אבהות מאוחרת היא דבר מדהים / הפכתי לאבא בגיל 51, ובאתי מוכן. בלב שלם. אני לא מתלונן, להפך - נהנה מכל רגע. סדר היום שלי מאפשר לי לבלות המון זמן עם הילדה. אני מבין את כל האבות שמצטערים בדיעבד שלא היו עם הילד כשגדל. זה הפסד ענק, של כל הדבר. עכשיו הילדה בדיוק בת שלוש. גיל מדהים. היא מתקשרת ועולם מדהים, עולם ומלואו, נפתח. היא עושה קישורים מדהימים ולהטוטנות בעברית. אני מקנא בזה. כשאני מתיישב לכתוב, אלה בדיוק היהלומים שאני מחפש.
אמרתי לא מתלונן בכלל? אז בכל זאת קצת על העייפות. סבתא שלי, שנפטרה בגיל 103, מאוד אהבה לישון בצהריים. זה היה קדוש. כשאבא שלי היה ילד, הוא שיחק בחצר והעיר את השכן מתנומתו. השכן ירד למטה, לקח את אבי מהאוזן, עלה לדלת של סבתא שלי, צילצל, העיר אותה והתלונן, הילד עושה רעש אני לא יכול לישון. אם אתה לא יכול לישון בגלל רעש, אמרה לו סבתא שלי - אתה לא מספיק עייף. וואללה, צודקת. אם אתה לא נרדם בגלל רעש, אתה לא מספיק עייף. ילדים קטנים מלמדים אותך את זה.
צריך ממשלה חדשה / אני חושב שמצבנו עוד יותר בעייתי ממה שאנחנו חושבים. זאת הממשלה, אם לא הכי גרועה בתולדות ישראל, אז לגמרי על הפודיום. עד 7 באוקטובר היינו מסתפקים בממשלה שתהיה פחות גרועה, אחרי 7 באוקטובר אנחנו צריכים משהו אחר - לא מספיק שיהיה פחות גרוע, צריך שיהיה מצוין. ישראל תמיד הייתה עם נטייה לימין, ואחרי 7 באוקטובר עוד יותר. אנחנו במצב הכי ימני אי פעם במדינה, אבל אנחנו צריכים מנהיג שיצליח לחבר את הרוב הליברלי - שאני מאמין שהוא הרוב - לבחירות הבאות, מנהיג שאפשר לסמוך עליו, שיודע לאן הולכים, שמסתכל בעיניים ומדבר דוגרי, וזה שהבנאדם הזה עוד לא נראה, כולל מכל מי שנמצא שם עכשיו - קצת מלחיץ אותי. יש טובים יותר ויש טובים פחות, אבל אני מאוד מאוכזב שלא קם אדם חדש. מתישהו, כנראה לא בבחירות הקרובות, נצטרך מועמד מצוין כדי לבנות דברים מחדש. וקואליציה של 65 לכאן או לכאן לא תקדם כלום באמת, היא שוב תהיה סחיטה לסיעות הקטנות. עיין ערך החרדים והגיוס. אם לא תהיה קואליציה רחבה, אילו תהליכים רחבים יוכלו לזוז פה?
"המון שנים קשה לי עם המושגים שמאל וימין. אני חושב שהמחנה הליברלי הוא הרוב בישראל. אם לא, ואם באמת אי-אפשר לקבץ רוב של אנשים שמאמינים ב'חיה ותן לחיות'? אם אלה לא רוב האנשים פה, זה יהיה מאוד עצוב"
אתה רואה את עצמך יותר בצד השמאלי או הימני של המפה הפוליטית?
המון שנים קשה לי עם המושגים שמאל וימין. המציאות יותר מורכבת מהתוויות האלה, ואני אדם שמורכב מיותר מאשר התוויות האלה, בייחוד אחרי 7 באוקטובר. אני לא מצליח להבין. האג'נדות, בעיקר הרועשות יותר, מימין ומשמאל - אלה לא דברים שקורים במציאות, נכון? אין תהליך שלום, אין סיפוח ובתכלס היום-יום שלנו דורש מינימום שלא קיים - שמישהו יטפל בביטחון, בכלכלה, בחברה, בחינוך, בבריאות. בשירות הציבורי הבסיסי לאזרח. זה אולי נשמע רומנטי ודמיוני, אבל מה אני מבקש? את המינימום שבמינימום. האג'נדות של שמאל וימין לא רלוונטיות לרוב הדברים שצריך לעשות. לא הכל שמאל-ימין, וזה שאין אדם שיכול לאחד את שני הצדדים האלה - זה כישלון של כולם. אני חושב שהמחנה הליברלי הוא הרוב. אם לא? ואם באמת אי-אפשר לקבץ רוב של אנשים שמאמינים ב'חיה ותן לחיות'? אם אלה לא רוב האנשים פה, זה יהיה מאוד עצוב.
