"אמרתי לך שאני לא מתאימה לזה", אני אומרת לבר, "אמרתי לך שאני שונאת להנחות, שאני סובלת מפחד במה". הקול שלי נשמע היסטרי וצווחני כשאני מדברת, ולרגע אחד אני חושבת שאני בדרך להתקף חרדה. "את תהיי מעולה", בר אומרת, יש לה דרך להרגיע אנשים כי היא פסיכותרפיסטית במקצועה, "אחותי הייתה שמחה שאת זו שמנחה את הערב הזה".
ואיך שהיא אומרת את זה, הפחד עובר ואני מתמלאת ברגש אחר - אשמה. בר היא לא רק החברה התומכת שלי, היא גם אחות שכולה מאז 7 באוקטובר. אחותה, שחר טרואן מתיאס ז"ל, נרצחה עם בעלה שלומי בממ"ד שלהם בקיבוץ חולית. באותו ממ"ד היה גם רותם, הבן הצעיר שלהם, שהיה אז בן 17. הוא ניצל כי אמא שלו גוננה עליו בגופה כשהם ריססו אותה ביריות וברימונים. שתי הבנות הגדולות היו גם בקיבוץ המותקף, בדירות הבוגרים שלהן, שם הן קיבלו את הסמס המצמרר מאחיהן הקטן: "אמא ואבא מתים, מצטער".
מאז שבר איבדה את אחותה הקטנה, שהייתה בבת עינה, היא מתגעגעת לשחר בכזו עוצמה פראית שלפעמים כשהיא מדברת עליה אני ממש יכולה לראות את אחותה עומדת ליד הכתף שלה. שחר של החיזיון שלי נראית בול כמו בתמונות שלה, אישה יפהפייה עם שיער ערמוני ועיניים ירוקות. וכשבר נזכרת בדמעות איך שחר אהבה את עוגת שלושת השוקולדים שלה ותמיד ביקשה אותה ממנה ליומולדת, אני ממש יכולה להרגיש איך שחר מחייכת לידה חיוך כזה של "אבל אל תגזימי עם האבל שלך עליי, אחותי. ואגב עוגות, את צריכה להתחיל לאכול משהו, את הולכת ונעלמת".
הכל התחיל לפני חודשיים בערך, כשבר התקשרה ואמרה "חשבנו לבקש ממך שתנחי את ערב ההשקה של האלבום החדש של שחר". היא סיפרה לי שהם סיימו עם הקלטת האלבום שהמשפחה והחברים הטובים החליטו להוציא לשחר אחרי מותה, ועכשיו הם מארגנים ערב השקה חגיגי בבית הספר רימון.
שחר הייתה זמרת ויוצרת בעלת כישרון נדיר, לא סתם היא נחשבה לאחת הכוכבות הכי גדולות במחזור שלה ברימון. היא וכל האנשים סביבה תמיד ידעו שיום אחד היא תוציא את האלבום המופתי שלה. רק שאחרי רימון היא התחתנה עם שלומי, הפכה לאמא ועברה לקיבוץ בעוטף במקום להישאר בתל-אביב, איפה שהכל קורה. ובתוך כל זה, בין הכביסות לרחשי הבית, שחר לא הספיקה להוציא את התקליט שלה לפני שנרצחה.
כששמעתי את זה כל כך הזדהיתי איתה, כי גם אני עד היום לא הצלחתי להוציא את הספר הראשון שלי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שיש עוד זמן, שיום אחד אשב על מרפסת בחיפה או ביוון ואתקתק את היצירה שלי סוף-סוף. ואולי זה גם מה ששחר חשבה לעצמה כשדחתה את פרויקט החיים שלה. שיש זמן. עוד כל כך הרבה זמן. אבל את הזמן הזה שלה, זה שנפרס בפניה רחב ופתוח כמו ים אינסופי, המחבלים באו לקחת ממנה. ואיתו הם גזלו את כל החלומות שלה, להוציא תקליט, לראות את הילדים גדלים.
עם המוות שלנו נעלם הכל, גם כל החלומות והתוכניות שלנו שלא הספקנו. בגלל זה כל כך התפעלתי ממה שעשו בני המשפחה והחברים של שחר, כשהם קמו והחליטו שלא, הם לא מוכנים לוותר על החלום שלה בשום אופן. הם עבדו כל כך קשה, עשו מאמצים באמת יוצאי דופן, עד שבעזרת עמותת "סמייל" שליוותה אותם הם הצליחו.
