש את עמוס ואנחנו מתחבקים, אני לבוש כמו אבא שלו. לפני הצילומים רציתי ללמוד את הדמות שלו. קראתי את הספר, הוא נפלא, פגשתי את עמוס בדירה שלו ברמת-אביב וחקרתי אותו על אבא שלו. אמרתי לו, כתבת על האמא דברים מדהימים, אבל על האבא שום דבר. אין לו חן, הוא שכלתן, הוא קר, הוא כישלון, לא מצליח להוציא את ספרו לאור, ואתה גם קצת מאשים אותו במה שקרה לאמא שלך. הוא אמר, 'אני בונה עליך להוסיף לו חן, כי אני עשיתי לו עוול'. בסוף הפגישה עמוס עמד ליד הדלת ואמר 'ואתה באמת דומה לו', וסגר מיד את הדלת. בצילומים של סצנת הפרידה אני לבוש בבגדים שלו, בתסרוקת שלו, במשקפיים שלו, ואני יוצא ומחבק את עמוס שהוא הילד שלי והוא בעצם כבר איש מבוגר. זה היה מטלטל, והבנתי כמה אני נהנה לשחק".
"אין מה לשנוא את האמנים שמחרימים את ישראל כי הם לא מבינים. גדלתי בארץ זרה וראיתי איך ישראל נראית משם. החבר הכי טוב שלי היה ילד איראני, שההורים שלו אסרו עליו בשלב מסוים לראות אותי. יש לי בעיה עם חרם מכל סוג, חרם זה דבר מביך בהכללה שלו. מה, אני אחרים אמן איראני? להפך, אני ארצה שיבוא להופיע פה אם הוא לא נגד ישראל"
הסיפור הראשון בספר עוסק ביצריות ויצירה, ובקרב בין השירה והפרוזה, דרך הדמויות הססגוניות האלה. מאיפה באה השלישייה הזאת?
"הלכתי ברחוב והופיעו לי שתי סצנות במקביל: אחת של השלושה האלה נכנסים לעיירה בפיירבירד, שרים, עפים על החיים; ובסצנה השנייה הורגים אותם. כל אחד מהם הוא כוכב, וככה הם גם רואים זה את זה. הם לא יכלו להסתפק במראה אחת, הם משתקפים זה בזה, וכשיש שלוש מראות זה נעשה כאוס. שלושה אנשים יוצאי דופן שלא היו יכולים להיות בתוך מערכת יחסים רגילה, לכן זה נוצר ולכן גם נעלם, כי הם מאיימים על הסדר הקיים".
• • •
כהנא, בן 55, היה נשוי פעמיים והוא אב לשתי בנות במשמורת משותפת. הוא נולד במקסיקו כשהוריו היו שם בשליחות, ומגיל 9 חי בתל-אביב. ב-1992 הקים את ג'ירפות יחד עם יאיר קז, ששירת איתו בצבא. מאז הוציא כהנא אלבומים עם הלהקה לצד אלבומי סולו, עשה שיתופי פעולה מוזיקליים, כתב לאחרים (אביתר בנאי, דיוויד ברוזה, ברי סחרוף, הדג נחש). הוא מופיע ברוב חן וכריזמה, משחק בקולנוע ('סיפור על אהבה וחושך', 'האיש שבקיר'), משחק בטלוויזיה ('האחיות המוצלחות שלי', 'האחיין שלי בנץ') ומשתתף בתוכנית הסאטירית 'מה שתגידו' בכאן 11.
כהנא יוצר קולאז'ים מוכשר. הוא הציג במוזיאון ינקו דאדא ובתערוכות נוספות. וכאמור, גם לספרות הוא הגיע. ב-2003 פירסם את ספר הביכורים 'תכנון להתאוששות מאסון'; אחריו פירסם שני ספרי שירה, 'מנוף מצביע אל הים' ו'פיסוק של נעלמים'. ועכשיו ספר חדש, שגם אותו — כמו את ספרו הראשון — ערך הסופר, המשורר, וחוקר הספרות שמעון אדף.
אתה מוזיקאי בערוץ הראשי אבל מבטא את עצמך בעוד ערוצים של אמנות.
