דן כנר מרשה לעצמו לוותר מדי פעם על העניבה. כן, גם כשהוא יוצא מהבית. זה קרה רק לקראת יום הולדתו ה-80. "באירועים שאני מנחה אני בחליפה ועניבה, כשאני משדר אני בדרך כלל עם עניבה, אבל בזמן האחרון אפשר למצוא אותי בלעדיה גם מחוץ לבית", מגלה איש הרדיו והמנחה הוותיק בריאיון ל"7 ימים". "למדתי שכשאתה עם עניבה יש אנשים שמסתכלים עליך כציפור מוזרה".
העניבה אולי נשארת לפעמים בארון, אבל לריאיון בביתו שבמעלה אדומים הוא מתיישב בחולצה מכופתרת. בכל זאת, המעמד מחייב ומדובר באיש שהוא כמעט מילה נרדפת לממלכתיות ולייצוגיות בישראל. ממלכתיות מהסוג שנמצא היום בסכנת הכחדה. "העברית של היום לא רק משובשת יחסית לזו שגדלתי עליה, אלא לעיתים גם גסה מדי, וזה באמת מרגיז אותי", הוא משתף. "השיח והביטויים שמשתמשים בהם גסים מדי".
8 צפייה בגלריה
דן כנר. "למדתי שכשאתה עם עניבה יש אנשים שמסתכלים עליך כציפור מוזרה"
(צילום: יונתן בלום)
אחד המקומות המרכזיים שהבוטות באה בהם לידי ביטוי הוא הכנסת, וכנר מדגיש שהיא באה משני צידי המפה הפוליטית. "השיח אלים מאוד. כואב לי שזה כך גם בכנסת. אני מאוד ממלכתי וטקסי, והכנסת היא אחד הסמלים של הממלכתיות. להכניס לקודש הקודשים הזה של הממלכתיות את הרחוב, את ההמוניות, את הוולגריות? זה ממש פוצע את ליבי ואת אוזניי".
חשבת פעם להיכנס בעצמך לפוליטיקה?
"מעולם לא הציעו לי, וגם אינני מתאים לזה. אני לא מתמצא בפוליטיקה ולא יודע להגן על עמדותיי. אני לא יודע להיות פוליטיקאי".
× × ×
כנר נולד בפתח תקווה ב-4 בדצמבר 1945. "שלושה ימים קודם לכן שתי חברות תחבורה, 'גלי המעביר' ו'איחוד רגב', התמזגו והפכו לחברת דן. אבא שלי, שאהב לכתוב מכתבים, כתב לחברה 'לכבודכם קראתי לבני דן'. כתבו לו 'תודה רבה'", מספר כנר. "כשהייתי בן 25 הייתי כוכב טלוויזיה גדול, כי היה אז רק ערוץ אחד. בכנס של דן לציון 25 שנה לחברה הקרינו תמונה שלי עם אוטובוס צעצוע בלול. אחר כך הזמינו אותי לישיבת הנהלה ונתנו לי כרטיס נסיעה חופשי בקווי דן למשך שנה אחת. גרתי אז בירושלים, אז נתתי את זה לאמא שלי ובמשך שנה היא נסעה לעבודה בחינם".
ומה האמת, למה קראו לך דן?
"לאחי הבכור, שנפטר מסרטן ב-1995, קראו יורם, כי הוא נולד בעיצומה של מלחמה העולם השנייה ואבי אמר 'יו-רם. אלוהים גדול והוא יפתור את כל הבעיות, לטוב או לרע'. אני נולדתי אחרי המלחמה, אז אבי אמר 'אלוהים דן את כל ברואיו – במקרה הזה הארצות השונות – על פי מה שהם עשו במלחמה'. אחי הצעיר נולד ארבע שנים אחריי, אחרי קום המדינה, אז אבי קרא לו מיכה – כי 'מי כמוך באלים השם'. זו האמת".
