משבר גיל ה-40 סיפק לי זיכרונות לגיל 70
“במופע הסטנד-אפ שלי אני אומר: אני לא יודע איך התרשמתם ממני, אבל אני לא בן אדם חכם. אני לא זוכר ששאלו פעם מישהו מה היית לוקח איתך לאי בודד והוא אמר ‘אישה ושלושה ילדים, אם אפשר שהקטנה עוד נגמלת מחיתולים’. ואת האמת לומר? כל דבר שאני עושה אני מסתכל עליו בדיעבד ואומר מאיפה האומץ? אפילו כשבאתי מעכו בגיל 20 ללמוד משחק לבד בתל-אביב בלי להכיר אף אחד. אז ככה תאילנד עם שלושה ילדים. היה לי ג׳וק לקראת גיל 40. הילדים היו בני שבע, חמש ושנתיים. רום, הבכור, פיספס כיתה ב׳, ים פיספס טרום חובה ועם גאיה זה יצא בול כי בדיוק הייתי צריך לשלם עליה פעם אחרונה על גן פרטי, לפני גן עירייה, אז נשארתי עם 5,000 שקל ביד. זה היה יותר ג׳וק שלי מאשר של לירון אשתי, היא גם רצתה אבל לא באמת האמינה שזה יכול לקרות. זה היה מהדברים שבתיאוריה, כמו שכולם אומרים, ‘יום אחד אני אעבור לתאילנד’. אני הרגשתי שזאת נקודה בחיים שלא תחזור, גם מבחינת הגיל של הילדים, ואני רואה את זה עכשיו כשהם גדלו, רום בן עשר וחצי ואני לא יכול להזיז אותו לשום מקום, הוא עם החברים והמחשב. זה היה ידוע שזה הולך להיות לשנה, לא היה שום רצון לעזוב את המדינה ולא לחזור, רק לצאת להרפתקה שתירצתי אותה במשבר גיל 40. הייתה תחושה שאין מה להפסיד. התקופה הייתה מחורבנת במדינה, לא שעכשיו יותר טוב, וקשה לומר את זה אחרי מה שבא אז - 7 באוקטובר - אבל היה גל של דקירות ואלימות ברחוב. אנשים שכחו, אבל אני מצאתי את עצמי מפחד ללכת ברחוב, כבן אדם עם חרדות. והכל התאסף יחד ובסוף אמרנו ‘יאללה, בואו נעשה את זה’. איך אמר לי דוד שלי לפני שנסעתי? ‘לא משנה מה יקרה, זאת חוויה שבגיל 70 אתה עדיין תיזכר בה’״.
לא נרגעים ברילוקיישן בתאילנד, וזה הכי רחוק מקוקוס על החוף
״לא הצלחנו להירגע באמת בתאילנד. שלושה ימים אחרי שנחתנו היה 7 באוקטובר. אצלנו בתאילנד היה עשר וחצי בבוקר וכאן 6:29, השעה הנוראה, ואנחנו אחרי ארוחת בוקר ושומעים שיש אזעקות ביבנה, איפה שההורים של אשתי גרים. לא הבנו כלום אבל הרגשנו שהמדינה הולכת. בראש שלי עם החרדות חשבתי שזה עוד רגע מגיע לפה, וכל בן אדם עם חזות מסוימת היה נראה לי חשוד. הייתי בבוקר מתעורר ורואה בנוף הטרופי הזה את הטנדרים באים גם אליי. זה טרף את הקלפים, פתאום שאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים פה ומה עשינו בזה? אבל אז התחילו להגיע הרבה ישראלים ומשפחות גם לקופנגן, שפשוט ברחו מהפחד. עשיתי מה שאני יכול משם, זומים עם ילדים מהעוטף ומאשקלון, ערב התרמה בקופנגן לחיילי צה״ל, סדנת הומור עם חיילי מגלן שהגיעו לאפטר בתאילנד, וכשחזרנו לארץ התחלתי להיות בקשר עם פצועים ושורדי נובה. כי בשנייה ששמעתי על מה שקרה במסיבה הזאת חשבתי שאם אני בן 21 בזמן הזה, אני במסיבה הזאת עם חברים, לא משנה מה. יש לי צמרמורת כשאני אומר את זה. הרגשתי שבגלל שהייתי רחוק נלקחה ממני הזכות לתרום ולשמח, שזה הכלי שלי. ובסוף, שלושה ילדים ואישה ומשפחה, בתי ספר, מסגרות, זה לא היה פשוט. הם היו קטנים אז הכל זרם איתם, ובבית ספר של בית חב״ד דיברו איתם בעברית, אבל איך נאמר, המתחם של בית הספר בקופנגן היה לפני זה מתחם של מסיבות וזה מורגש״.
