מפגש אסטרונומי / ושוב איתכם, ושוב איתכם, זימזמתי בהתעוררות, כשפנינו היו מועדות שוב לממ"ד. הפעם באזעקה היו לנו אורחים בבית, מלא אנשים, כי ארנון ז"ל מת (תכף אגיע אליו) וחצי משפחה חזרה מפורטוגל והתגוררה אצלנו השבוע. המפגש עם הבליסטיים של איראן ותימן עשה לנו דז'ה וו. הביוגרפיה שלנו עם איראן כבר ידעה כמה סבבים. לך תבין את האמריקאי המונדיאלי שעצר אותנו. המזל שזה ארך 24 שעות. מהקצרות שלנו. תרשמו.
והיה גם המפגש בין נוגה לצדק, שני כוכבי לכת שמבחינה אסטרונומית הם אולי לא באמת מתקרבים זה לזה בחלל, אלא רק נראו לנו ככה מכדור הארץ ב-9 בחודש, באמצע השבוע. "זה יהיה אחד המראות היפים ביותר לצפייה בעין בלתי מזוינת", אמרה מישהי שהמליצה לי על מופע נוגה וצדק, והסבירה שבמסורות שונות ייחסו למפגש בין שני כוכבי הלכת הבהירים ביותר משמעויות סמליות - נוגה הוא סמל האהבה, היופי, הרגש והיצירה, צדק הוא כוכב השפע, החוכמה, הצמיחה והמזל, ושמשוררים ואסטרולוגים ראו תמיד במפגש הזה סמל לחיבור בין הלב לבין התקווה, בין האהבה לבין ההתרחבות. חבל שזה לא ככה בינינו. על העולם אני לא רוצה לדבר. מה יש להגיד כבר?
איור: יזהר כהן
ארץ וערש המסלולים / פעם קראתי את הספר "השמיים שבתוכי" מאת אתי הילסום, שהנאצים רצחו כשהייתה בת 29, וחשבתי אז שהוא הספר הכי יפה שקראתי "אבר" (אפרופו שבוע הספר, שהחל השבוע). אז השבוע התחלתי לראות את הסדרה "אתי" על הנערה שנעה בין קשרים עם שני גברים מבוגרים כריזמטיים תוך כדי עליית שלטון הנאצים הפשיסטים בהולנד, שמבוססת על הספר ושיצר חגי לוי, במאי ישראלי נפלא. בימים אלה כדאי לראות כי תוך כדי צפייה קורים מלא דברים לא צפויים, כלי טיס עוין, אזעקות באילת, חוטפים ומחטיפים בלבנון, ובטח בצפון. כללית, נדמה לי שקורה פה משהו קצת מסתורי שנעלם מעינינו, קצת פוליטי, קצת צבאי, קצת מונדיאלי, קצת "רוקדים עם" והרבה אנושי, כשחיילים יקרים ואהובים נפלו ונפצעו.
ישראל 2026 היא כמו גפרור שמספיקה סטייה בטעות מהמסלול בכבישי איילון ואתה באירוע "מכות", אמרתי לבן שלי (בן בן) כשנסענו לים באיזה חוף צפוני. וכשכל פעם סטיתי ימינה-שמאלה וחטפתי צפירות תירצתי את זה בעובדה שאני גדלתי על מסלול אחד בכביש 4. אז בגדול, אנחנו חיים עכשיו בעירוב מוחלט של מסלולי מנטליות עודפת, אמונה, מסורת, תרבות. יש לנו עדיין אלוהים אחד (תודה לאל) וארצות רחוקות לטוס אליהן. נזכיר חברה טובה שנסעה דווקא לארמניה וחברים שחזרו מיפן ואסון שקרה לנו ביוון ותכף אגע בו, פשוט קשה לי.
כוכבים או רחפנים? / "אז תגיד", שאלה כשהבטנו למעלה ממרפסת ביתנו, "מי אלה?"
תראי, הם עומדים ולא זזים, אז סביר להניח שאלה לא רחפני נפץ או לוויינים או בליסטיים או אנטי-בליסטיים, אלא הרגע הנכסף שבו נוגה וצדק נהיו זה לצד זה כמו זוג אוהבים שגילה את עצמו מחדש, כמו כאלה שהיו יחד בבית הספר, וזה מה שראינו. "אתה צוחק עליי?" ממש לא, אמרתי, עוד יש תופעות חוץ-גופיות מלבד חברי הכנסת שעושים סלפי עם פתק בהצבעה "חשאית". כל כך חשאית שראו להם את הכל.