8 צפייה בגלריה
כנר באולפן הקלטות. "הוצפתי באלפי מכתבים, עוד כשהייתי חייל בגלי צה"ל"
(צילום: שלום בר טל)
את שם המשפחה הוא דואג להגות כפי שהיה במקור, במלעיל – כָּנֶר. ברדיו התבקש לשנות לכנר במלרע, כדי שיהיה לשם צליל עברי, ובנותיו כבר אימצו את השם בגרסה הזו.
אפשר לומר שבצעירותך היית אליל נערות. רווק מבוקש.
"למה לא היום?" הוא אומר ופורץ בצחוק.
היום אתה לא רווק.
"ברור, ברור. קודם כל, מעבר לסיבות האישיות שאולי בזכותן אהבו אותי, אסור לשכוח שהיה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה. כשהופעת בערוץ הראשון היית כוכב ארצי לאומי, אנשים ונשים נשאו אליך את עיניהם ואת ליבם. הוצפתי באלפי מכתבים, עוד כשהייתי חייל בגלי צה"ל, כשעוד לא ראו אותי אלא רק שמעו ברדיו. זאת הייתה תקופה יפה. לעיתים היה קשה לי לעבור ברחוב, לעיתים הייתי נבוך. לא כל אחת יודעת להביע את פנייתה מלב טוב".
כנר גדל בבית רוויזיוניסטי, שמזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית, ובביתו תלויה תמונתו של זאב ז'בוטינסקי. "את החינוך קיבלתי על פי הנדר הבית"רי, שאחד מן העקרונות שלו הוא העברית. אמרת קודם אליל – ז'בוטינסקי הוא אליל אמיתי, עם סיבות נכונות להיות אליל. לא בזכות יופי או משהו".
את העמדות הפוליטיות שלו הוא הסתיר רק בזמן השידור, ולא מפני שפחד להביע אותן בפומבי. "כל אחד ידע את עמדותיי, גם במה שקוראים לו שיחות ברזייה הייתי מביע אותן ברצון רב. אבל לא בשידור. רבים כמוני שמרו על שתיקה, לא מפחד, אלא ממה שכמעט לא קיים היום בתחנות השידור השונות – רצון לשמור על ניטרליות כשפונים אל המאזין. אני אומר, אל תכניס לראש של המאזין את דעותיך. תן לו את המידע, הוא יחליט מה הוא רוצה ואיזו עמדה לנקוט. אני חושב שכך צריך לנהוג הקריין הנכון, וגם העיתונאי. בעיניי, עיתונאי צריך להביא ידיעות בלי להכניס את מחשבותיו לתוכן. בשביל זה יש טורי דעה".
"יש פינה חמה בליבי לגלי צה"ל. התחנה הייתה ועודנה חממה לעיתונאי העתיד. היום היא בכלל לא צבאית, וזה מציק לי. אני מציע לשחרר את זה מהכותרת הצה"לית, ולהשאיר את התחנה. טוב שיש תחרות בין תחנות, אבל אל תקראו לזה 'גלי צה"ל'"
אבל לפעמים אפילו בשימוש במושגים מסוימים יש משום הבעת עמדה. יש עיתונאים שהיו כותבים שאתה מתגורר "בהתנחלות מעלה אדומים", אחרים לא ישתמשו במילה התנחלות ורק יציינו שאתה גר "מעבר לקו הירוק".
"מעלה אדומים הוקמה ב-1975 בימי יצחק רבין בראשות הממשלה. אני כאן מאז 1991 והייתי המנחה של הטקס שנערך לכבוד הפיכתה לעיר. מבחינתי זו לא התנחלות. זאת עיר היום, קשה מאוד להצמיד לה את המילה התנחלות".
יש לך ביקורת על מגישים שכן משתמשים במיקרופון הציבורי כדי לבטא את דעותיהם האישיות?