זה עשה טוב לזוגיות, כל העניין?
(צוחק) ״מאיפה מתחילים. לירון ואני 12 שנים ביחד, ואתה מבין בתקופות כאלה שזאת הפינה שלך בעולם הזה - לירון והילדים. זה הדבר הכי חזק בחיים שלי והכי בטוח, ומה שאני הכי רוצה לשמור עליו. זוגיות זה מורכב, ואני רואה את כל מי שבורח מההתמודדות הזאת. אבל אנחנו ביחד בתוך המערכה.
"זה שאיבדנו את האופטימיות כואב לי, וזה לא משמאל או ימין. אין פה דעה. אני כבר לא יודע מה אני, אני הכי מרכז שיש. כבר הצבעתי פעם לעלה ירוק. לא מעניין אותי פוליטיקה באמת. אני מזדהה כהומני. בן אדם שמטריד אותו לאן זה ילך מפה"
״בכללי, זה לא מה שחשבתי שזה יהיה, הרילוקיישן. זה לא מנגו סטיקי רייס על החוף ולא שייק אבטיח. זה יום-יום, לקום בבוקר ולארגן את הילדים למסגרות גם שם. כן הפוגה מטילים ופקקים, אבל לא התנתקות. לא יודע אם הייתי עושה את כל המאמץ הזה של המעבר לשם בשביל שנה, וזה מה שאני אומר למי שמתייעץ איתי. אני אומר לכאלה ׳אחי, שלושה חודשים ייתן לך בול את מה שאתה צריך׳. זאת הייתה חוויה שאני לא הייתי חוזר עליה, אבל אני שמח שעשיתי אותה״.
אם נותנים לך במדינה הזאת להופיע ולעבוד, אתה מתייצב
״אני עכשיו מאוד על-זה, ממש-ממש על-זה. ולא יודע אפילו על מה. בשבוע שעבר נפלתי לכמה שעות, פשוט ככה. אמרתי לאשתי שאני הולך לנוח קצת, הרגשתי רע. אמרתי לה ׳קר לי, תכסי אותי׳. ׳אבל יוני עכשיו, חם׳, היא אומרת לי. ׳אז שימי לי גרביים׳. אין, גמור. הבנתי שזה חולי לצורך השבתה. כי אני מופיע בכל מצב, גם עם יד שבורה הופעתי. אבל הייתי צריך רגע לעצור. ואין ימי מחלה במקצוע שלנו, ואם כבר נותנים לך עכשיו לעבוד בלי מלחמות, אז עובדים ומופיעים. בעולם התרבות סגרו עלינו את השאלטר ברגע. הפסדנו השנה את כל הרמות הכוסית של פסח, ובעיקר את פורים, ואלה דברים שבונים עליהם, ואף אחד לא אומר לך כלום באופן מסודר, ואפילו פיצוי לא קיבלנו. אתה מנפח בלון וכל פעם שאתה קצת מתנפח ומצליח, נותנים לך דקירה קטנה בבלון וכל האוויר יוצא. ולפעמים אחרי כמה פעמים כאלה, רואים עליך את הכווצ׳וצ׳ים והניסיונות. אבל אני יכול להגיד גם שבתור חתול רחוב מעכו יש משהו בתקופות האלה שהופך אותי ליצירתי. אתה מנסה לייצר עבודה מכל מיני דברים. נכנסתי גם קצת לתחום הנדל״ן. ואני בעיקר לא מפחד כי סביב מה שתלוי בי - אני אסתדר. בעיקר בזכות החריצות. אבא שלי לימד אותי חריצות ועבודה קשה מהן ואיך לדאוג למשפחה ולילדים. אלה ערכים שראיתי בבית. אשתי לקחה אותי להרצאה של טוני רובינס שהיה בארץ, ואני בתחושה שלי בן אדם מאוד מוצלח - הגשמתי את החלומות שהיו לי, לשחק בקולנוע, בתיאטרון. אומר טוני רובינס, ׳תחשוב, תעשה, תראה תוצאה׳, וכולם בטירוף ומריעים, כאילו מה הוא אמר עכשיו? זה כמו לומר תהיה רעב, תאכל ותהיה שבע. איך זה נראה אצל אנשים שזה לא ככה אצלם? אני מרגיש שזה טבוע בתוכי, וזאת מתנה. גם כשיש ימים שלא בא לי כלום. אני חי באופטימיות גם בלי כל האמבטיות קרח והמאצ׳ה של הדור הזה״.
משה אשכנזי
(צילום: יונתן בלום)
לפעמים לא זורם להעלות סטורי על כל דבר שאתה עושה, גם אם יגידו שנעלמת
״הייתי אמור לצלם ‘מחוברים’ פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי רווק, לא הולל כי לא הייתי כזה הולל, תמיד הייתי ילד טוב, לא, איך אומרים עכשיו? דוש? עשיתי מה שעשיתי בנעים, בכל תקופת ה׳תל-אביב׳. ובסוף זה לא קרה, ׳מחוברים׳. ומזל, כי היום הייתי עושה את זה פי מאה יותר טוב. חשבתי כשטסנו לתאילנד שאני אתעד את המסע שלנו ואעשה סטורי ואהיה מצחיק, אבל פרצה מלחמה וזה לא היה מתאים. להעלות סטורי לא היה במקום. צילמתי שם הרבה חומרים כי ידעתי שיום אחד אני ארצה לדבר על החוויה הזאת בקול שלי, ושהדרך שלי להסתכל על כל הרילוקיישן הזה היא ההומור, שאני מביא במופע סטנד-אפ שלי כשאני מספר על המסע הזה שעשינו״.
צילמת גם כדי לא ״להיעלם״, כמו בשאלה השנואה ״לאן נעלמת?״
״לא הייתי פה שנה, אז במקרה שלי - אולי נעלמתי, אבל אף אחד לא לוקח לך את מה שעשית, וזה לא מלחיץ אותי כי אני מתפתח וגדל. 20 שנה אני בתעשייה ולמדתי לקבל את כל התקופות, ואף פעם לא הפסקתי להתפרסם ולעבוד. כולם היום כוכבים, גם מי שייצר את השמשייה הזאת כאן ואת הדשא הסינתטי, אם הוא עושה סרטונים מגניבים שמתפוצצים בטיקטוק. כמו ‘לחם חביתה’ מנתניה. אני עושה דברים ולא אוכל עליהם את הראש. זה לא בדיפולט שלי לצלם כל דבר שאני עושה. אני לא כוכב רשת, אבל מסתבר שכולנו צריכים. כי כבר לא מספיק היום רק לעשות תפקיד, אלא לייצר תוכן על איך מצלמים אותך ואיך מאחורי הקלעים. יש לי דיל עם הבן שלי שאני משלם לו 20 שקלים והוא עורך לי סרטונים להעלות״.
