כילד התייחסתי להומור ברצינות גמורה / הומור היה חשוב לי בקטע של ספורטאי אולימפי. הייתי יושב מול סיטקומים עם מחברת ואם הייתה בדיחה שאהבתי, הייתי כותב אותה. אני זוכר שמוניקה מחבקת את צ’נדלר ואומרת לו "ישבן יפה" והוא אומר לה "זה הגיע עם המכנסיים". זה הצחיק אותי. גם הייתי מנסה לנחש בדיחות לפני שהם אומרים. בגרועות הצלחתי. בן דוד שלי השמיע לי הגשש החיוור, הבריח לי קלטות וידיאו של אדי מרפי ושל רובין וויליאמס. שמתי וידיאו, שמתי טייפ דאבל-קאסט, הקלטתי מהטלוויזיה לקלטת, ואז שמעתי את הקלטת בחדר כל הזמן.
בתיכון היה לי חבר בשם שראל. היינו מופיעים יחד, עושים צחוקים ומערכונים. הייתי מקריא לו בדיחות שחשבתי עליהן. אני זוכר שפעם אחת באתי אליו בבני עקיבא ואמרתי לו, "שראל, אני לא מצחיק יותר. זה נגמר. ניסיתי להצחיק שני אנשים ולא הצלחתי". אז הוא אמר, "אוקיי, אנחנו על זה". אחר כך דיברתי עם מישהי והיא צחקה, אז הוא אמר לי, "אוקיי, אתה עדיין מצחיק". הוא התייחס לזה ברצינות כמוני.
אחר כך, בישיבה, יש מסורת בפורים שבוחרים את הלץ והוא נהיה ראש הישיבה ליום אחד. אני הייתי הרב פורים. נכנסתי על אלונקה עטוף בתכריכים. לקחו אותי ארבעה גברים חסונים בטוגות. ואז מורידים ממך את הטוגה ואתה עומד מול כל התלמידים והרבנים בישיבה ובפעם הראשונה לא אומרים לך "מספיק עם זה". אומרים לך "קדימה". מצפים ממך להיות מצחיק. זה היה אירוע מכונן.
"אחרי הלידה שמו עליי תינוק ואמרו ׳הוא לא נושם טוב׳, ואז שעתיים וחצי פשוט הסתכלתי שהריאות שלו יורדות ועולות, בחדר שאליו נכנסים תינוקות במצוקה. חדר כזה של מלא הורים שנשענים אחד על השני. זה טראומטי, אבל לדבר על זה, זה כמו להגיד ׳ראיתי מישהו נפצע, היה לי יום נוראי׳"
אסי עזר ניסה להיות המנטור שלי. בערך / אסי עזר העביר לי קורס מדריכים בצבא. סיימתי את הקורס ובאותו יום קיבלתי טירונים, אז שיחת הסיכום הייתה מיד לפני תחילת הקורס, ואסי אמר לי שיש לי בעיית פיקודיות, שאני לא סמכותי מספיק. אמרתי אוקיי, חכה-חכה, אסי עזר. יצאתי ובדרך לקורס אני רואה חניך של הקורס. הוא נעצר וצועק "הקשב המפקד", ואני אמרתי "חופשי" ודפקתי החלקה על שביל חצץ ונפלתי, אבל אמרתי שזה לא יעצור אותי. התחילו ראיונות קליטה. ישבתי בישיבה מזרחית וראיינתי בסמכותיות אולי 20 חיילים. בסוף הראיון הם נעמדים בח׳, צועקים לי "הקשב המפקד". אני קם, מגלה ששתי הרגליים שלי נרדמו, נשען על הדלת של המשרד, מגלה שהיא פתוחה, ופשוט מתרסק לתוך המשרד. לא יכולתי לקום בגלל הרגליים הרדומות, אז פשוט שכבתי שם, מפרפר על האדמה וצועק. אבל אני לא מוותר, אני עוד אירשם ל'נינג׳ה ישראל' ואני אראה לו.