"התחלתי למעשה ככותב וכצייר. כתבתי המון שנים לפני שנעשיתי מוזיקאי. רציתי להיות דאלי, פיקאסו, רותקו. לא צלח. תמיד ציירתי, תמיד כתבתי, כל החדר היה כתמים של צבע, קנבסים, צבעים ופתקים. התחלתי לשיר, בעצם לצעוק, בגיל 20 ומשהו. כשהתחלתי לשיר הבנתי שאני מייצר לעצמי את המילים שאותן אני שר. ובאמת, כשהתחלתי לצעוק הבנתי שאני צועק יותר טוב ממה שאני מצייר. זה היה מביך. חץ בלב. תובנה איומה, 17 שנה אתה מצייר כמו משוגע אבל כשאתה מתחיל לצעוק את המוזיקה זה יותר טוב, כי אין כזה, רק אני כזה. הפסקתי לצייר, העפתי את כל הצבעים והקנבסים, שברתי לאמא שלי את הלב, היא הייתה בטוחה שאהיה צייר. אבל עם הזמן, מה לעשות, הקומפוזיציה, הצבע, זה נוף פנימי שאתה מחפש כל הזמן. אז התחלתי לגזור דברים ולהדביק אותם. כל השנים שציירתי בעצם הכינו אותי לזה. יש לי סדרות של קולאז'ים, וזה משלים לי גם עטיפות של אלבומים וספרים. אני רואה קשר בין האות, הצליל והכתם, הם אותו דבר, זה רק עניין של באיזה ממד אתה נמצא עכשיו. אני מוצא את עצמי באולפן שר, ואז נמאס לי, אני לא יכול יותר. שרתי הכל, ואני הולך לגזור כדי להירגע".
מתוך מה אתה גוזר?
"ספרים עתיקים, מגזינים, הכל".
ספרים עתיקים?
"ההורים שלי נפטרו, מי שזה קרה לו יודע שיש לך בית שלם לפרק. שני ההורים שלי גדלו בעוני, אז הם נטו לאגור דברים. אבא שלי גדל במשפחה ענייה ברחוב בר-כוכבא בתל-אביב. אמא גדלה בתל-אביב, אביה נפטר בגיל צעיר והיא גדלה עם אמא שלה. שניהם היו ממש קשי יום. אבא שלי הצטיין, קיבל מלגה ונהיה מהנדס מים. יצא מזה. אבל עדיין, כשקציצה נופלת מהשולחן - הוא מרים אותה, מזיז את השערה ואוכל. לא מבזבזים אוכל. גם אם זה קצת מקולקל זה בסדר, עדיין אכיל. אני נולדתי הפוך ממנו. אם זה לא גורמה אני לא נוגע.
"אבל הדבר הכי קדוש בשבילו היו הספרים. וכשהם נפטרו הייתי צריך לפרק את הספרייה, והיו שם ספרים יקרים לליבו, לא יכולתי לזרוק או לתת אותם. אז לקחתי אותם. מאחר שאני קולאז'יסט, אז בלילה מאוחר, פתאום אתה חייב כתום. התחלתי לחפש כתום. היה ספר פואמות של ויטמן, עם כריכה בכתום מטורף. אני מוצא אותו ומתחיל לקרוע. אמרתי לעצמי, במָקום שקורעים ספרים עושים קולאז'ים. החזרתי את הספרים האלה לחיים. הם היו עמוק בארון, בשורה השנייה, אף אחד לא קרא אותם, ופתאום הם קיבלו חיים חדשים דרך הקולאז'ים. אנשים קנו את הקולאז'ים והספרים האלה ממשיכים לחיות. פעם היו עושים כריכות קנבסים עם צבע. יש ספר רפואה מ-1881, שחתכתי ממנו".
"אחרי הבחירות יתחיל מהלך של שיקום. תנועה לכיוון שלטון שמנהיג, שמשרת את העם ולא להפך. מנהיג אמיתי זה תמיד האדם שעובד הכי קשה ומעריכים אותו הכי פחות. אנחנו צריכים פקידים שבאים לעבוד, ושקט תעשייתי. אני מייחל לשעמום אחד גדול"
אתה רציני? אותך לביבליופילים!