משה אשכנזי זה סטנדאפיסט, לא רק שחקן, והוא היה אמור לשבת מה זה טוב
״זה באסה שעם המקום שהגעתי אליו והתפקידים שעשיתי, אם הייתי במקום אחר - הייתי יושב היום מה זה טוב, אבל מה זה טוב. ופה בארץ זאת תעשייה קטנה ואתה צריך להילחם על תפקידים ולהוכיח את עצמך כל הזמן, ולעשות כל הזמן דברים משלך וליצור. אני מאמין שהכל מדויק ולכל דבר יש את הזמן והתהליך שלו, ואני עושה סטנד-אפ כבר שבע שנים וחושב שזה היה צריך להתפוצץ כבר יותר. לפוצץ אולמות. זה לא קורה עדיין. מגיעים המון ואנשים יוצאים באורות, אבל עדיין לא נטמע שמשה אשכנזי הוא סטנדאפיסט. בראש של אנשים הוא שחקן. גם כשעושים סרט כמו ׳קופה ראשית׳, צריך לעשות סדר לאנשים שחושבים אחרת, אבל את כל הסרט צילמו בלא יותר מ-25 ימים, ואני צילמתי במקסימום שמונה ימים במשך חודש וחצי. ותעשי את החשבון. אני לא מקבל חצי מיליון לפרק. חצי כיכר לחם אולי. אז כשאתה עושה סרט כזה זה עוד משהו, זה כיף, אבל הפרנסה העיקרית שלי מתבססת על סטנד-אפ. זה העסק שלי לכל דבר. הופעות שאני לוקח, מוכר את הכרטיסים עם ההפקה שלי, השואו שלי. הכל מסתובב סביב זה. היו אומרים לנו בסמינר הקיבוצים שחייבים ליצור כדי להישאר אמנים״.
לחבורה של “קופה ראשית” יש את הקטע שלה
״הקאסט של ׳קופה׳ הוא חבורה מגובשת, ואני מכיר את כל אחד באופן אישי ואוהב אותם מאוד, אבל זאת חבורה שקשה נורא לחדור אותה ואליה. יש להם את הקטע שלהם. היה כיף באמת לעשות את הדבר הזה יחד איתם, אחרי שהיו כמה ניסיונות להשתתף בסדרה וזה איכשהו לא קרה.
פתאום היה מאץ׳ לסרט. בסרט יש חבורה של הסופר וחבורה של הפושעים, ולי הייתה את החבורה שלי שם, והרבה מרדפים עם ראמזי (אמיר שורוש, ט״ג) ואנחנו חברים גם בחיים. זה סרט שהולך להיות קאלט ולשבור את כל השיאים לדעתי. כי להבדיל מ׳לשחרר את שולי׳, אין כאן שום הגבלות גיל והמעריצים הגדולים הם ילדים, שמביאים איתם את ההורים. כמו שאני מצאתי את עצמי הופך בזכות הבן שלי למעריץ של עידן תלם, אינדה-גיים״.
מתוך "קופה ראשית: הסרט"
(צילום: לאל אוטניק, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
השלום שחלמתי עליו כילד בעכו נראה סוריאליסטי
״גדלתי בעכו, והיא לא חזרה לעצמה אחרי מבצע שומר החומות, ואולי גם לא תחזור. האלימות שהייתה שם היא נזק מאוד קשה לדינמיקה בה. בתור ילד זאת הייתה באמת עיר של דו-קיום. יש מכות, יש בלגנים, אבל אנחנו הולכים ומסתובבים אחד עם השני בלי לחשוב פעמיים, ומה שקרה שם בין יהודים לערבים ריסק משהו בדינמיקה ויהיה קשה להחזיר את זה לאחור. למרות שהקומץ שהתפרע אז, ממה שאני מבין, הוא לא מעכו אלא ממשפחות שבאו מבחוץ ומכפרים, וילדים שמושפעים מטיקטוק. אלו לא הזקנים של עכו שאני גדלתי איתם. קשה לי להאמין שהזקנים של עכו נתנו את האור הירוק לצאת לדבר הזה. זה מישהו אחר ששילהב את החבר׳ה הצעירים. אחיות שלי נשארו בעכו וזה לא חזר להיות אותו הדבר. אני לא גר בעכו כבר 22 שנים ואני עדיין פגוע כעכואי. אני פגוע באמון שלי. ויש לי הרבה חברים שהם ערבים והיינו יחד בחוגי כדורגל, כי ככה זה בעיר מעורבת. הפסטיבל של עכו וגם הכניסה לעיר לא מרגישים כמו פעם ולצערי משהו בנו נסגר עוד יותר ב-7 באוקטובר. הכי הרבה קשה לי שאני מהדור ששרנו בילדות שירים לשלום. יש לי דמעות מזה, מהמחשבה שמה, היינו תמימים? הוליכו אותנו שולל? שרנו לשלום וראינו בדור שלנו הסכמי שלום נחתמים, ראינו פה את מלך ירדן. הנפנו דגלים, ילדים חמודים עם אמונה שאוטוטו זה פה. היום זה נראה סוריאליסטי לעומת מה שהילדים שלי לומדים. אני כלום ושום דבר בתוך האירוע הזה והמלחמה הזאת שמתנהלת עכשיו היא לא שלי ולא של ההורים שלי, היא מדורות קודמים, אבל זה שאיבדנו את האופטימיות כואב לי, וזה לא משמאל או ימין. אין פה דעה״.
