נשבע לכם שבשלב זה אני מוכן להרוג – בידיים חשופות – את הכלבה. לא שאני יכול, כן? בכל זאת מדובר בג'ק ראסל מעורבת בצ'יוואווה, וכשהיא הופכת מאיימת אין חתול אחד ברדיוס השכונתי שלא נעמד במקום ונקרע עליה מצחוק – ועדיין; עליי היא מאיימת. לא בכוח, כמובן; רק באמצעות האיום הכלבי העתיק מכולם: שהיא תמשיך לנבוח עד שהראשון שבינינו יישבר. וזו לא תהיה היא.
היא נובחת כל הזמן עכשיו.
היא נובחת בפתאומיות, משום מקום, הופכת את עצמה לסיכון קרדיולוגי ברור ומיידי עבורי. היא נובחת על כל מי שעובר בבית או מחוץ לבית. היא נובחת על אנשים עוד כשהם מטרים לפני הדלת – לפעמים בלי שתיכננו בכלל להגיע לדלת – ולא מפסיקה לנבוח עד שהם רחוקים כל כך מהבניין עד שהם למעשה כבר בחזרה אצלם בבית.
היא נובחת על חתולים, ציפורים, קיפודים, ג'וקים.
היא נובחת על אורחים שכבר התרגלה לנוכחותם בבית בשנייה שהם מנסים לזוז – כי מלבד תפקודה ככלבה, חשוב לה להיות גם גלאי תנועה – והיא נוהמת עליהם באמוק בשנייה שהם מנסים ללכת.
כי אם היא שנאה אותם כשבאו, היא ממש מתעבת אותם כשהם הולכים.
היא נובחת בלי הפסקה. הנביחות שלה לא פרופורציונליות – עזבו בכמות, אני מדבר על רמת הדציבלים שיצור שעקרונית ניתן בטעות לדרוך עליו מסוגל להפיק ללא עזרת מערכת הגברה.
אין לי מושג מה הבעיה שלה. נדמה לי שאולי זה פשוט הגיל; פעם היא הייתה נובחת עם הפסקה, עכשיו בלי. ככה זה, עם הגיל כולנו הופכים נרגנים יותר, או, במקרה שלה, אותו דבר יותר.
היא בלתי נסבלת, ובאמת שכבר הייתי נפטר ממנה בדרכים או דריכות כלשהן (יש, לדעתי, כמה מקומות מאוד נחמדים לכלבים על כביש 4), כי בשלב זה אני לחלוטין שונא את הכלבה הארורה – אלמלא בעיה אחת מינורית:
שאני אוהב אותה.
כלומר, אני אוהב אותה כשהיא לא נובחת, נוהמת, מאיימת, משירה את עצמי במלואה על המיטה שלי, עומדת מתחתיי בזמן שאני מנסה לאכול ובוהה בי במבט של "שים את האוכל במקום שאני יכולה ללעוס אותו ותרים ידיים" – ובקיצור, אני אוהב אותה כשהיא לא, הייתי אומר, עושה משהו. אני חושב שהיא יכולה להיות מושלמת בתור פוחלץ.
אבל בסוף, כשאני יוצא איתה לסיבוב בחוץ בפעם השלישית היום כי הילדים עסוקים בלא-לעשות-כלום מכדי להתפנות לזה, ופשוט מסתכל עליה נעה בחדווה על המדרכה, אני לא יכול, משום מה, שלא לאהוב אותה.
גם כשהיא רובצת במיטה שלה בבית בתנוחות מגוחכות ומקפלת אוזניים, ונכנסת לאקסטזת "חזרת הביתה! זה הנס הכי גדול שהמערב ראה מאז הפעם הקודמת שבה חזרת הביתה לפני רבע שעה!" וכשהיא סתם נותנת לי ללטף אותה בבטן – בכל הזמנים האלה אני עדיין נגדה, אבל אוהב אותה.
אני חושב שאין אהבה כמו אהבה של גבר לכלבה שמעולם לא רצה.
כי אחרת, באמת שאין לי הסבר לכל האנשים עם הכלבים המכוערים, המטופשים, התוקפנים, המופרעים לגמרי, או שילוב כלשהו (לכן הם נקראים כלבים מעורבים; הם מערבים יותר מתכונה כלבית בלתי נסבלת אחת) שמסתובבים אצלי בשכונה, רתומים לכלביהם.
שאלתם את עצמכם פעם למה אנשים בכלל מחזיקים את הכלבים האלה?
