לפני שבועיים חברה שלי העלתה סרטון לרשת. "בדרך להופעה של איל גולן בפארק הירקון", היא כתבה, "מעריצים שרים 'טאיסיה זונה'". ואז מיד הוסיפה, אולי חוששת שלא יאמינו לה שהסרטון לא מבושל או ערוך ברוח התקופה, "צילמתי עכשיו בתחנת רכבת האוניברסיטה".
בהתחלה חשבתי שאולי זה לא נורא. אלו בטח כמה עשבים שוטים, תמיד יש כאלו. שני ילדים בני 15 שמנסים להרשים את הבנות מסביב, וחושבים שהדרך לצאת גבר אלפא זה להעז לכנות ככה אישה שעברה פגיעה מינית מזוויעה. אבל אז פתחתי את הסרטון, ומה שראיתי שם הימם אותי. על הרציף הלכה שיירה ארוכה של צעירים כבני 20. הם נראו כל כך יפי תואר ונרגשים, השיער חפוף וריחני מהמקלחת, לבושים בבגדים הלבנים שהם קוד הלבוש בהופעות של גולן.
הצעירים הלכו לכיוון היציאה, ושרו את השיר "האור שבעיניים". מתברר שבפזמון של הלהיט הזה, קצת אחרי המילים "את כל הכוח רק ממך אני שואב / את בשלך / לא מבינה", חלק ממעריצי איל גולן נוהגים להכניס את השורה "טאיסיה זונה". פשוט כי זה מתחרז עם “מבינה”, כמה חכם. כשהסתכלתי על הסרטון, ראיתי שם בנות 20 מקסימות מהסוג שנראה שהתגייסו לשרת ביחידות הכי משמעותיות בצה"ל. היו שם גם נשים מבוגרות וחייכניות שנראו כמו החברה הזו שלך, זאת שאת תמיד נמסה בתוך החיבוק הטוב והחזק שלה. אז הייתי משוכנעת שכאשר הם יגיעו לחלק שבו שרים "טאיסיה זונה", ברור שהן לא יצטרפו. בטח רק איזה מתבגר אידיוט שהקול שלו עוד לא התחלף ישיר בקול רם את הקללה, והשאר ישתקו במבוכה.
אבל לא, מה שקרה בפועל זה שכולם שרו את השורה הזו יחד. כולם וכולן לקחו חלק, לא היה אחד ששתק. הבחורות הצעירות, הנשים החייכניות שהלכו לצידן, כל לובשי הלבן החפופים ויפי התואר, כל אלו פשוט שרו ביחד את הקללה המשפילה הזו שאני אפילו לא רוצה לחזור עליה, קללה מיוחדת לצעירה שנפלה קורבן לתקיפה מינית, להשפלה. מילה שכל תפקידה הוא לבזות אותה ולהגיד לה שהיא רצתה את זה, חיפשה את זה, ילדה בת 17 שאשכרה פינטזה שהכוכב שהיא כל כך אוהבת ילחש לה באוזן מילים שאי-אפשר לחזור עליהן כאן.
וכשהם סיימו לשיר, כולם מחאו כפיים ושרקו באושר. תחושה חגיגית נפלה על הרציף המואר עם הבריזה של הערב. איזה ערב נפלא, ביזינו אישה שחייה נהרסו, ועכשיו נלך לעשות קרחנות בהופעה של האיש שהמפגש שלה איתו, ולא משנה מה אתם חושבים על האחריות הפלילית שלו בפרשה, הוא זה שהביא אותה לשם. וכשראיתי את זה, לא יכולתי שלא לחשוב ישר על טאיסיה. שעת ערב מאוחרת, הילדות שלה קטנות, היא בטח מכינה ארוחת ערב ועוד שנייה בטח תקבל את הסרטון הזה שהפך לוויראלי לנייד שלה. והמילה הזאת תחדור פנימה, ישר לבית המוגן והחם שהיא הצליחה לבנות לעצמה בכוחות בלתי נתפסים.
יש רגעים כאלו שבהם את יודעת שעכשיו, ממש בשנייה הזו, את רואה קלקול גדול. מין ריקבון מכוער שמעיד על משהו רע שפשט במדינה שלך, משהו שאת לא אמורה להשלים איתו, ולא משנה כמה לא בא לך לראות אותו. ובאמת, אני לא רציתי לראות את הדבר הזה שצעק אליי מתוך הסרטון ברכבת. כמו הרבה אנשים, גם אני בתקופה שבה אני שוב מאוהבת בעם שלי. במופעים המרגשים של טוב הלב והערבות ההדדית שהוא הפגין במלחמה.