אני לא רוצה להיות מהגר / אנשים מוציאים דרכון, מתכננים לעזוב, עוזבים. לא בא לי להיות מהגר באירופה. אנשים שואלים אותי אם לא חשבתי לגור שם - ברור שחשבתי, בתור חוויה, אבל זה לא המצב. לברוח מעכשיו לעכשיו ולחפש את עצמך שם זה נורא. אני פה. העבודה שלי היא השפה. אני לא יכול לעבוד מרחוק, ואני גם לא רוצה. זה חורבן בעיניי. אני דובר עברית, דובר ישראלית, נולדתי במקום עם פוטנציאל עצום ואני גר בעיר הכי כיפית בעולם. אני לא רוצה לאבד את זה, לא רוצה לאבד את העברית שלי. היא הכל בשבילי.
הרדיו לא מת / שנים הספידו את הרדיו כדבר שהולך ונעלם. אבל אין ספק שהרדיו פה כדי להישאר. שטף הפודקאסטים עזר לי להבין את זה. אי-אפשר לוותר על פורמט שאתה צורך רק עם האוזניים. חוץ ממוזיקה כמובן, זו צורת תקשורת אינטימית, מיידית, בלתי אמצעית. זה עושה לך משהו אחר במוח. יש חופש להתרכז בשפה, בלשון, במילים, בצורה שפורמטים אחרים פחות מאפשרים. בקרוב, כש-102FM תעבור ללוח שידורים חדש, נכניס גם וידיאו לתוכנית שלנו 'טייכר וזרחוביץ''. כבר המון זמן שאנחנו רוצים להכניס מצלמה לשידור. לא נצלם את המערכונים כי בכל זאת, מערכונים ברדיו זה מוזר, אבל נצלם את השיחות שלנו ונוציא את חלקן לרשתות. אף פעם לא ספרנו אותן כקומדיה, רק כמעברים בין המערכונים, אבל לאט-לאט הן הפכו מבחינת המאזינים לחלק חשוב בתוכנית. פעם הייתה לנו יותר התנגדות, אבל היום אנחנו מבינים שיש משהו נחמד בלראות רדיו.
אני אוהב להופיע בלייב / המפגש הראשון ביני לבין ערן זרחוביץ' היה לפני 20 שנה. הבטחנו לעצמנו ולמאזינים שאחרי שיחזרו כל החטופים - ואני מקווה שזה בקרוב - נעשה תוכנית לייב, מול קהל. אני מת על זה. עשינו כמה כאלה וזו תמיד חגיגה כיפית, חוויה אחרת. לשמוע את הצחוקים במקום, לראות את האנשים בעיניים. נראה שהיום הזה הולך ומתקרב. הבטחנו ונקיים. 20 שנה יחד זו הזדמנות יפה. אגב רדיו על הבמה, יש את 'האולפן שלי בנץ' - התוכנית המלווה ל'האחיין שלי בנץ' של כאן חינוכית, שהוקלטה לייב על הבמה ומשודרת גם על המסך (בימי ב'-ה' בכאן חינוכית ובכאן BOX).
לא פשוט לייצר סאטירה בזמן כזה / הפוליטיקה כמובן מטורללת לגמרי ולהשתוות אל הפוליטיקאים שלנו זה לא פשוט. כסאטיריקן ברור שזה עושה את העבודה שלי להרבה יותר קשה. אנחנו נמשיך לנצח אותם, לכתוב דמויות מטורללות זה הלחם והחמאה של 'ארץ נהדרת', אבל הם בהחלט נותנים לנו פייט. וברצינות, אני מאמין שכל המטורללים שנמצאים בכנסת - יש להם מטרה. הביאו אותם כדי שיהיו מטורללים, כדי שנסתכל עליהם, שימשכו את תשומת הלב. אני חובב קוסמות, אז אני יודע מתי אתה צריך לנער את החפיסה ביד ימין כדי שאפשר יהיה להחביא קלף ביד שמאל. זה זה. אין בזה שום דבר אחר. זה מטורלל בכוונה. צעקנות מתוחכמת. אני זוכר שבילדותי המטורלל הכי גדול בכנסת היה הרב בא-גד. אהבתי אותו, הוא היה מצחיק. אז היה אחד בתור אתנחתה קומית, אבל כשאלה כל כך הרבה - זאת כבר שיטה.
החיקוי של גולדקנופף גורם לי ליהנות / כשהתחלתי לעשות חיקוי של גולדקנופף ב'ארץ נהדרת' לפני הבחירות האחרונות, שלוש שנים - מי חשב שזו דמות שתישאר לכל כך הרבה זמן, שהוא יהיה אישיו - הפתיעה אותי מאוד המהירות שבה אני מרגיש נוח להיות גביר. איזה כיף זה להיכנס לנעליים של גביר ולהיות כזה לכמה שעות. תחושה נהדרת. להיות בנעליים האלה זה כמו טיול לעולמות אחרים. היה לי את זה גם ביוסי כהן, אבל אחרת. להיות גביר עוטף אותך בתחושה נעימה ומזמין אותך פנימה - בוא, תיהנה, הכל שלך.
