מלחמות לא מנוהלות על ידי חובבי מוזיקה. תשאלו את אורי רוסו ואיתמר לבשטין, שבמערכה הקודמת מול איראן גילו שדריסת הרגל הישראלית בפסטיבל קואצ'לה יחד עם נגה ארז עוברת דרך מסוף טאבה. עצם ההופעה של ארז בפסטיבל בתקופה שדעת הקהל העולמית חורכת את ישראל, הייתה הישג דרמטי. וזה עוד לפני המסע לקליפורניה מישראל הכמעט-נצורה לגמרי בימים של נתב"ג סגור. "נגה ואני כבר היינו בארה"ב", מספר רוסו, "אבל הצלם, הבמאי, הסאונדמן, נגנים - עד השנייה האחרונה לא ידענו איך נביא אותם לפה".
לבשטין: "שלחתי סרטונים בקבוצה של הצוות שמראים איך הנוף שלנו משתנה. זה מתחיל בזה שאני נוסע בכביש ישראלי רגיל לאילת, פתאום אני רואה גמלים בפאקינג מצרים, פתאום אוכל צזיקי באתונה, כל שנייה אתה במקום אחר, 700 קונקשנים. זה היה מסע מלחיץ ומעייף אבל גם שמח ומרגש כי הגענו".
סיפור מעפילים.
רוסו: "לא ייאמן שהצלחנו בסוף. בשיר האחרון שלנו הסתכלתי מהבמה ואמרתי לעצמי שלא אכפת לי אם זה היה טוב או לא, אני כבר לא יודע כלום, העיקר שזה קרה".
לבשטין: "זה מרגיש עוצמתי לעלות על במה כל כך מתוקשרת וגדולה בתקופה הזו ובכלל רגע להתעסק במוזיקה ופחות במלחמה, להפיץ משהו שהשקענו בו ולהגיע למקום שמדברים על היצירה, כותבים עליה ורוצים לדעת עליה. יש בזה משהו מגניב".
כמה הרגשתם את המורכבות של הצלחה ישראלית בינלאומית בתקופה שבה העולם לא בדיוק מחבב את ישראל?
רוסו: "האמת היא שאנחנו מוכנים לכל תרחיש, כי היו לנו כבר בטורים הקודמים עניינים ומפגינים, אבל בקואצ'לה זה לא היה, והופתענו כי חשבנו שיהיה. שמעי, אנחנו ממשיכים. יש עלינו דוקו, אנחנו נהיה בפסטיבל בטרייבקה ויכול להיות ששם יהיו דברים. אבל אנחנו מרגישים שמשהו בישראליות שאנחנו מביאים מצליח איכשהו לשדר איזה מסר כזה של ׳אל תריבו איתנו׳״.
רוסו: "היינו בפיצה ליד הבית בלוס-אנגל'ס ופתאום נכנס פיניאס, אח של בילי אייליש. בתחילת הדרך הרי היינו בקשר איתו, ואחרי 7 באוקטובר הוא התמסמס. ואז הוא מסתכל עליי ואומר, 'מה אתם עושים פה?' אמרתי, 'אנחנו פה לתקופה, עובדים'. והיה לו פרצוף קצת מוזר. אולי היה נבוך מזה שהוא פתאום הפסיק את הקשר"
מאז הקואצ'לה לבשטין, 32, כבר חזר לדירתו במזרח התיכון, יפו, ורוסו, 38, עדיין ב-airbnb בלוס-אנג׳לס. שניהם עמודי תווך בהרכב של ארז, כיום האמנית הישראלית הכי מצליחה בעולם. איתמר מתופף, אורי שותף למוזיקה ולחיים של הכוכבת הראשית. במקביל להצלחה העולמית רוסו את לבשטין הקימו לפני שנה וחצי את 'אידיוט' - הרכב משלהם ששומר על הגרוב והמקוריות שהיטיבו לצקת אצל ארז, אבל אחרת. דווקא אחרי שטעמו הצלחה מעבר לים הם החליטו לחזור הביתה, לעברית. באלבומם הראשון, 'האמנה החברתית', הם שמו על הביט את הישראליות הפצועה פוסט-הטבח. "היו הרבה שירים שקשורים לזה, להיות בן אדם אחרי 7 באוקטובר", מעיד רוסו.