"אינני מדבר על רֵעים ועמיתים, גם לא על קולגות שאני לא מכיר מתחנות אחרות. אני חושב שלקריין אסור לחמוס את המיקרופון לצורכי דעותיו שלו או רצונותיו שלו. אבל אתה יודע, היום כבר אין מקצוע כזה, 'קריין' – היום יש שדרן, מגיש, מנחה".
כנר החל את דרכו העיתונאית בגלי צה"ל ולאחר השחרור התקבל לקול ישראל לתפקיד הקריין. בהמשך הנחה תוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון. כמי שגדל בתחנה הצבאית, הוא סבור שההחלטה של שר הביטחון לסגור אותה שגויה, אבל גם שיש צורך לשנות את האופי הנוכחי שלה.
"יש פינה חמה בליבי לגלי צה"ל, ערש הולדתי כעיתונאי וכקריין. התחנה הייתה ועודנה חממה לעיתונאי העתיד. יש רק דבר אחד שמציק לי", אומר כנר. "כשאני הייתי בגלי צה"ל היא הייתה באמת תחנה צבאית, אל החיילים ומהחיילים. כשבאתי שידרה רק ארבע שעות, משש בערב עד עשר. היום היא בכלל לא צבאית, וזה מציק לי. אני מציע לשחרר את זה מהכותרת הצה"לית, ולהשאיר את התחנה. טוב שיש תחרות בין תחנות, אבל אל תקראו לזה 'גלי צה"ל'".
מה דעתך על הניסיונות של שר התקשורת לפגוע בתאגיד, ובפרט בחדשות?
"בלי להביע את דעתי על כוונותיו וסיבותיו, אני רק יכול להגיד שאם התאגיד ייסגר – זה יכאב לי אישית. יכאב לי מאוד. מה גם שאז הרדיו הציבורי האמיתי היחיד בארץ ייסגר".
מה תענה למי ששואלים למה צריך שידור ציבורי?
"התפקיד של שידור ציבורי הוא להגיע לכל פינות העם ולכל הגילים. התוכנית שלי, למשל, מכוונת לגמלאים. אין להם הרבה תוכניות כאלה, ורדיו מסחרי לא ייקח תוכנית כזאת, כי הוא פונה יותר לצעירים. הרדיו הציבורי גם מציע שידורים בשפות שונות, מה שהתחנות האחרות לא עושות".
× × ×
כנר אב לשתי בנות – ענבל בת 47 וענת בת 46, שתיהן מאשתו הראשונה דפנה, שממנה התגרש ב-1991. אלה היו גירושים מכוערים, שהיו מלווים בהאשמות הדדיות וכיכבו בעיתונים באותה תקופה. היום הוא חי במעלה אדומים עם אשתו השנייה, מלכה, או מלכה'לה כמו שהוא קורא לה, שצעירה ממנו ב-13 שנה. "מלכה'לה החזירה לי את האמונה באדם, באישה ובנישואים", הוא אומר בגילוי לב.
"נישואיי הראשונים היו טעות, חוץ משתי הבנות שנולדו, שהן אושר חיי", הוא מסביר, "הייתי משוכנע בשעתו שזוגיות טומנת בחובה רעלים. עכשיו אני חווה עם מלכה'לה 20 שנה של חמימות, נעימות וביטחון. אני מהלך בחיים כשאני יודע שיש לי גב אוהב ובוטח. אנחנו כבר 20 שנה נשואים ועדיין ברקיע השביעי".
ב-2023 יצא לאור ספרו "דבריהם האחרונים", שכולל את המשפטים האחרונים שאמרו אנשים שונים לפני מותם. מדובר בספר המשך לזה שכתב אביו המנוח, ד"ר ישראל צבי כנר, ב-1970 בשם דומה. השנה פורסם ספר הילדים "סבא מתנה" שחיבר כנר, בשיתוף פעולה עם ד"ר מאיה גז. "הספר נכתב בעברית רגילה. יפה, אבל רגילה. אמרתי, נכניס עוד דבר חינוכי. יש קטע שבו יורד גשם ואני כותב שם 'הגשם מתחיל לזרזף'. כך הילד לומד שזרזיף זה גם שם של גשם, כמו מטר".