ופתאום זה, אותו העם הנפלא ממש לא רואה שום בעיה בלבזות ולהשפיל מתלוננת על עבירות מין, ועוד עושה את זה באהלן-אהלן, בשריקות צוהלות, כאילו מבצע איזה אתגר טיקטוק. זה היה לי כל כך קשה להבין, שניסיתי למצוא להם תירוצים. הרי גולן לא הורשע מעולם, ולכן זכותם לחשוב שהוא לא אשם. הם אפילו יכולים לקרוא לי צבועה. אני הרי לא הפסקתי לראות שוב ושוב את אחד הסרטים האהובים עליי, "פרנטיק" של רומן פולנסקי, למרות שקראתי את העדות של בת ה-15 שהוא אנס בג'קוזי.
ובכל זאת, מה שאני לא מסוגלת להבין זה איך הם מרגישים בסדר עם לשיר מילים מחרידות כאלו על אישה שדיברה אלינו כל כך אותנטי ועצוב. לא, אני לא מסוגלת להבין איך לא היה שם אדם אחד שאמר לעצמו, "ומה אם טאיסיה באמת עברה שרשרת תקיפות כזו כי הכוכב הנערץ עליה הוריד פקודה ש'תפנק את החבר'ה’? כי אם כן, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות חלק מהלהקה הזאת שמעמיקה עכשיו את העוול שנעשה לה ואת הסבל שלה".
כשהסתכלתי על להקת המקללים הזו חשבתי רק דבר אחד. שחבל שהם לא למדו על בשרם מה התוצאה של המעשים שלהם כמו שאני למדתי. כשהייתי מאוד צעירה השתתפתי בתוכנית ריאליטי בשם "פרויקט Y", אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בטלוויזיה, בתקופה שבה עוד היה מקובל לעשות תוכניות שמתעללות במשתתפים. ובאמת, הרגשתי כל כך שנונה ומגניבה כשבמסגרת "הטיפול הקבוצתי" שעשיתי נכנסתי די חזק באחד המשתתפים, לוחם לשעבר, וצחקתי על המופנמות שלו. והבחור הצעיר הזה? הוא התאבד כמה שנים אחרי שידור התוכנית. לא אשכח את הרגע שבו קראתי את הידיעה על מותו. הנשימה שלי נחטפה כאילו שגיליתי שרצחתי מישהו, עד כדי כך הרגשתי שטנית ואשמה. ומאז יש לי חוק: יש דברים שעדיף לא לעשות, מילים שעדיף לא להגיד ובטח שלא לשיר ברכבת. בגלל זה אני לא מצטרפת ללינצ'ים באינטרנט, וזה נכון משני הצדדים של המפה הפוליטית. הרגשתי ככה גם לגבי הנפילה של חיים לוינסון. החריד אותי לגלות איך חברים טובים שלו מצטרפים בשמחה לעליהום, ולא עולה על דעתם שלא משנה מה הוא עשה, הרבה פחות מוסרי לפגוע בו ממקום כל כך אינטימי, אחרי שאכלת מהאוכל שלו, אחרי שהוא עזר לך בחיים.
את כל זה שכחתי כשעבר שבוע, והסרטון של השּׁרים ברכבת התחלף בסרטון חדש. הפעם של גולן נשבר בהופעה ובוכה בדמעות כשהוא מספר על מה הלינץ' הנורא שהוא עובר עושה לו ולילדים שלו. וכמו תמיד, בעולם הזה שמציע לך מיליון גרסאות לכל דבר ואין בו אמת אחת מוחלטת, גם אני שכחתי מהזעזוע שחשתי בסרטון הראשון והרגשתי כלפיו סוג של רחמים. "את, יש לך ראייה של ציפור", אמרה לי פעם חברה, "את תמיד מתעקשת לראות את כל נקודות ההשקפה". אולי בגלל זה החלטתי להרפות מגולן, פשוט לא להצטרף לאנשים שמתנפלים עליו. והאמת היא שזה פשוט היה לי הרבה יותר נוח, לא לקחת שום עמדה ברורה ולחיות לי בתוך המוך הנעים של השטח האפור מוסרית. ככה אני גם לא פוגעת בילדים של גולן וגם לא שרה על הרציף את השיר הדוחה ההוא - נשארת בן אדם בינוני מבחינה ערכית שלא פוגע לא בזה ולא בזה.