גם המילה שלום נהייתה עכשיו פוליטית.
״אני כבר לא יודע מה אני, אני הכי מרכז שיש. כבר הצבעתי פעם לעלה ירוק. לא מעניין אותי פוליטיקה באמת. אני מזדהה כהומני. בן אדם שמטריד אותו לאן זה ילך מפה. וזה לא שאני חושב עכשיו שיש שם פרטנר לשלום, אחרי 7 באוקטובר והתמונות של הצהלות אצלם ברחובות״.
"עברנו לתאילנד שלושה ימים לפני 7 באוקטובר. הייתי מתעורר בבוקר ורואה בנוף הטרופי הזה את הטנדרים באים גם אליי. זה טרף את הקלפים, פתאום שאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים פה ומה עשינו בזה?"
אז אין פרטנר לשלום, אתה אומר, וגם כבר חזרת מתאילנד וראית שאין שום מקום אחר חוץ מפה. פלונטר קשה.
(צוחק) ״אז מה עושים? אני לא יודע. אנחנו גדלים בנרטיב שלנו והם בנרטיב שלהם וזה שורש הבעיה. אנחנו גדלים באותה מדינה, עם סיפור עצמאות אחר לגמרי. שיחקתי בתיאטרון ישראלי-עברי ביפו ויש לי חברים טובים מהמגזר, ואני מבין על איזה סיפור הם גדלו, שכשסבא וסבתא שלי עלו לארץ, את שלו העיפו מהבית. אבל אם הולכים יותר אחורה? אני לא מבין איך נצליח יום אחד להיפגש״.
החרדות גובות ממני המון אבל אין לי פריבילגיה לשחרר מהן
“7 באוקטובר תחם המון אלימות ליום אחד, אבל מה שקדם לו גם היה מפחיד, והיו חרדות לילדים, למשפחה שלי, לעצמי, של להסתכל מאחורי הגב כשאתה יושב לקפה וכולם נראים לך חשודים, ובראש שלך אתה מנסה להבין מי החפרפרת ומי הולך לרצוח. אשתי בספרה אחרת, בלי חרדות בכלל, כל הזמן אומרת לי ׳אם הייתי חיה בדריכות כזאת כמוך הייתי מתמוטטת׳. ואני לא בקטע של כדורים. זה הגיע בטראומה הקשה של המשפחה, איבדנו ילד, אחיין שלי, הבן של אחותי, רותם דוידסון ז״ל, שנהרג כששיחק כדורגל והשער נפל עליו. זה משפיע עליי עד היום, הפך אותי לחרדתי בדברים הקטנים, כי הוא מת בדרך אגב, סתם, במגרש כדורגל, בהתפקששות של שנייה. אז הסתם הזה מלחיץ אותי, הלא להיות על-זה לרגע ושיקרה משהו נורא. וזה לוקח ממני המון אנרגיה. וגם יחד עם ההורות לשלושה ילדים, זאת תחושה שאין פריבילגיה להרפות מזה. וזה לא רק על הילדים שלי, גם על ילדים אחרים בגינה, אני מסתכל עליהם ואומר לאשתי ׳תראי אותו, הוא הולך ליפול׳, ואשתי אומרת לי ׳תעזוב אותו, אמא שלו פה׳. ואני אומר לה, ׳מאמי, תראי, הוא עוד שנייה נופל׳. והילד בסוף לא נופל. ואם הוא נפל, זה לא הילד שלי! והוא יקום. אני מצליח למצוא רוגע ושזה לא ינהל אותי. זה כן משפיע עליי ומכווץ אותי, אבל לא גורם לי להימנעות. אני מרגיש שדווקא בגלל זה אני חי יותר. חד יותר״.