בספר החדש הוא חוגג את היותו סבא. הספר עוסק בקשר בין סבא דני (כן, ככה קוראים לכנר האנשים שמכירים אותו מקרוב) לנכדו יותי – על שם נכדו הבכור, יונתן. בסיפור, סבא דני מראה לנכד מתנות שהטבע מעניק – כמו בלוט של אלון, קלמנטינה וענף עם עלה זית.
בתו ענת הביאה לעולם את יונתן לפני כחמש שנים כאם יחידנית. במהלך ההיריון נכנסה למערכת יחסים עם בת זוגה כיום, שני, שהייתה עד אז חברתה הטובה ושותפתה לדירה. זאת מערכת היחסים הראשונה של ענת עם אישה. "הן התאהבו והפכו לזוג", מספר כנר.
איך הגבת כשהיא יצאה מהארון?
"אני לא חושב שבכלל הייתה שיחה מסודרת. הייתי אצלן בביקור, ישבנו ודיברנו, והתברר מהשיחה שהן יחד. הן ראו שאני לא מתרגש משום דבר. תראה, העולם השתנה ואני מקבל את זה. זה חלק מעולמנו, ומסביב יש אוהבי גברים ואוהבות נשים כל הזמן, עם יחסים יפים מאוד ביניהם. אנשים בעבר פשוט נבהלו, לא ידעו מה ייצא מזה, קראו לזה 'תועבה'. היום זה נראה לאנשים אחרת".
בהמשך בת הזוג שני ילדה תאומות, כרמל ואריאל, כיום בנות שנתיים וחצי, וכנר עכשיו סבא אוהב לשלושתם. "הן אימצו כל אחת את ילדי השנייה. זכיתי לנכדים בגיל מאוחר מאוד", הוא מעיד. "בספר מופיע רק יונתן, כי הוא התחיל להיכתב לפני שהתאומות נולדו. הם גרים ברמת גן וקשורים מאוד אליי ואל מלכה'לה, סבא וסבתא שלהם, למרות המרחק".
× × ×
במהלך השנים הרבה כנר להנחות טקסים, אירועים ופסטיבלים. הוא מתאפיין בעברית צחה ובהגייה קפדנית, כולל רי"ש מתגלגלת, שכבר כמעט נעלמה ממחוזותינו. ביתו גדוש באלפי ספרים בשפות שונות, רבים מהם ירש מאביו, אבל בליבו שמור מקום חם לעברית. הוא נוהג לנקד גם הודעות שהוא שולח בווטסאפ ופתקים שהוא כותב לאשתו. "אני מנקד כל דבר, יש לי שריטה כזאת. זה הרגל שנכנס לוורידיי מאז שהייתי קריין".
מה דעתך על העברית השגורה בפי רוב העיתונאים הישראלים בימינו?
"מצד אחד אני משלים עם זה, כי שפה הולכת ומשתנה כל הזמן. כך זה בכל העולם. השפה פושטת צורה, לובשת צורה, נטמעות בה שגיאות כביכול, שהופכות לחלק מהשפה. חלק מהדברים נכנסים בסוף גם למילונים. אין לי ברירה אלא להשלים עם זה. מצד שני, מבחינתי אישית צר לי על כך, כי גדלתי על עברית אחרת, אני מדבר עברית אחרת, ואוזניי מתגעגעות לשמוע את העברית ההיא".
8 צפייה בגלריה
איור מתוך ספר הילדים "סבא מתנה", שכתב כנר בשיתוף עם ד"ר מאיה גז
(איור: חוליה פיליפונה-ארז, הוצאת הפקטורי)
כנר מודע היטב עד כמה קולו מזוהה בתרבות הישראלית. "אני לא יודע אם אני מתייהר או לא, אבל הרבה רוסים שאני פוגש אומרים לי, 'אתה יורי לויטן שלנו'", הוא מספר. לויטן היה קריין יהודי-סובייטי מיתולוגי, הקריין הראשי של רדיו מוסקבה בברית המועצות, שנודע בזכות הודעותיו בזמן מלחמת העולם השנייה. בין השאר, הוא הודיע ברדיו הסובייטי על כניעת גרמניה הנאצית. "היה לו קול מרשים ביותר, שמרו אותו להודעות מיוחדות".