"תחשבי איזה חמצון הספרים האלה עברו. אני בתור חולה צבע לעולם לא אצליח לייצר את הפיגמנט הזה. זה רק לצבוע את הקנבס ולהכניס אותו לכספת ל-100 שנה. אז עכשיו רוב הספרים אצלי בארון ללא כריכות".
• • •
השנתיים האחרונות עברו עליו כמו שעברו על הרבה ישראלים: בין חדשות בטלוויזיה להפגנות ברחובות. הוא לא חתם על עצומת האמנים, כי לא הרגיש שהניסוח מדייק את דעותיו "ובכלל, יש משהו בעצומות שלא עושה את העבודה", הוא אומר. "גדלתי בארץ זרה וראיתי איך ישראל נראית משם. החבר הכי טוב שלי היה ילד איראני, שההורים שלו אסרו עליו בשלב מסוים לראות אותי. הילדה שאהבתי הייתה ארגנטינאית, הילד הכי אלים בבית הספר היה אינדיאני מקסיקני, והילד שרצה לרצוח אותי היה סקוטי. כל העולמות. שנות ה-70. זו תקופה שראו בנו עם גיבור, משה דיין היה כוכב וחיל האוויר מושא להערצה. מצד שני, ההתייחסות אלינו היהודים היא כאילו אנחנו שולטים בעולם ומושכים בחוטים. מסתכלים עלינו כחזקים ומרשימים - דוד, וגם אלימים ורעים - גוליית".
מה דעתך על האמנים שמחרימים את ישראל?
"אין מה לשנוא את האמנים שמחרימים את ישראל כי הם לא מבינים. יש לי בעיה עם חרם מכל סוג, חרם זה דבר מביך בהכללה שלו. מה, אני אחרים אמן איראני? להפך, אני ארצה שיבוא להופיע פה אם הוא לא נגד ישראל".
מה הולך להיות פה?
"אני אופטימי ללא תקנה. אחרי הבחירות יתחיל מהלך של שיקום. תנועה לכיוון שלטון שמנהיג, שמשרת את העם ולא להפך. מנהיג אמיתי זה תמיד האדם שעובד הכי קשה ומעריכים אותו הכי פחות. אנחנו צריכים פקידים שבאים לעבוד, ושקט תעשייתי. אני מייחל לשעמום אחד גדול".
על מה אתה עובד עכשיו?
"דברים חדשים לג'ירפות, כמה פרויקטים סולו, שני אלבומים חדשים שלי, וכמה שיתופי פעולה".
אתה עושה הרבה שיתופי פעולה מוזיקליים.
"ככל שאני חי יותר, אני מתפעם יותר ממי שהוא לא אני. כל כישרון שאני רואה, כל דבר מיוחד, כל גוון קול, כל חיתוך דיבור, זה כיף, בואו נעשה משהו ביחד. כמו ילד שנדלק מכל דבר ושוכח מהאגו ומהכבוד. הרבה שיתופי פעולה זה הרבה מראות. מראות רוחניות. כשאתה עובד עם מישהו אחר ממך זה מושך אותך להצטיין, מותח את היכולות שלך, את המעטפת שלך — אתה נהיה יותר. זה משאיר אותך כל הזמן מחוץ לאזור הנוחות. שפה אחרת, רקעים שונים, רפרנסים שונים. מסע שבו אתה דואג לצאת מאזור הנוחות משאיר אותך בהשראה מתמדת".
אולי אתה מסוגל לזה כי הסנטר שלך חזק.
"הוא התחזק, הוא לא תמיד היה חזק. היה גם חוסר ביטחון. בספר מתואר איש על אי קטן מלא רוחות, מפחד שיכבו את האש. הייתי הרבה שנים ככה, פחדתי שימנעו ממני להיות אמן. הייתי בהגנה, פחדתי לשחק, פחדתי להתפזר, פחדתי לשתף פעולה, אבל היו הרבה חומרים, יצאתי מאזור הנוחות גם בגלל השפע. אתה בעצם נותן ליצירה להוביל אותך, ולא לנפש עם הפחדים. זה תהליך, והסנטר הלך והתחזק. ככל שאתה מכיר את עצמך אתה מכיר גם במי שסביבך". •
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