יש לי חבר שאימץ כלב מקסים – לפחות על הנייר שעליו הכלב עשה צרכים במקלט לאימוץ הוא היה מקסים – רק כדי שכעבור תקופה שבה הכלב בעיקר תקף את רוב מה שזז, וגם די הרבה ממה שלא – התברר שמדובר בכנעני בר. זו סוג של הונאה נפוצה כיום, שבה כלבים טראומטיים מאוד שיתקשו כל חייהם להסתגל למגורים בתוך בית נמסרים לאימוץ למשפחות תמימות ממרכז הארץ שלא יודעות טוב יותר, ובקיצור לאשכנזים.
ועדיין, החבר שלי לא מוותר עליה. הוא לקח לה מאלף, פסיכולוג, מרפא בעיסוק ולדעתי גם שאמאנית, ולאט-לאט, בהתמדה, מצליח להביא אותה להישאר בדיוק אותו דבר. זה תהליך. צריך סבלנות.
ואני תוהה למה, בעצם, אנחנו עושים את זה לעצמנו.
כלומר, אני לגמרי יכול להבין את בעלי הכלבים הממותגים, המעוצבים, המחוננים; הלברדורים, הגולדן רטריברים, ההאסקים הסיביריים. אלה כלבים שמגיעים עם מפרט טכני ידוע מראש, אחריות יצרן, מראה מוכר, תפריט הפעלה צפוי. האנשים האלה מתגאים – ובצדק – בכלבים המושלמים שלהם, ואני לגמרי מבין; זה דקורטיבי מאוד ואין שום בעיה לאהוב ולצפות את זה לאורך זמן.
אבל מה לגבינו, האנשים שמחזיקים את כל הכלבים הבלתי? הכלבים המדובללים, המתוסבכים, הנבחנים, הבלתי צפויים, הסוג ב' ועודפים?
הרי רובנו לא עד כדי כך צדיקים או חומלים. רובנו פשוט נתקענו עם הכלב הארור. הילדים לחצו עד שנשברנו והבאנו אותו, לא היה לנו מושג במה אנחנו מסתבכים, חשבנו שיהיו לו פיצ'רים שמזוהים עם כלבים – מתברר שיש לו הרבה יותר באגים מפיצ'רים, הם ממש מסתובבים לו על הפרווה! – ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו מוליכים ברצועה, שלוש פעמים ביום, משהו שייתכן שהרצועה עצמה יותר יפה, הגיונית ומתגמלת ממנו.
למה אנחנו מחזיקים בהם? אולי כי לכלבה לא אכפת בכלל מדעתי עליה, היא פשוט ממשיכה להיות מי שהיא. אולי כי אני מסתכל עליה ולוקח ממנה משהו. אולי זו ההשראה להיאחז במי שאני, ביש, בכאן ובעכשיו ובחדוות החיים הבסיסית – זו שגורמת לה ללכת תמיד, בכל זמן, בזנב מורם ומתנפנף ומתוך אהבה גדולה לעצם היותה בעולם גם היום – ותראה איזה יום היום, הא? בדיוק כמו אתמול! זה לא גדול? לא כיף? ואיזה עולם!
לא משנה בכלל כמה מצומצם העולם מבחינתה; בית, השבילים שמקיפים אותו, גינת הכלבים, הסוף.
אבל היא לא חושבת על סוף. גם לא על האמצע. היא בכאן ועכשיו. אין לה דעות, יומרות, שאיפות, אכזבות, הישגים, כישלונות; לא. היא רק רוצה להיות. אם כואב לה משהו, היא לא נלחצת; היא מחכה שזה יעבור. וזה עובר. ואם היא מזדקנת – והיא בהחלט עושה את זה – היא שלמה עם זה. היא עדיין רוצה לטרוף את החיים, ובעיקר את המזון היבש הדוחה שלה (גם בעיניה!) שניחוחו כשל פגר טפיר בוגר, והיא מראה לי – קצת כמו עידן חביב לנועה קולר – את היופי הבסיסי שבהיות נוכח בעולם ושש לקראתו.
ויש בעצם היותה בחיי איזו מתנה שמקבלים, נדמה לי, רק מי שבחרו לאמץ בעל חיים; מתנת הפשטות שבהבנת סדר הדברים הבסיסי בעולם, והאופן שבו אנחנו שייכים לעולם וראויים למקומנו בו ויכולים להיות שמחים בחלקנו, לא חשוב בכלל מהו החלק הזה, כל עוד הוא שם.
היא גורם יציב בחיי, ואני בחייה. היא חברה. זה לא מעט בעולם שבו דבר אינו מובטח. היא אהבה שאינה תלויה בדבר, ודבר שאינו תלוי באהבה כי רוב הזמן אני שונא אותה כי היא בלתי נסבלת. וכשאתם מבינים שאתם אוהבים מישהו בלתי נסבל, אתם לרוב רק אוהבים אותו יותר.
אין לי מושג למה לא אימצתי כלב קודם, אבל אני כבר חושב על הבא. כמובן בבוא העת. קודם נפחלץ את זו.