"רבים כמוני שמרו על שתיקה. לא מפחד, אלא ממה שכמעט לא קיים היום בתחנות השידור השונות – רצון לשמור על ניטרליות כשפונים אל המאזין. אני חושב שכך צריך לנהוג הקריין הנבון, וגם העיתונאי"
אי-אפשר לעבור על הקריירה העשירה של כנר מבלי לדבר על הרגע ההוא בשנת 2011, כשהנחה את טקס חנוכת האנדרטה לנספים באסון השריפה בכרמל. כנר קרא אז בפני הקהל טקסט שנוי במחלוקת שהוכתב לו, ולפיו ראש הממשלה בנימין נתניהו "היה הראשון שהבין את גודל האירוע". בעבר סיפר שאדם מסוים, שביקש ממנו לא לחשוף את זהותו, כתב את הטקסט לבקשת נציבות שירות בתי הסוהר. 44 בני אדם נהרגו בשריפה בכרמל, רובם אנשי שב"ס.
14 שנה אחר כך, הוא כבר מפנה את האצבע בפומבי לאנשי ראש הממשלה. "כשבאתי לשם אמרתי לאנשי שירות בתי הסוהר 'חבר'ה, זה לא טוב להגיד את המשפט הזה. זה יעשה לא רק לי נזק, זה יעשה נזק לראש הממשלה'", משחזר כנר. "הם אמרו 'נברר' וקראו לעוזרת של ראש הממשלה. היא נבהלה מאוד ואמרה 'לא, לא, אל תשנה אף מילה'. היא הלכה לדבר עם יועץ של ראש הממשלה, חזרה ואמרה שבשום אופן לא לשנות".
אתה מתחרט על מה שקרה שם?
"זה יישמע מוזר, אבל אני גאה בהנחיה. קודם כל, זאת הייתה הנחיה למופת. המשפחות באו אליי אחרי האירוע והיו מרוצות מאוד, רק למחרת קלטו את הסערה, כשבעיתון עשו מזה עניינים. היה מכובד מאוד, ממלכתי מאוד. אני ממלכתי, טקסי ומקצוען. אני, כמנחה שמשלמים לו בשביל להנחות, מקבל דף ואומרים לי 'את זה אתה תקרא'. אני לא עיתונאי באותו רגע, אני מנחה. עיתונאי – שיעשה את הבירור ואת התחקיר אם ראש הממשלה ידע בשעת מעשה או לא ידע, אם היה הראשון או לא. זה לא תפקידי. אמרו לי 'תגיד את זה', ניסיתי להניא אותם מזה, לא הלך – אמרתי את זה".
אבל בדיעבד, עם הריקושטים שזה גרם, אתה לא מתחרט?
"זה העניין, שהמילה 'מתחרט' לא קיימת כאן. אני מצטער על הריקושטים האלה, מצטער שחטפתי אותם, אבל אני לא מתחרט על שום דבר. פעלתי נכון. זה מעמד ממלכתי עם משפחות שכולות מהשריפה הנוראה, היה ברור שלא אעזוב פתאום את כולם ואלך. מה שכן, וזה גם עלה בדעתי בזמן ההנחיה, הייתי יכול לא להגיד את השורות האלה. חשבתי, אולי אני לא אגיד. המקסימום שעשיתי הוא שלא הרמתי את הראש מהדף. בדרך כלל אני לומד בעל פה טקסטים ועומד עם העיניים אל הקהל, כי אני חושב שזה לוכד יותר תשומת לב וגם סמכותי יותר. במקרה הזה, קראתי מהדף".