החוף בקו פה נגאן שבתאילנד
(צילום: MaryTraveller/Shutterstock)
הישראלי הטוב, הרע והמכוער
״הבנתי בתאילנד שישראלים לא חוצפנים. אנחנו מתנהגים רגיל, פשוט רגיל. אנחנו לא קולניים בכוונה, זה פשוט מי שאנחנו. מבחינתנו זה לא שאנחנו עושים משהו לא בסדר. פשוט מתקיימים. את רגע מגיעה לאיזה חנות לתיקון טלפונים על האי בקופנגן, כדי לבדוק מה יש לאינטרנט הזה שוב פעם או לעשות איזה חבילה, וכמה ישראלים כבר הגיעו לפה קודם, נגיד את זה ככה, וזה נראה כמו תור בביטוח לאומי. איזה תור? הלוואי שיש תור. והם כל כך בשקט ועדינים, התאילנדים, דיבור כזה רגוע. ואנחנו באים לשם, ואנחנו אנחנו. ואני לא מאשים, כי הבנתי שזה פשוט הדיפולט שלנו״.
אתה לא יכול להכחיש שישראלים בתאילנד מרשים לעצמם אקסטרה.
״קודם כל, בתאילנד זה לא רק ישראלים ככה, בתאילנד כל הזרים שמגיעים, מגיעים באיזו תחושה של חופש אבסולוטי של וואלק הכל מותר, כשבוא׳נה, לא הכל מותר. יש עדיין חוק וסדר, אין שם אנרכיה ברחובות, יש משטרה ברחובות ומלך בארמון. ותכבד שם ויכבדו אותך, ותעשה מה שצריך - לא יבואו אליך בטענות. ובנדל״ן בתאילנד? המשקיעים הכי גדולים שם זה בכלל צרפתים ובריטים, פשוט שומעים על ישראלים שמתפרעים ועוברים על החוקים כי אנחנו ניזונים מהתקשורת שלנו. זה קצת עליהום בתחושה שלי. אני מחובר לכל מיני אסיה-ניוז וקורא שם שיש הודים, נורווגים, יפנים, ותיירים מכל המקומות שיש איתם עניינים. אבל כן, ישראלים הם קולניים מתוקף זה שהם ישראלים. יש שנאה עצמית שלנו כלפי עצמנו וכשאנחנו קוראים על ישראלי שסרח בתאילנד, הטוקבקים ישר ׳מגיע לו, שיכניסו אותו לכלא ל-300 שנה׳, אבל חביבי, אל תשכח, טוקבקיסט יקר, שגם אתה מישראל. ואני מת מכמה אנחנו רעים אחד לשני, וכמה אנחנו טובים אחד לשני ורק רוצים לעזור. במקלט אצלנו אני בתפקיד הסוגר את הדלת ובודק שכל השכנים הגיעו. יש את ההוא שאומר ׳זהו, אירוע הסתיים, אפשר לצאת׳, אז אני מהאלה שסוגרים את הדלת. אני המאסף. האחריות שיש בך באותם הרגעים שלכולם יהיה מקום במקלט שלך, זה מטורף״.