זה נעים להיות דתי / יש קהילה, יש אנתרופוסופיה מובנית בתוך החינוך ובתוך החיים. אתה לא אמור להיות עם טלפון, אתה לא אמור לראות דברים מסוימים, ויש יום שאתה חייב להיות עם המשפחה ועם חברים ולאכול טוב. אני חושב שחוקים זה לא דבר לא נעים לנפש. אני רואה את זה על הבן שלי, מילו. הוא רוצה לשבור את החוקים, אבל הוא צריך חוקים. ברגע שאין מישהו אחראי, אז אני אחראי. וילד בן שלוש לא יכול לשאת את התחושה הזאת. הוא צריך לדעת שיש מישהו שיודע יותר טוב ממנו, ואחראי עליו ושומר עליו. בדת זה אותו דבר - אלה חוקים של אלוהים. וברגע שיש חוקים, יש מישהו שיודע שיהיה בסדר. אני חושב שככל שאתה פחות יודע שיהיה בסדר, אתה יותר נמשך לחוקים. אנחנו רוצים משמעות, אנחנו יוצאים למלחמות כדי לא לחשוב על זה שגם אם נישאר בבית ולא נעשה כלום כולם ימותו, אז בואו לפחות נרגיש שיש לנו איזה סיי ונירה במישהו בשביל הכיף במקום לשבת בבית ולמות. ודת אומרת לך "הכל טוב אחי, אתה לא תמות, זה שלב במשחק. ויש עולם הבא, ונגיד לך יותר מזה, גם יש צדק".
אבל יש גם הרבה בדידות בלגדול שם. את הכיפה הורדתי לפני שהפסקתי להיות דתי, כי כאילו הכרזתי "אני לא חלק מהקהילה" לפני שהכרזתי "אני לא מדבר איתך יותר". בעצם, כל מה שאני עושה זה פאסיב-אגרסיב לאלוהים, גם כל המחזות שכתבתי. ידעתי שאני קצת כותב את זה לו, שהוא יראה, להגיד לו, "תראה מה עשית, איזה עולם מגעיל".
אלוהים צרכן תיאטרון?
אני חושב שלצערו הוא צורך הכל. גם ריאליטי.
היום אלוהים הוא אקס / פעם הייתי חבר מאוד טוב של אלוהים. הייתי מדבר איתו הרבה. כשעברתי טסט רצתי לישיבה, עליתי לבית המדרש, לקחתי תפילין, שמתי. רציתי לספר לו שעברתי. זה כמו להתקשר לחבר אחרי שאתה עובר. אני מאוד מתגעגע לתחושת משמעות מובנית. אתה יודע שמה שאתה עושה זה בסדר כי אמרו לך. יש בזה משהו נוח ונעים. לאחרונה אני חושב על זה ש"ביזבזתי" את הקלף הזה כבר. כמו שיש קלף יציאה מהכלא, אז שרפתי אותו. אדם מתייאש מהחיים, אז תמיד יש לך "אז אני אחזור בתשובה". ולי כבר אין לי את הקלף הזה. עכשיו זה "טוב, יאללה, אז אני אראה עוד סדרה ואני אוכל חטיפים".
למה עזבת?
בגיל 28 אלוהים כבר היה אקס, לא כי אמרתי "אין אלוהים", אלא בגלל שאמרתי "יש משהו גדול יותר מזה ואני צריך למצוא אותו". הכרחתי את עצמי פעם אחת להדליק אור בשבת, רק כדי להראות לעצמי שאני עושה את הדבר הנכון. הדלקתי, כיביתי. חרדה. זה היה המון חפירות. גם חזרתי וחזרתי וחזרתי. שלוש פעמים לכל כיוון. התחזקתי מאוד, ואז הייתי יותר חילוני ואז עוד פעם התחזקתי. אפילו נסעתי ללמד תורה בדרום אמריקה שנה.
יש דברים שאתה מתגעגע אליהם?
בתור דתל"ש, אני תמיד חושב שהכל מאחורי, עד שאני מתנגש בדברים קטנים. אני גם מדבר על זה הרבה בסטנד-אפ שלי. נגיד, לילה אחד לא מזמן בת הזוג שלי (הבמאית והיוצרת מיקי טריאסט. ר"א) אמרה שאנחנו צריכים לגזור ציפורניים לבן שלנו. אמרתי לה שאני לא גוזר בלילה והיא שאלה למה, ופתאום מצאתי את עצמי אומר לה שאני לא יכול לגזור ציפורניים בלילה כי לפי הקבלה זה מביא שדים. אבל אם היא רוצה שדים, אז בבקשה. וזה דברים שאתה לא יודע שיושבים לך בראש עד שהם צפים.
רוצים שנחזור לשגרה, אבל אנחנו כבר לא אותו הדבר / מישהו הולך לא לדעת ולהעתיק את כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות. הוא יסתובב ומישהי תגיד לו שהתשובה היא ג׳ - מצרי הורמוז. כל הזמן יש מלחמה, ואז אומרים "חוזרים לשגרה". אבל יש אירועים שמשנים אותך, שאתה לא חוזר מהם אותו דבר. אנשים עברו דברים, אירועים מכוננים, אתה כבר לא אותו אדם. יורים עליך חודשיים טילים ואנחנו מתנהגים כאילו זה ג'ט-לג, אבל עברנו משהו, באמת קרה משהו. האופי היהודי נבנה משנים של הימלטויות ופוגרומים, זו אישיות של עם. האוטומטיות של הגוף לרדת למקלט כששמעתי את ההתרעה היא לא נורמלית. אתה ממש יודע מה לעשות מתוך שינה כשיורים עליך טיל. בתחילת ההופעה אני אומר שלפני חודשיים נפל טיל בליסטי ליד הבניין שלכם, ועכשיו כולנו כזה "יאללה, אחי. חדש, מונדיאל, אחי".