נגה ארז
(צילום: טל ארגוב)
לבשטין: "בנובמבר ודצמבר 2023 הסתובבנו הרבה עם נגה בביקורים אצל מפונים, פצועים, אנשים שנפגעו באירועים של אותו היום. אחד המפגשים היה עם אבא של מישהי שהייתה חטופה באותו הזמן, והוא המון פעמים חזר על המילה הזו - שהוא אידיוט. 'איזה אידיוט אני שאני לא מצליח לעשות כלום ושאני לא יודע איך לעזור לבת שלי'. המילה הזו נשארה איתנו, היה בה משהו שהידהד, ואחרי זה נולד השיר 'פשוט אידיוט' באלבום הקודם. משהו במילה הזו הרגיש לנו משמעותי בתוך ההקשר הזה, ומכאן שם ההרכב".
'אידיוט' כחוסר אונים מול מציאות גדולה מדי.
רוסו: "בדיוק".
לבשטין: "לא הייתה כוונה לעשות אלבום, אבל כל פעם נולד עוד שיר ועוד שיר ופתאום היה לנו צורך להוציא את זה. היה בנו רצון לעשות את זה בעברית, לחקור את המקומות האלה".
לחזור הביתה.
לבשטין: "לגמרי. במוזיקה של נגה ואורי יש המון השפעות ממוזיקה בישראל, אבל יש משהו במילה הכתובה בעברית, לכל מילה יש הרבה יותר משמעות מבחינתנו. זו השפה שבאנו ממנה, זה תופס עוד עומק, והיה רצון לגשת למקום הזה״.
ואולי גם לקבל קצת פרונט אחרי שבהרכב הבינלאומי יש כוכבת ראשית אחת.
רוסו: "קודם כל, למה לא? זה נחמד. האמת היא שאני עדיין מנסה להבין אם זה נחמד, אבל אני יודע שזה נורא מרגש אותי ואני אוהב לעשות דברים שמלחיצים אותי ומחזירים אותי לדפיקות הלב שהיו לי כשהייתי בתיכון".
לבשטין: "עצם זה שזה כל כך מרגש אותנו זה הדבר. זה מראה שזה בא ממקום נכון, ולא ממקום שבו האגו רוצה להיות בפרונט אז ׳בוא נעשה משהו׳".
זה גם בסדר להקשיב לאגו. בסוף, שנים אתם ברקע, ואולי אתם רוצים שגם אתכם יעצרו ברחוב.
רוסו: "לא, זה לא בא ממקום כזה. זה משיא הרומנטיקה, רצון לכתוב גם שירים אחרים, על אחת כמה וכמה בעברית. זה חתיכת דבר משמעותי שלא קורה בהרכב שלנו עם נגה. יש לנו ידע עצום במוזיקה ישראלית ועברית והרגשנו שחסר הז'אנר הזה שאנחנו מכניסים למוזיקה הישראלית של היום".
נגה ארז
(צילום: טל ארגוב)
ועכשיו מגיע האלבום השני, 'הזיות של מטייל בודד', שבו השניים לוקחים את המאזינים למסע בנבכי הבדידות האורבנית, שאותו ישיקו במופע בבארבי בנמל יפו בשבעה ביולי. "זה אלבום הרבה יותר אישי", מודה רוסו, "עם שירי אהבה ושיברונות לב".
עם מילים כמו "את עושה רק מה שטוב לך, את אוהבת רק אותך" ו"את פתחת במלחמה, עכשיו אני יוצאת לדרך לחפש קצת נחמה אצל מישהי אחרת". יש פה הרבה ניכור בין בני זוג. מאיפה זה מגיע?
רוסו: "קשה להסביר את זה לגמרי, אני גם לא אוהב ממש להיכנס לשירים ולהסביר בדיוק על מה זה מדבר. יש פה מדי פעם סיפורים אמיתיים עליי ועל בת הזוג שלי, על איתמר ועל בת הזוג שלו, ובשירים מסוימים קצת הקצנות של הסיפור. בגלל ששנינו כותבים ביחד זה יוצר משהו שהוא לא לגמרי רק מהקישקע של אחד מאיתנו, אבל בסוף שנינו מחוברים לזה".