8 צפייה בגלריה
נתניהו בטקס חנוכת האנדרטה לנספים באסון השריפה בכרמל. "הייתי יכול לא להגיד את השורות האלה"
(צילום: גיל נחושתן)
כדי שיבינו שאתה לא אומר את זה מעצמך.
"כן, שלא יחשבו שזה אני אומר את זה. אולי הייתי צריך לא לקרוא את זה. החלטתי בסוף לקרוא, ולא להסגיר את הכותב. הוא נתקף פחד כזה ממה שהתפרסם למחרת, שהוא מיהר לצלצל אליי וביקש לא להסגיר את שמו".
× × ×
ביום חמישי הקרוב כנר יחגוג יום הולדת עגול, 80, אבל לדבריו הוא כלל לא מרגיש את הגיל. "בלי להיות קיטשי, אני לא מרגיש את השנים. בראשי, וגם בהנהגתי היומית, אני מרגיש צעיר מאוד".
איך אתה שומר על עצמך צעיר, מה סוד הקסם?
"ההרגשה הזאת עולה מעצמה. אני עושה אותם דברים, קורא, מתרוצץ ממקום למקום בהנחיות ובאירועים, ממציא את עצמי מחדש עם הספרים והמופעים השונים, האחרון שבהם עד כה נקרא 'איש הרדיו'. זה אותו מרץ נעורים, כך אני מרגיש".
המלחמה השפיעה כמובן על כנר, כמו על שאר האזרחים במדינה. "במעגל הקרוב אליי לא היו נופלים או חטופים, אבל מצב הרוח הוא לא מה שהיה, עד היום. אי-אפשר להתנזר כל הזמן מבילויים, אבל עדיין לא חזרנו ממש לשגרה. לא צפיתי בקולנוע כבר המון זמן", הוא מספר. "אגב, אני לא צופה בטלוויזיה ולא מקשיב כמעט לרדיו, רק לחדשות, כשאני במכונית. אני כן מעודכן, כי אני כל היום מול המחשב, כותב טקסטים לטקסים ולאירועים שאני מנחה. אז אני תמיד ב-ynet, וגם מנוי ל'ידיעות אחרונות'".
תוכנית אחת שכנר לא מפסיד ברדיו היא זאת שהוא מגיש כבר כמעט 50 שנה. בכל שבת בצהריים, בין שתיים לארבע, הוא משמיע בכאן ב' שירים משנות ה-50 וה-60 שאהב עוד בצעירותו. פעם קראו לה "צפיחית בדבש", היום השם הוא "מתוק מאז". "בשירו 'אמריקן פאי', דון מקלין התייחס למותם של שלושה זמרי רוקנרול ידועים בהתרסקות מטוס, והוא כתב בשיר שמבחינתו זה היום שבו המוזיקה מתה. אני מאמץ את זה כדי לומר שמבחינתי, המוזיקה מתה בשנות ה-60".
"אני לא אומר שאני לא מקשיב היום לשירים – בעיקר עבריים, אגב, הלועזיים היום פחות מדברים אליי", הוא מבהיר מיד. "אבל מבחינתי, השירים הנהדרים עצרו להם בשנות ה-60. אלה היו שירים מלודיים, עם תוכן. היום, העיבודים והכול מסביב, עם ההפקה הבומבסטית, הרעשנית, מכסים על התוכן. זה כבר לא לאנשים בגילי".
"תמיד הייתי ביישן, ולא רק שלא ידעתי איך להתחיל עם מישהי, גם לא ידעתי איך מסיימים קשר בלי לפגוע. כנראה יצא שמדי פעם נפגעו ממני. לא כי רציתי לפגוע – אלא כי לא ידעתי איך נפרדים בצורה יפה, חלקה ומסבירה"
את הידיעה על מותו הפתאומי של עופר נחשון, השדרן והקריין שעבד לצידו ברשות השידור ובתאגיד, קיבל בתדהמה. "כולנו היינו בהלם. היו בינינו חיבה הדדית, הערכה הדדית וכבוד הדדי. הוא היה ידידותי מאוד, אבל גם רגיש מאוד. הוא ראה בי מנטור. אני חושב שהבנו זה את זה, עופר ואני, במובן המקצועי, בנטייה שלנו לדיוק, לקפדנות, לדקדקנות".