אני השופט הכי קשוח של עצמי / בתוכנית 'סיפורים מהכורסה' (ימי חמישי בכאן 11 ובכאן BOX) צילמו כל אחד בנפרד. לא פגשתי אף אחד, חוץ מדודו ארז לא ידעתי מי עוד משתתף. אז לא היה את הקטע התחרותי שתמיד יש, שבו המוח לא מפסיק לעשות השוואות, והיה בזה משהו מאוד נעים. לשבת על הכורסה ולספר את שלי. גם החוויה של לשבת בבית ולראות את התוכנית כצופה נקי לגמרי הייתה נעימה. זה כבר מזמן לא עושה לי את זה לראות את עצמי בטלוויזיה, אבל פה זה היה כיף. אני כל הזמן צופה בעצמי ברמה המקצועית - ואני בוחן קשה של עצמי.
אני חולם לעשות סטנד-אפ / החלום שלי זה לעשות סטנד-אפ. פעם-פעמיים עליתי לבמה, אבל לא עשיתי את הדבר האמיתי. תמיד שואלים אותי וגם אני שואל את עצמי, מה, איך לא עשית סטנד-אפ אף פעם? הצורך שלי לבדר מתמלא ברדיו ובטלוויזיה, אבל יש משהו בלעמוד לבד על במה, לקבל צחוקים על המקום. רוב הזמן אני עובד בצוות, ולפעמים בא לבנאדם לעמוד לבד. להתבטא. ושם, איפה שחופרים, יוצאים דברים חדשים - לפעמים אפילו חדשים לי. אולי בבוא הזמן.
תובעני לעשות טלוויזיה ורדיו יחד / החלפתי פעמיים את איל קיציס בטלוויזיה כשהוא התקדם הלאה. בהתחלה ב'זומביט'. אחר כך בשעשועון שנקרא 'תיק תק', הוא עזב לטובת 'ארץ נהדרת' והחלפתי אותו בזה. אנחנו כבר שנים ביחד, כל החבורה. בטח הגווארדיה הוותיקה. התמזל מזלי להיות בתוכנית שרצה 23 עונות. אני נדהם מזה בכל פעם מחדש. הצטרפתי להופעות אורח בעונות הראשונות, ומעונה 11 אני חבר מערכת מלא. עכשיו הורדתי קצת מהכתיבה לטובת משחק, לרענן קצת את המוח.
זה די תובעני, לעשות גם רדיו וגם 'ארץ נהדרת'. הדינמו בראש רץ במהירויות מטורפות, בלי הפסקה. מחסומי כתיבה? אני לומד לחיות לצד הבעיה. למדתי שככל שמשחררים - וזה בלתי נתפס לאדם שקשה לו לשחרר - רק יוצא יותר, ויותר טוב.
אני אוהב לנגן ואפילו יש לי להקה / פעם היה לי שיגעון טיסה. עשיתי רישיון על ססנה ב-98', עלה לי המון כסף והמון זמן ואז גיליתי שאין ממש לאן לטוס בארץ. אני לומד תופים. כבר 20 שנה. לוקח שיעור-שניים פעם בכמה חודשים, נכנס לחדר חזרות עם חברים ועושה רעש. בשביל פרפקציוניסט, לעשות משהו בלי לרצות או לכוון להיות ספץ בו, זה מאוד משחרר. זה לא המקצוע שלי, אני לא מתופף טוב במיוחד אבל אני נהנה. אין לי מערכת בבית כי חוש השכנות הטובה שלי לא נתן לי לעשות את זה. גם לא כיף לתופף חלש.
מוזיקה זה התחביב המושלם. הטהור. וכשזה בהרכב עם חברים היופי גדול מסך מרכיביו. אז יש לי הרכב יחד עם גיא פלג, ירון רז, מאור אסא וארז כספי. קוראים לנו רוחמה 40 ואפילו הוצאנו אלבום ויניל ב-25 עותקים.
תיבת דואר יכולה להפוך ללוקר / אחרי שעברתי את גיל 50 גיליתי שאני סתם סוחב עליי את המפתח של תיבת הדואר בבניין. היא הרי מזמן לא נעולה, ומי שרוצה לפרוץ יכול להתגבר על הכספת הזאת, ובכל מקרה אין מה לגנוב משם - אדרבה, מוזמנים לקחת את הארנונה. בכלל, הפרנויה שייגנבו מכתבים היא מעידן אפרים קישון. בשביל מה צריך את התיבה הזאת בכלל? יום אחד ישבתי למטה על הספסל עם כוס קפה. כשהייתי צריך ללכת אמרתי, מה אני עושה עם הכוס? ופתאום קלטתי את תיבת הדואר. מפה לשם נהייתה לי שם ארונית, כמו בחדר הלבשה. דברים שאני צריך, אני שם בפנים, אפשר גם להחביא כסף - אף אחד לא מסתכל.
"אנשים מוציאים דרכון, מתכננים לעזוב, עוזבים. לא בא לי להיות מהגר באירופה. אנשים שואלים אותי אם לא חשבתי לגור שם - ברור שחשבתי, בתור חוויה. לברוח ולחפש את עצמך שם זה נורא. אני פה. העבודה שלי היא השפה. אני לא יכול לעבוד מרחוק, ואני גם לא רוצה. זה חורבן בעיניי"
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