אסי כהן
(צילום: אמיר מאירי)
להיות הצל של אסי כהן פתח לי הרבה דלתות / חיממתי את אסי כהן, את אודי כגן, את גורי אלפי, את אדיר מילר. אנשים שגדלתי עליהם. אף פעם לא שאלתי למה הם ולא אני. להפך. הייתי עושה את החימום, יורד מהבמה ומתיישב בקהל. לא פיספסתי אף הופעה. למדתי מהם הרבה. גם מקצועיות, גם איך מחזיקים אולם, גם איך מתנהגים לאנשים. בפעמים הראשונות שחיממתי את אסי לא דיברתי איתו בכלל. לא הייתי מסוגל. הוא היה נכנס לחדר והייתי משתתק. יש את המשפט הזה "אל תפגוש את הגיבורים שלך", אז תפגשו את הגיבורים שלכם אם הם אסי כהן. הוא מדהים. למדתי ממנו המון. לא רק בגלל שהוא מצחיק, אלא גם בגלל הדרך שבה הוא עובד והדרך שבה הוא מתייחס לאנשים.
ובכל זאת, היית שוליית הקוסם?
שוליית הקוסם זה ביטוי נפלא. לא היה לי שם עניין של אגו. זה באמת פתח לי המון דלתות להיות לידו ובצל שלו. ויש משהו נפלא בלהיות אנדרדוג - לא באו לראות אותך. יש אפס ציפיות. אתה יכול להיות כלום, ואתה יכול להיות הפתעה נעימה. יש בזה גם חופש. להגיד "הגעתי" זה מסוכן. זה להגיד לראש שלך שאתה יכול לנוח רגע, עשית משהו טוב. חלילה, מה פתאום, אני צריך לחשוב על הדבר הבא ועל מה לא הספקתי.
"לילה אחד בת הזוג שלי אמרה שאנחנו צריכים לגזור ציפורניים לבן שלנו. אמרתי לה שאני לא גוזר בלילה והיא שאלה למה, ופתאום מצאת את עצמי אומר לה שאני לא יכול לגזור ציפורניים בלילה כי לפי הקבלה זה מביא שדים. אבל אם היא רוצה שדים, אז בבקשה"
קשה לי להרגיש שהגעתי ליעד / כעיראקי גדלתי על "אל תדבר על עצמך יותר מדי", "אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין". בספיישל 'בסדר גמור' (שצולם בסיום סיבוב ההופעות הקודם בצוותא וזמין בכאן BOX) יש קטעים שאני יורד על עצמי, אומר שאני לא מצליח וכאלה, ואז אנשים אומרים לי, "תפסיק, אתה צריך להוריד את הקטעים האלה. זה כבר לא הגיוני שאתה עומד בצוותא ומדבר על זה שאתה אפס או שאתה לא מצליח". אבל אני לא אומר את זה כגימיק. אני באמת מרגיש ככה.
אפס?
לפעמים זו בהחלט המילה. זה קול פנימי כזה. אני גם מרגיש שברגע שאתה על קו הזינוק, אז הכל לפניך, לא רק הישגים, גם החיים. ברגע שאתה אומר "הגעתי לאנשהו" אתה כבר אומר הכל עבר, אנחנו קרובים יותר לסוף. אם אני כלום, מי יודע מה יהיה מחר? אולי אהיה במדיסון סקוור גארדן?
זו השאיפה?
לא נראה לי שזה המקום לסט הכישורים שלי.
לאבות אין עם מי לדבר על הטראומה של הלידה / לא רק שלא מתייחסים אליך, אתה לא מתייחס לעצמך, אתה לא המרכז, זה גם לא הגיוני להתעסק בך, יש משהו הרבה יותר גדול. הלידה הייתה קשה, מיקי הייתה מאושפזת כבר לפני, איבדה הרבה דם, היה אחר כך איזה מוד הישרדות שבו מילו היה במצוקה נשימתית, מיקי הייתה במצוקה, לא ידעתי מה יהיה. קשה לראות מישהי שאתה אוהב סובלת או בסכנה, ואז שמים עליי תינוק ואומרים "הוא לא נושם טוב". ואז שעתיים וחצי פשוט עמדתי להסתכל שהריאות שלו יורדות ועולות, בחדר שאליו נכנסים תינוקות במצוקה. חדר כזה של מלא הורים שנשענים אחד על השני. זה טראומטי, אבל לדבר על זה, זה כמו להגיד "ראיתי מישהו נפצע, היה לי יום נוראי".
