קרע בבום / אם מישהו זקוק להסברים מה הולך פה שילך לשאול או את המיסטיקנים הסינים או את הצ'אט או את החוכמולוגים שממלאים את הארץ בהמוניהם. אבל לאור המתרחש אפשר לומר שישראל חווה קרע עמוק כי אנחנו עם שמדבר באותה לשון אך שומע מכל צד הד אחר ושונה. אז אחרי ים ההכאבות שעברנו בשנתיים הללו צריך היה קצת שקט עכשיו. אבל לא, נותרנו בתהליך של משבר מתחלף, מחוק הגיוס שקורע ומטרלל אותנו לוועדת החקירה, היועמ"שית, הפצ"רית, הפרידה של עדי ובן זיני ועד להבדיל משבר מכבי בכדורגל ובכדורסל, והו הכי אחי, הבום של יום א', בקשת החנינה שלדברי רה"מ יכולה לאחות את הקרע בעם הזה.
טוב, הקרע כבר פה ורק עיוור לא יבחין בו. וכשהנשיא נדרש לדילמת החנינה נרשמה מיד הפגנה בערב בפתח צהלה, מעונו הפרטי. ככה זה בקרע, שלוש אותיות, דרמות גדולות, געש, רעש. רק העננים המצטברים לקראת החורף מרבים לשיר, וכמובן ב"הכוכב הבא". "שמעת את הביצוע של 'אבסורד' בתוכנית האחרונה?" נשאלתי על ידי רבים. בטח, כן – ואפילו אהבתי.
החייט המופלא / הייתי נער כבן עשר. עדיין לא היה הוולט אקשן בעולם, אבל אני הייתי כבר נער השליחויות של הבית ונשלחתי לחייט בשם מר חייפץ, האיש עם המספר על היד. באתי בשליחות אבא שביקש ממני להגיד לחייפץ שיש קרע בכפל המכנסיים של החליפה שנשאתי בשקית פלסטיק ושיתקן אותו דחוף כמובן. מה זה דחוף? באותו רגע.
"חכה פה", אמר חייפץ ואני נעמדתי ליד הדלת, מביט בו. ת'אמת, לא ממש הבנתי מה זה קרע אלא כשחייפץ התחיל לסגור את שני החלקים הקרועים עם חוט ומחט ומכונת התפירה וחשתי מהופנט. הוא היה רב-אמן. וכשהשלים את העבודה אמר לי "תגיד לאבא שלך שעוד קרע אחד המכנסיים של החליפה לא ישרדו", משפט מפתח לחיינו. עם המידע החשוב הזה שבתי הביתה, הבאתי לאבא את הסחורה וחזרתי לחיי.
בדבר אחד אני בטוח, וזה שכשמר חייפץ טיפל בקרע נשמעה צווחה בחדר. היום אני יודע שלא חלמתי ואני מבין שצווחה כזאת מתרחשת כשקרע קורה בין שני עולמות שהיו פעם עולם אחד ושמה שדימיתי בנפשי ששמעתי כילד אצל חייפץ החייט היה אמיתי.
הכל מתחיל ונגמר במלחמה / "קרע זה כרעיים או שאני מדבר שטויות?" שאל הנער. מדבר שטויות, אמרתי לו. קרע זה ב-ק' וכרעיים זה ב-כ'. אבל השאלה מצחיקה ויש בה אמת כי אמא הייתה גוזרת במטבח שבביתנו את הכרעיים של התרנגולת לפני שהייתה מטילה אותן למרק, שעה שאבא התמודד עם קרעים פוליטיים שמילאו את עולמו.
התרגשות אופפת אותי בבואי לדבר על הקרעים שאני הכי זוכר בחיים ואירעו לא פעם בין חבריי הטובים לאורך השנים. כאלה בנעורים, בעבודה, בדרך בין אנגליה לפריז, באולפנים. כן, חברים נשמטים לפעמים בדרך. לא תמיד ברור למה. לקרעים יש תכונה שמלבד הצווחה הם גם לא נשמעים בקול רם.
בעיניי הכל מתחיל ונגמר במלחמה. מלחמה שתופסת אותך לא מוכן יכולה לאחות קרעים או לקרוע אותם יותר. וכשאיבדנו את חברינו איבדנו גם את עצמנו לא פעם.
שנים אחר כך ניסינו לשחזר את עצמנו מחדש, משמע לאחות את הקרעים. הבטנו בסרטים שעשינו, עשינו נוסטלגיה ושרנו שירים שאהבנו לשיר ביחד בערבי שישי. לא פעם שבנו לאיזה חשבון נפש בהתכנסות בבית הספר, בתנועה, אפילו בלהקת חיל הים לא מזמן (שם זה הצליח). אבל זה לא אומר, לא תמיד הידיים שהושטו הגיעו למקומן. היינו לא פעם כעצים בלי רוח בתוכנו. למשל חברי הנעורים, נפגשים מדי שנה על קבר אחינו. לפעמים צוללים פנימה לקרע ההוא, לפעמים אני שומע את אלביס שר ברקע ואת ההוא שאמר שיבוא ולא בא.