הופעה באצטדיון קריית-גת / בסופ"ש הייתה לי וללהקתי הופעת ענק בקריית-גת, והייתי צריך להגיע לאצטדיון המקומי המפוצץ מקהל כדי להבין שקריית-גת אימפריה. האצטדיון ואנשי העיר ואני התרגשנו לקראת המפגש המוזיקלי הזה, מה עוד שוועקנין מהשיר "חום יולי אוגוסט" בא לבקר אותי מאחורי הקלעים. ההופעה הייתה פצצה. הקהל הקריית-גתי היה נהדר, הם שלטו בחומר. ראש העיר נתן לי מגבת עם הדפס "קריית-גת" וגם קיבלתי פרחים. ועקנין, שבמציאות לא שרף צריפים כמו בשיר, חיבק אותי חזק ושמחנו שעדיין יש לנו קשר אמיץ כזה. כולה היינו שני חיילים בודדים בפלוגת תותחנים לפני מיליון שנה, ותראו לאן הגענו. כשנסענו הביתה ראיתי שעל המדרכה ממול עמד ילד וחיכה וזה שבר את ליבי, כמו כשנודע לנו שארנון שלנו מת.
על ארנון שלא הכרתם / ארנון היה גבר יפה תואר. אפילו לדבר עליו בלשון עבר קשה לי. הוא היה בעלה לשעבר של זוגתי, ולמרות זה היינו "באדיז", כלומר מיודדים. התואר "לשעבר" לא הפריד בינינו כי הבחור חסין האש היה קודם כל טיפוס מפרגן, נטול קנאה ורוע. "כולם אהבו אותו", ייבב ששי, חברו מהצוות ב-669, יחידת החילוץ. ארנון בנה לנו בתים, חילץ כאמור חיילים בצבא ביחידת 669, הביא אוכל לנכדים, ובעיקר תיקן, שיפץ והיה לנו אדם לכל עת, לכל עזרה, מישהו לא רק לרוץ איתו, אלא בעיקר לסמוך עליו. "אבא מת", אמרה לי שחר, בתו, בבכי קורע לב בטלפון. נחנקתי. גידלתי את שחר וגיא מגיל עשר. איפה זה קרה? שאגתי. "ביוון, ביבשת, בפלופונסוס. אחרי שעשו קיאקים נפל ברכב, התמוטט ומת". ומאז אנחנו חיים בהלם, בהזיה. כל מי שאהב אותו מגיע לנחם, ילדיי בוכים, משפחה בהלם. ארנון איננו, וכמו מאיר ישראל, זה ממש לא יכול להיות שלא כיבו מאז את הכוכבים והשמש.
על ישי לוי / בהופעה לזכר חופני כהן נכנס ישי לוי לחדר לחבק אותי. התחבקנו והוא השמיע לי בפלאפון גרסה שעשה לשיר שלי "על פי תנועת הרכבות", ואמר: "הגיע הזמן שנעשה דואט". לצערי פיספסנו. כי בקול של ישי היה משהו שלא ניתן היה ללמד בבית ספר למוזיקה, צרידות קלה, שבר קטן, כאילו כל תו עובר קודם דרך הלב ורק אחר כך יוצא אל המיקרופון. הוא לא שר מעל הכאב, הוא שר מתוכו. הדור שלו הגיע ממקום שבו לא תמיד פתחו דלתות. הזמר המזרחי עמד אז מחוץ לסלון הישראלי, דפק על הדלת וביקש להיכנס. ישי היה אחד מאלה שלא רק דפקו, אלא גם נשארו שם מספיק זמן כדי שהדלת תיפתח. במדינה שבה כולנו קצת פצועים ממשהו - מאהבה שהסתיימה, ממלחמה שלא נגמרה, מחלום שלא התממש, ישי לוי היה אחד הזמרים האמיתיים שידעו לתת לפצע מנגינה.
אי-צדק / למרות נוגה וצדק והמפגש המוזר ביניהם, כרגיל צדק מושלם לא נעשה פה. האלימים סרבני הגיוס חדרו באישון לילה לביתו של השופט ואתי הייתה בהלם שהפרופסור שלה, שסולק מהאוניברסיטה בגלל היותו יהודי, התאבד. ואיך היה הים, אחרי הכל? דווקא הוא היה קריר ונעים. לא חייבים חלקידיקי, אפשר עתליתיקי, פה. בן בן ואני הבטנו בגלים. נסענו הביתה, ובין תחושת צדק, אי-צדק ונוגה, העצבות מהפרידה מאנשים יקרים לנו, החלה כאמור בבוקר אזעקה. ואז הילד, שלא הלך באותו יום לבית הספר, שאל: "איך הם מסוגלים להמשיך עם זה? מישהו עוד נהנה מהמלחמות האלה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