איך נבחר השם מילו?
היה רגע שישבנו ואמרתי למיקי, "איזה קטע, את אף פעם לא פגשת את אבא שלי", כי הוא נפטר לפני שהכרנו. היא אמרה "נכון", ואז אמרתי לה, "את בכלל יודעת איך קוראים לאבא שלי?" אז היא אמרה "לא". זה היה מביך, היינו כבר חמש שנים יחד, אבל היא אמרה, אתה תמיד אומר אבא ואני מכירה אותו רק דרכך. אמרתי לה, "קראו לו מאיר". אמרתי בתור בדיחה שאולי נקרא לילד מילו, כי זה היה השם חיבה של אבא שלי. ואז מיקי אמרה, "זה השם הכי יפה, ככה אנחנו קוראים לו". אמרתי, מה פתאום להלביש עליו שם של מישהו? אני לא מת על זה. ממש לפני שהוא נולד הלכתי לפסיכולוגית שלי כדי להתמודד עם ההורות, וכשעלה עניין השם, היא אמרה, "אני מרגישה שכבר החלטת". היא גם אמרה, "חשבת על זה שלך קוראים אלי, לא אליהו, כמו שם החיבה של אבא של אבא שלך, ולו יקראו מילו, כמו שם החיבה של אבא שלך?" היו דמעות והחלטתי שאני אתמודד עם זה. אני אוהב את השם.
אין דברים שאי-אפשר לצחוק עליהם / אני חושב שזה חלק מהתפקיד שלנו בתור קומיקאים - לקחת אנשים ביד ולהגיד להם, "גם אני חושב על זה, זה בסדר. אני לא אומר לך את זה בסוד, אנחנו אומרים את זה יחד, ואנחנו גם צוחקים". אני לא חושב שיש דברים שאי-אפשר לצחוק עליהם. אני חושב שיש דברים שעוד לא מצאתי איך להצחיק אותם, איך לפצח אותם. בהופעה אני מדבר על המוות של אבא שלי, על החזרה בשאלה. בעיניי, בגלל שההופעה הזאת נכתבה בשנים האחרונות, היא הרבה יותר אפלה.
כשכתבתי מחזות הם היו אפלים בטירוף. פעם צופה אחת יצאה בוכה, הרביצה לי ואמרה, "למה אתה עושה לנו את זה?" כשמשהו מצחיק אותך הלב נפתח. אתה בלי הגנות. ואז שופכים עליך את כמות הרעל הנוראית ביותר.
בפעם הראשונה שמישהו עלה על במה ואמר "אני שונא את חמותי" היה שקט משוגע באולם. אנשים אמרו "איך הוא מעז?" היום זה כבר רגיל. יש לזה חשיבות, לשבת בקבוצה ולשמוע שהמחשבות שלך הן לא רק שלך. שעוד אנשים שותפים לדברים הקשים שקורים לך בחיים, למחשבות השליליות.
בספיישל הטלוויזיוני יש בדיחות שנגרסות?
לא, התאגיד היו ממש נפלאים. התחושה היא שהם לא באים להגיד לך מה לעשות, הם באים להגיד לך איך לעשות טוב את מה שאתה רוצה לעשות. אני גם לא כזה בן אדם שצריך לצנזר, מה אני כבר אומר? אגב, מיקי ביימה לי אותו יחד עם אהרון גבע. יש משהו מדהים בלקחת בייביסיטר ולצאת יחד לצוותא.
יש לישראלים הומור עצמי?
בוודאי, אבל מה שקורה יותר ויותר זה שזה הומור עצמי בלבד. זאת אומרת רק לנו מותר לצחוק עלינו, אנחנו לא נקבל הומור מאף אחד אחר. התפלגנו לכל כך הרבה קבוצות, והתחושה היא שאני לא מוכן לשמוע בדיחות עליי מאף ישראלי אחר שהוא לא בקבוצה שלי. הומור עצמי תלוי באיך אתה מגדיר את העצמי שלך, אז זה נהיה יותר קשוח.
זה משאיר אותך רק עם בדיחות על עיראקים ודתיים. ואני לא חושב שהם מקבלים את זה ממני בשמחה. נגלה בקרוב.