ולכן, כשבר התקשרה ערב אחד ואמרה "החלטנו שאת תהיי האדם המתאים להנחות את ערב השקת האלבום", הסכמתי מיד, אבל בלב חשבתי "איזה פחד, זה גדול עליי". כבר לפני חמש שנים הודעתי לרן שזהו זה, אני מפסיקה להרצות ולהנחות מול קהל. מה שגרם להחלטה הזו שלי הייתה הרצאה אחת, טראומטית במיוחד, שעשיתי לנשים באיזה מועדון אמהות צעירות ברמת-השרון. עד עכשיו אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי שם, רק שמשהו בתוכן שלי לא התחבר לקהל. כמעט לא הייתה מילה אחת שאמרתי ולא נענתה במבט מלא לעג כזה של "מאיזה מחסן חולצות בטן בשנות ה-90 הוציאו אותה?" כשירדתי מהבמה, מזיעה כמו סוס שחוט ומרגישה שזה עתה סיימתי ריצת מרתון בלי להגיע לשום קו סיום, קרו שני דברים. הקהל התפזר מיד - בדרך כלל יש אנשים שבאים לחבק או לדבר - הכישלון עמד כל כך חזק באוויר שאיש לא רצה לחלוק איתי את העננה המצחינה שהקיפה אותי. כמה ימים אחר כך המארגנת בישרה לי "על זה אני לא מתכוונת לשלם לך שקל אחד. היית נוראית". זה היה כזה המבורגר כפול של השפלה, גם לסבול וגם לסבול בחינם, שמיד אחרי זה החלטתי שהבמה היא לא בשבילי.
לכן הפחידה אותי עד שורשי נשמתי המחשבה ששוב אעלה על במה, ולא סתם, אנחה ערב שאין דרך אחרת לתאר אותו חוץ ממעורר חרדת קודש. "מי את חושבת שאת, שתצליחי להנחות ערב שכולו הצדעה לכישרון של אישה שלא יצא לך להכיר אף פעם?" אמרתי לעצמי, כי זה הדבר שהכי הטריד אותי, לנסות לדבר על אישה שלא זכיתי לפגוש. כל הסיפורים מעידים כמה שחר הייתה מרהיבה וכריזמטית ואיך היא נכנסה לנשמה מיד עם כל הסתירות כובשות הלב שלה, כי היא הייתה גם יפהפייה עם עיני כוכב צוחקות שכולם מתאהבים בה וגם חסרת ביטחון ומתנצלת על המקום שתפסה בעולם כמו חשופית. איך חוגגים אישה שלא יצא לך להכיר?
בבוקר אני עולה לרכבת כדי לנסוע להורים שלי בחיפה ועושה סוף-סוף את הדבר שנמנעתי ממנו כל הזמן הזה: שמה את האוזניות שלי, לוחצת פליי, ושומעת את האלבום של שחר שנקרא "שחר, בין סערה לתמימות". על השיר הראשון אני נתפסת. קוראים לו Changing Season, עונה מתחלפת, והמילים שכתבה שחר מתארות אישה שעומדת מול המראה בבית. זו שעת בוקר, הבית מלא ברעשי החיים של האנשים שהיא הכי אוהבת, בעלה, שלושת הילדים, הם מתלבשים ומדברים ביניהם ומתכוננים לצאת. והאישה, גם היא מתכוננת, מתאפרת. "הליפסטיק, הליינר, השיער שנופל על הפנים", שחר שרה, וכל הזמן הזה היא כל כך רוצה לתת לאנשים סביבה את האהבה שהיא מרגישה כלפיהם. היא רוצה ללכת ולחבק את בן הזוג שלה, בבית הראשון יש רמזים לכך שהייתה להם מריבה גדולה בלילה. רק שבמקום זה היא יוצאת מהבית ולא אומרת לו כלום, לא משלימה איתו אפילו ש"האמת היא הרכות שצועקת בתוכי".
אני מקשיבה לה וחושבת כמה פעמים הייתי במקום הזה בחיים שלי. עומדת מול המראה, מקשיבה לרן מסתובב בבית, יודעת שאני יכולה לשבור את החומה של המריבה שקמה בינינו בנשיקה אחת, במילה טובה, ובכל זאת לא עושה את זה. הפחדים, הגאווה וכל המגננות שלי מכסים אותי כמו קוצים. ככה שחר כותבת על הרצון שלנו להיות מלאי אהבה ורכים לאנשים שלנו, ועל איך אנחנו לא מצליחים. "אור השמש על פניי, אני מרגישה איך הלב שלי דוהר, התעופפתי, נמלטתי, אני בורחת עכשיו מהדברים שאני רוצה לחבק".