נחשון הלך לעולמו בגיל 59, אחרי שהתמודד בשנותיו האחרונות עם בעיות רפואיות. "הוא סבל ממחלת עיניים שגרמה לו לא לדמוע, וזה הציק לו, אבל הרופאים אמרו שאין מה לעשות. היה לו קשה לקרוא את הטקסטים בגלל זה. לדעתי, הוא היה די בודד בשנים האחרונות לחייו, אף על פי שהיה איש ידידותי".
"אני עכשיו בדיאטה קטוגנית, אז טילפנתי אל עופר ואמרתי לו, 'תן לי טיפים. שמעתי שאתה עושה דיאטה קטוגנית בהצלחה רבה'. הוא לקח את זה כל כך ברצינות, שאני יכול להגיד שנבהלתי. לא רציתי להיות קיצוני כל כך בזה, כי אני גם די מפונק", נזכר כנר. "הוא הפעיל עליי לחץ לקחת את זה ברצינות, התחיל לצטט מחקרים רפואיים והסברים וצלל לתוך זה, כפי שהוא כנראה צלל לתוך עניינים רפואיים אחרים. אחרי יומיים הוא מצלצל: 'דני, אני מאוד דואג לך, אני רוצה לדעת מה עשית ביומיים האלה'. הוא כל כך התאכזב שלא הלכתי בכיוון הקיצוני ביותר. אחרי כמה ימים הוא שוב טילפן. זה מראה את האכפתיות והידידותיות שלו".
("אנדרטה רוחנית". דן כנר קורא את ספר בראשית, מתוך מיזם "להירגע עם התנ"ך")
אחד הדברים שכנר גאה בהם יותר מכל הוא מיזם "קול התנ"ך", שבמסגרתו הקליט את ספר הספרים מתחילתו ועד סופו. במקור הוא היה זמין להאזנה בתקליטור, ובימים אלה הקלטת הקריינות עולה בהמשכים ביוטיוב, ספר אחר ספר, בליווי מוזיקת רקע מרגיעה, תחת השם "להירגע עם התנ"ך". "מבחינתי זו אנדרטה רוחנית, ואני גאה בה מאוד", הוא אומר, אף שאינו אדם מאמין. "יש היום די הרבה הקלטות של התנ"ך שבהן אין מדייקים, מתוך חוסר בידע או כי הולכים לקראת הציבור. אנחנו החלטנו לדייק, שבדורות הבאים יידעו. התנ"ך הוא סלע קיומנו, זאת יצירה ספרותית שאין כמוה בעולם. אנשים אומרים 'ילד לא יודע לקרוא את התנ"ך היום'. סליחה, רוב המילים בתנ"ך קיימות היום ולא יזיק לילד גם קצת ללמוד. היום יש דור שלא יכול לקרוא גם עגנון, בגלל כל ההרמזים שם למקורות".
אחרי כמעט 80 שנה, יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"אני מצטער מאוד שלא הצלחתי לטפח יחסים קרובים יותר עם המשפחה המורחבת שלי. נשארתי בתחום משפחתי הקרובה מדרגה ראשונה. חבל, כי יכולתי להרחיב את מעגל הבילויים והחיבוקים שלי. אני גם מצטער על היחס הבין-אישי ביני ובין נשים בעבר. תמיד הייתי ביישן, ולא רק שלא ידעתי איך להתחיל עם מישהי, גם לא ידעתי איך מסיימים קשר בלי לפגוע. כנראה יצא שמדי פעם נפגעו ממני. לא כי רציתי לפגוע – אלא כי לא ידעתי איך נפרדים בצורה יפה, חלקה ומסבירה".