אז אתם שופכים את הקישקע אחד אצל השני?
לבשטין: "בטח".
רוסו: "ולפעמים לא. זה מה שאני אוהב ביצירה שלנו, שאני יכול לבוא לאיתמר עם איזה פזמון או עם מילים שכתבתי, והרבה פעמים אנחנו לא שואלים אחד את השני 'רגע, למה התכוונת?' אפילו בינינו יש איזה מין דיסטנס כזה של 'אני אוהב את מה שקרה שם' וזה מספיק".
אורי רוסו ואיתמר לבשטיין, חברי להקת "אידיוט"
(צילום: שירה לבשטיין)
נראה לי שזה נקרא שיח בין גברים.
רוסו: "יכול להיות שאנחנו לא מדברים על זה הרבה".
ובכל זאת זוגתך מוכרת. כמה אתה חושב לפני שאתה חושף את השברים והפצעים שלכם?
רוסו: "האמת היא שאני חושב על זה, ואחרי שנייה אני אומר על הזין שלי. המשפט שאני חושב עליו באמת ובתמים זה 'מה זה משנה, אם יצא פה שיר טוב' אני לא חלילה מסית לרצח בשירים, אני בסך הכל מדבר על שיברון לב או על ביקורת על אמן מסוים, דברים שאני חושב שמקובלים. אז נראה לי שזה יהיה בסדר. נגה מן הסתם שותפה ושמעה את כל האלבום. היא לא שאלה שאלות, היא אמרה שזה מדהים, נראה לי שהיא באותו מיינדסט שלי. יש דברים שאפילו לא צריך להיכנס אליהם. מספיק שהשירים יפים וזה עושה את העבודה".
לבשטין: "אני ממש מסכים עם זה. יש משהו באופן כללי יפה במוזיקה שאתה לוקח הרבה פעמים טקסטים למקומות שלך ולאו דווקא חייב לדעת את הג'וס שמאחוריו או את הסיפור מילה במילה. אם יש לזה אנרגיה מסוימת שמספרת סיפור אז אנחנו פחות מתעסקים בלהבין בדיוק על מה זה מדובר ואיך מישהו ירגיש ביחס לטקסט. גם זוגתי מאוד תומכת, צרכנית מוזיקה מאוד מגניבה שאוהבת דברים טובים ולא מנסה להבין במה ובמי מדובר בכל משפט ומשפט. זו השאיפה בסוף, לאפשר לאנשים לקחת את המוזיקה למקום שלהם, לאו דווקא להאכיל בכפית".
הבחירה בשירים בעברית יכולה מאוד להגביל. יש סיכוי סביר שעם האלבום הזה לא תגיעו לקואצ'לה.
לבשטין: "זה בטוח".
רוסו: ״יש לנו את זה מנגה למזלנו, כך שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות גם את זה. היו לנו שתי הופעות סולד-אאוט ב'המרץ2' עם 300 איש ואלה היו ההופעות הכי מדהימות בעולם. תני לי לעשות כל פעם את ה-300 איש״.
לבשטין: "גם עם נגה בסוף זה בא מהלב, ובאמת יש לזה חשיפה נורא רחבה, המוזיקה באנגלית מצליחה בעולם, אבל ב'אידיוט' יש דרך שאנחנו רוצים לעשות פה בארץ ואנחנו מאמינים שזה ילך ויגדל".
אבל אתם משאירים את זה מאוד ישראלי.
לבשטין: "אבל זה כל הכיף. זה כל מה שרצינו, להביא את העברית ולחוות את הדבר המקומי הזה ולהביא צבע שהוא שלנו".
רוסו: "יש משהו בקצת שוליים, קצת אנדרגראונד. אנחנו לפעמים צוחקים על זה בהופעות, אומרים לקהל מה באתם הרבה, אנחנו לא רוצים יותר מ-200 פה. אנחנו חצי צוחקים, אבל חצי רציניים. אני אשמח שגם נעשה מנורה, סבבה? אבל זה לא המהות של הדבר הזה".