עד שיום אחד, אני פתאום נתקלת בתגובה באינטרנט, ומרגישה כאילו שפכו עליי דלי מעורר של מים קרים. הכל התחיל כשאסנת זוהר, משפיענית רשתות ידועה של הימין, העלתה בטוויטר פוסט תמיכה בגולן. "כרמל שאמה לא נתן לאיל גולן להופיע באצטדיון רמת-גן", היא כתבה, "אז איל בנה אצטדיון בפארק הירקון. מטורף מה שהולך פה, אלפי אנשים כמו חיילים לבושים בלבן. בלתי נמנע לחשוב שבדיוק מזה הם מפחדים. לא יעזור לכם כלום. ניצחנו". קראתי את פוסט ה”ניצחנו” הזה, ונטרפתי. את מי ניצחנו? את מה? חשבתי, את טאיסיה? האישה שברור מכל מילה שהיא אמרה בראיון כמה הנשמה שלה כואבת ושורפת, אותה הבסנו כשהפכנו לצבא לבוש לבן שמגן על הגולן?
אבל היה לי ברור למי התכוונה. לצד שלהם, הימין, מצביעי הליכוד. הם אלו שניצחו והם אלו שמרכיבים את הקהל בהופעות של הכוכב הענק. כי ככה זה בישראל של 2025, אין נושא אחד מהותי, מיוקר המחיה ועד חוק הגיוס בואכה תקיפות מיניות, שלא עובר תוך שנייה דרך מכונה גדולה ומשטיחה של פוליטיזציה.
ואז נתקלתי בתגובה של חברה שלי, ר', שזהרה לי מהמסך כמו מגדלור של אמת. "וואלה, את מגינה על אנסים", ר' כתבה בפשטות, "להקיא ממך ולהוקיע דעות של נשים כמוך. תתביישי. ממני, קורבן אונס שלא שותקת לנשים שרומסות נשים בלי לשים לב". כל כך התרגשתי מהתגובה שלה שישר התקשרתי אליה, לתת לה לסדר לי את הראש. החברה שלי היא לא רק קורבן אונס, היא חלוצה, לא פחות, אחת הנשים הראשונות שהעזו להתלונן על האנס שלהן בפנים גלויות ובשמן במדינה הזו.
והנה העניין, ר' היא אושיה מוערכת בימין. היא מקושרת להמון פוליטיקאים בתנועה, והם גם מקשיבים לה כי היא חתיכת מלכה מבריקה ומנומקת. ובכל זאת, היא לא הרשתה לעצמה להחליק לפוזיציה האוטומטית של "זה מהצד שלי אז זה בסדר" כשזה נוגע לגולן. לא, מיד הציבה גבול מוסרי ברור. טוב ורע, שחור ולבן. "איך היה לך אומץ?" אמרתי לה כשהתקשרתי אליה, וישר חשבתי שאני עלובה שלא היה לי כוח להיכנס לזה. "לא משנה אם הוא אף פעם לא הואשם", היא אמרה לי, "את יודעת, טאיסיה וכל הנשים שעברו תקיפה מינית חייבות שנשים אחרות יעמדו לצידן כמו חומת הגנה מאוד ברורה ויגידו 'לא נסלח ולא נשכח'. בכל פעם שהחומה הזו טיפה מתרופפת, כשאת רואה נשים הולכות להופעות של גולן וגם שרות את השורה ההיא, זה כואב כמו הבגידה הכי עמוקה שאפשר לתאר".
זה מה שקורה בחלוקה המדכאת הזו לימין ושמאל. בתוך שיח השנאה שלא משאיר שמץ של סיכוי לאף דיון אמיתי להתנהל. התינוק פשוט נשפך ביחד עם מי האמבטיה. במקרה הזה זו ילדה בת 17, שכל חטאה היה ללכת למסיבה הלא-נכונה ולפגוש את הבן אדם שיגמור לה את העלומים. "אני ימנית", החברה שלי אומרת, "אבל שום דבר לא יגרום לי להפסיק להיות בצד של הצדק, להגן על כל מי שעומד מול מישהו חזק ממנו בהרבה שפוגע בו ומנצל". היא מנתקת ואני חושבת שהלוואי שכולם יהיו כמוה, פשוט יעמדו תמיד בצד של האמת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