באותו הרגע אני מוצאת את עצמי מתאהבת בשחר. השיר הזה, עם רבים משירי האלבום, הופך למורה הדרך שלי אליה. בכל פעם שאני שוב בהתקף חרדה מאיך אצליח להנחות דבר כזה אני מקשיבה לו שוב, והוא מרגיש כמו אות הרגעה ממנה, כי הנה היא מזמינה אותי ואת כל מי שמקשיב לה להכיר אותה בדיוק כמו שהיא הייתה, עם הליפסטיק והליינר והכנות הזאת שלה, והקול החד-פעמי שמצליח להיות איכשהו גם חם וצרוד כמו גחלים שלוחשות בתוך האח וגם טהור וצלול כמו גשם ראשון, הוא אומר לי שהכל יהיה בסדר.
כשמגיע הערב עצמו אני כבר לא מפחדת. פשוט עומדת ומסתכלת על הקהל, פוגשת את העיניים של כל האנשים שאהבו את האישה המרגשת הזו. יש פה אסופה של אנשים טובים, ישראלים שהלוואי על כולנו להיות כמוהם, ואני מבינה פתאום שלא יהיה להם אכפת שאני לא דנה ויס או חנוך דאום. הם רק רוצים שהלב שלי יהיה נוכח. וההופעות כל כך יפות - הצ'לנית מאיה בלזיצמן שאין לתאר איך היא גורמת לצ'לו שלה לבכות ולכעוס ולייבב כשקולה של שחר שר ברקע; דנה ברגר שהתנדבה לשיר עם בר; אורית דוקלר, החברה הכי טובה של שחר ומוזיקאית מפעימה בפני עצמה, שמנגנת על הפסנתר את השיר שכתבה לזכרה - "געגוע חי". מעולם לא הייתי בערב שיש בו כל כך הרבה שמחה, זו באמת מסיבה למוזיקה באשר היא ולכישרון של שחר. וכל הזמן הזה, במקביל, העצב והיגון על כל מה שהם איבדו ביום ההוא מרחפים מעל.
אבל השיא זו ההופעה של שיר ושקד, הבנות של שחר ושלומי. שתיהן מוזיקאיות מבטיחות שממשיכות את השושלת של אמא ואבא. לפני כמה דקות הן עלו לבמה וביצעו את So Far של הבנות נחמה בצורה כל כך עצובה ושמימית שאנשים מסביבי פרצו בבכי. רותם לא שר הערב, אבל בסוף הערב הוא עלה על הבמה ודיבר כל כך מצחיק, שנון וגם מרגש וכן, שהקהל כולו נעמד על רגליו.
ואז קורה משהו מוזר. איך שהערב מסתיים, מתחיל לרדת גשם. המון אנשים אומרים שהגשם הוא סימן ששחר שלחה להראות לנו שהיא כאן, איתנו. היא כל כך אהבה גשם שהבנות שלה הציעו לצייר אותו על העטיפה של האלבום. "בסוף היא באה להשקה שלה", אומרת בר, "ידעתי שהיא תבוא". אני מסתכלת עליה וחושבת שזו הייתה כזו זכות להיות חלק מהערב הזה, לראות את המשפחה והחברים של האישה הזו, שלקחו את הכאב הכי גדול שבן אדם יכול להרגיש ופשוט הפכו אותו ליהלומים.
אני עומדת בחוץ, מקשיבה לרעמים וחושבת רק דבר אחד. שהלוואי שכמה שיותר אנשים ישמעו את האלבום היפהפה הזה. תקלידו בשורת החיפוש "שחר - בין סערה לתמימות", והיא כבר תוביל אתכם לשם. תשמעו אותו בשביל לחלוק כבוד ולחגוג את שחר, את שלומי, את זכרם של כל אלפי האנשים שהיו ואינם עוד והיה להם כישרון גדול וחלומות ובית מלא אהבה. אבל בעיקר בזכות הקול הזה של שחר, חצי מעושן ובוער וחצי צלול כמו המים שנופלים מהשמיים. קול כל כך חי, כל כך צוחק ומדבר וקיים. "את זה הם לא הצליחו להרוג", אני חושבת, "הקול הזה יישאר איתנו לתמיד".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.25