בעיה, כי כתבתם שיר על "אני לא מאמין באלוהים". לא יודעת איך מנורה יעבוד לכם.
רוסו: "נכון, זה לא פופ אמוני. השאלה האם רק פופ אמוני יכול למלא את מנורה. וברצינות, בגלל שיש לנו איזושהי קרקע בטוחה עם נגה אז אנחנו מרגישים שאפשר להגיד מה שבא לנו ב'אידיוט'. כל האמנים, כל הפוליטיקאים, כל השחקנים, כל הסטנדאפיסטים - כולם מפחדים פחד מוות על הקריירה שלהם, ובצדק, אבל אצלנו זה באמת כזה 'פאק איט'. וגם מה כבר אמרנו? שאנחנו לא מאמינים באלוהים?"
רוסו: "בגלל שיש לנו קרקע בטוחה עם נגה אז אנחנו מרגישים שאפשר להגיד מה שבא לנו ב'אידיוט'. כל האמנים, כל הפוליטיקאים, כל השחקנים, כל הסטנדאפיסטים - כולם מפחדים פחד מוות על הקריירה
וכמובן שיש את החיים עצמם: רוסו מתראיין בזום מול מוניטור כדי לראות שטוני ארז-רוסו, בת בכורה לו ולנגה, חולמת בנחת. בזמן שבנות גילה טועמות חול מהארגז היא כבר אחרי טור ופסטיבל מוזיקה עולמי, כולל השתחוויה על הבמה לצד אמא ואבא. "היא פשוט נופפה לשלום לעשרת אלפים איש", מעיד האב הגאה, "זכינו בתינוקת שהיא באמת סתגלנית לאורח החיים הדי-מוטרף שיש לנו. היא מסתובבת איתנו בטור עם עשרה דודים, כל הצוות שלנו - סאונדמן, מנהל במה, בסיסט, טור מנג׳ר, נהג ואיתמר. כולם עושים לה ׳קוצ'י קוצ'י׳ והיא צריכה להסתכל על כולם ולהבין שזה נורמלי. יש לה חיים מאוד ספציפיים".
(צילום: שירה לבשטיין)
לבשטין: "היא ילדה חלומית, אין מה לומר. אם נכנסת בלו"ז פתאום פגישה של אורי ונגה אז אני אומר תביאו אותה, הכל טוב".
רוסו: "איתמר הוא דוד נאמבר וואן. הבן אדם לא היה באינטראקציה עם תינוקות אף פעם, ומאז שטוני נולדה הוא מאוהב, הוא כבר מת להביא ילדים בעצמו, הוא בייביסיטר מטורף".
צריך כפר?
רוסו (צוחק): "כן, מי שרוצה יכולה גם להניק, הכל טוב״.
טוני פגשה את ג׳סטין ביבר?
רוסו: "לא, אבל יש סיפור מצחיק שקרה לפני כמה ימים. יש לנו פה ליד הבית פיצה שאנחנו קונים בכל יום ראשון לטוני ולנו. ואז פתאום נכנס פיניאס, אח של בילי אייליש. היינו בתחילת הדרך בקשר איתו, ואחרי 7 באוקטובר הוא קצת התמסמס. ואז אני רואה אותו, הוא מסתכל עליי ואומר לי, 'מה אתם עושים פה?' אמרתי לו, 'אנחנו פה עכשיו לתקופה, עובדים'. והיה לו פרצוף כזה קצת מוזר. אולי הוא היה נבוך מזה שהוא פתאום הפסיק את הקשר או משהו. לא ידעתי איך לקרוא אותו, זה גם לא מאוד מעניין אותי".
כמה אתם מרגישים מוכרים כשאתם מסתובבים שם ברחובות לוס-אנג'לס?
רוסו: "מבחינת זיהוי אנחנו עוד לא שם".
לבשטין: "לאט-לאט".
האלבום החדש יושק בהופעה בבארבי בנמל יפו ב-7 ביולי
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