חידת מנגלה - חלק ראשון / ועכשיו לעניין אחר לגמרי, נורא אישי, נורא עולמי. אני מתרגש כשאני כותב עליו פה. חידת הקרע של אמי מול עברה, אקרא לו.
הכל מתחיל במנוול הנאצי שנקרא הד"ר, יוזף מנגלה, ובאמא שלי שמנגלה המטורף האכזרי היה הנמסיס שלה ושל מאות תאומים שערך בהם ניסויים מחרידים בשם הנאציזם במחנה הריכוז אושוויץ. אשר לאמי, שלוש פעמים עברה מולו סלקציה באושוויץ. בשתי הסלקציות הראשונות העביר אותה מי שכונה ד"ר מוות לחיים ובפעם השלישית הפנה אותו לקרמטוריום, המשרפה בדרך אל המוות. אלא שאמא האמיצה שלי הצליחה איכשהו להימלט מגורלה וניצלה ואילו מנגלה נמלט בסוף מלחמת העולם השנייה, נעלם ולא נשפט במשפטי נירנברג ככל הנאצים. וכאן סוף החלק הראשון.
חלק שני - שנים אחרי / בחלק השני של סיפורנו אני שומע עדיין את אמי אומרת שנים על מנגלה את המשפט הבא: "אני בטוחה שהוא חי בארגנטינה". ככה היא דיברה בשעות הדמדומים של הערב, כשנדמה היה שהרוח נחה עליה, והיא נשמעה כנביאה. אלא שאני חשבתי שהיא הוזה, קרועה בתוך עצמה, קצת משוגעת. מאיפה לה לדעת איפה מנגלה מסתתר. אלא שהשבוע, כשנשיא ארגנטינה הורה לחשוף מסמכים מהעבר והתברר שרשויות של ארגנטינה עקבו אחרי הנאצי הנמלט מנגלה שמצא אצלם מקלט אבל מעולם לא עצרו אותו, שמעתי לפתע את קולה של אמא לוחשת: אמרתי לך שהוא תמיד היה שם. אגב, למה לא עצרו אותו, אין לי מושג. דבר אחד אמא לא ידעה, וזה שרופא המוות מצא את מותו בסוף בשבץ לב פתאומי כששחה בעיירת חוף בשם ברטיוגה בשנת 1979. שבץ לב? תמהתי השבוע בשם אמי המנוחה, הרי לא היה לו לב בכלל, ואם כן ודאי היה עשוי מאבן עלובה ומתפוררת שנקרעה לגזרים.
קרע ברצועה / ולבסוף, מי שהיה במוצ"ש האחרון בהופעה שלנו בהיכל התרבות הבחין בהיעדרותו של מתופפנו האהוב (39 שנה יחד) מאיר ישראל. הוא נעדר בגלל קרע, אלא שהפעם מדובר בקרע ברצועת הכתף. וכמו כל ספורטאי תופים שהתאמץ מדי, הוא ייאלץ לעבור תהליך החלמה וכולנו מחזיקים לו אצבעות. וכך בהיכל התרבות המלא מפה לפה במוצ"ש האחרון החליפה אותו קרן טפרברג, מלכת התופים הישראלית. האמת שהייתה התרגשות גדולה, בעיקר כי שבנו למקום הטבעי שלנו על הבמה אחרי שנקרענו ממנו לזמן מה. צריך היה לשמוע את הקהל. במצבים כאלה אין שום קרע, רק אהבה, בייבי. הכל נהיה יותר רגוע כשאנחנו מנגנים את עצמנו, ואין איש, ולו הגרוע ביותר בבני האדם, שיעמוד מול הצלילים.
"אני מרגישה את הרעם העז של כמעט כל העולם, לפעמים כמו עכשיו. זה כאילו נועז, אבל לא עד כדי כך תמים", כתבה תרצה אתר בשם רבים, למשל בנושא הגיוס הכואב והמרגיז בתוכנו.
וכשבפינת הרחוב עוברת אישה עם סלים וממלמלת משהו אני חש שהיא ממלמלת בשם תושביה המוטרדים של הארץ הזאת, שהמחשבות, התובנות והמריבות נופלות עליהם כעלים כבדים בסתיו. אז אחה את הקרע, אחי, לפני שיהיה מאוחר. למי אני אומר את זה? בעיקר לנו. אנחנו עדיין אומה אופטימית ביותר ושום קרע לא ישבור את רוחנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.25
