עד היום לא דיבר נהד בשיר על נקמת הדם שהייתה שליחותו במשך שנים. אביו נרצח במהלך קטטה בתוך המשפחה שבוע לפני שנולד. וסבו שגידל אותו מאז חינך אותו להשיב תגמול קטלני לרוצחים. "לא דיברתי על זה עד היום", מספר היוצר והשחקן. "לאבא שלי קראו 'נאכד', שפירושו 'ביש מזל'. סבא נתן לו את השם כי בשנה שנולד סבא הפסיד הרבה כסף. הקללה הגשימה את עצמה, במשך 15 שנה היינו במעגל רדיפה של נקמת דם, עד שבסוף המשפחות עשו סולחה".
מה עם אמא שלך? "היא לא חיפשה נקמה והעדיפה את הסולחה כדי להגן עליי ועל אחותי הגדולה. היא לא נישאה שוב מעולם, כי בשנים ההן בחברה הדרוזית המשמעות של להתחתן שוב הייתה לוותר על הילדים לטובת משפחת האב. אמא בחרה בנו, ובדיעבד אני חושב שעשתה טעות ובשביל לגדל אותנו פיספסה את כל השנים היפות שלה, מגיל 22".
דיברתם על זה? "הכל נפתח בשנים האחרונות. אמרתי לה, 'אני כועס עלייך שלא התחתנת, שבחרת בחיים של אחרים במקום בחיים שלך, אבל אני מעריך ואוהב אותך שחינכת אותנו לסליחה ולא לנקמה'. בזכותה יש לי ילדות ואישה, ואני מאושר בחיי".
אם אמא לא הייתה מתעקשת על סולחה מה היה קורה? "סבא חינך אותי לנקום את הרצח של אבי. זה מה שהיה מצופה ממני. במשך שנים הדודים שרצחו את אבי ואת אחיו ניסו לעשות איתנו סולחה, אבל סבא, שהיה איש קשה כל הזמן דחה אותם. כשהוא הרגיש שהפכתי לגבר ושאני כבר מסוגל להביא את הנקמה, נולד אצלו הפחד. סבא התחיל לפחד עליי, שהוא יאבד גם אותי".
"במשך שנים הדודים שרצחו את אבא ואת אחיו ניסו לעשות איתנו סולחה, אבל סבא כל הזמן דחה אותם. כשהוא הרגיש שהפכתי לגבר, נולד אצלו הפחד שהוא יאבד גם אותי. אני זוכר שלסבא שלי לא היה קל, אבל הוא בחר בעתיד טוב לנכדים שלו"
בשיר בן ה-45 הוא שחקן, במאי, מחזאי ותסריטאי ישראלי-דרוזי. הוא יצר יחד עם רועי עידן את הסדרה 'נוטוק' שהביאה לפריים-טיים את האמונה בגלגול הנשמות בעדה הדרוזית. הוא נולד, גדל ועדיין מתגורר ביישוב הדרוזי מע'אר שבגליל התחתון, עם אשתו איבון ושלוש בנותיהם, אורים (18), נויה (11), לורי (שנה וחצי). אמו, הודא, מתגוררת איתם.
בסרטו החדש 'אמל', שביים עם דוד אופק וכתבה שרון אייל אזולאי (הפקה: דוד מנדיל, מובי פלוס הפקות), סולחה היא משאת נפשה של הגיבורה שלו. במרכז הסרט, שמתמודד בתחרות העלילתית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אמא שעושה הכל כדי להציל את בנה מגורלו ולעצור את מחול הנקמה בכפר, אבל מלחמת החמולות יוצאת משליטה.
באחת הסצנות החזקות, אמל (שאת דמותה מגלמת השחקנית המצוינת רבאקה תלחמי, שהיא חצי הולנדית-חצי ערבייה נוצרייה), צועדת לבית המשפחה היריבה עם דגל לבן, שאותו היא תולה על גג ביתה. "היא הולכת עם הדגל הלבן וגם תולה אותו כהצהרה שהיא רוצה סולחה, למרות שחלק מבני המשפחה מתנגדים. הגיבורה בסרט דומה לאמא שלי, הודא, שבערבית פירוש שמה 'הארה'".
גלריה
נהד בשירנהד בשיר
נהד בשיר
(צילום: איליה מלניקוב)
איך נעשתה בסוף הסולחה במשפחה שלכם במציאות? "היו אלפי אנשים בוועדת הסולחה. היא כללה אנשים מכובדים ושופטים שהגיעו אפילו מירדן, זה היה אירוע רציני. את הדגל הלבן אני זוכר תלוי מעל הבית שלנו שנים אחרי הסולחה. זו הצהרה של מי שאמור לבקש את נקמת הדם, שאומרת: 'אנחנו ויתרנו על הנקמה'".
אקט שמעיד על חולשה? "בתוך החברה הגברית הפטריארכלית הנוקשה, זה יכול להיתפס כחולשה. אני זוכר שלסבא שלי לא היה קל, ראיתי את הקונפליקט בעיניים שלו, אבל הוא בסוף בחר בעתיד טוב לנכדים שלו והוציא אותנו ממעגל הדמים".
מה הרגשת כשהבנת שרוצים שתנקום? "גדלתי לתוך הקודים האלה, הבנתי מאיפה אני בא ומה מצופה ממני. וגם הרגשתי זעם על זה שגדלתי בלי אבא, כי מישהו רצח אותו".
והרגשת פחד? "כן. מי שיגיד שמייעדים אותו לנקום, לרצוח, והוא לא פוחד, הוא לא אנושי. גדלתי בבית דתי שמרני וחונכתי להאמין באלוהים, אז הפחד הוא קודם כל מול בורא עולם. כולם יודעים שהקודים החברתיים של הנקמה מנוגדים לערכי הדת".
ובכל זאת, הנקמה חזקה מיראת השמיים. "כן. בימים ההם, רצח במשפחה ורצח בכלל בחברה הערבית, היו מקרים נדירים. זה לא היה כמו היום, כשאנשים נרצחים ברחובות כמו זבובים וכבר אין ערך לאובדן חיים. הסרט מתכתב גם עם המציאות הקשה של היום בחברה הערבית, וגם עם מה שאני זוכר כילד. בחברה הדרוזית הפרימיטיבית של שנות ה-80, נשים בקושי נהגו, לא יצאו לעבודה, אבל אמא שלי נלחמה אז להביא שקט, וזה היה קשה כי אחרי שאבא נרצח גרנו עם סבא באותו הבית".
מה אתה זוכר מהבית? "ממש כמו במחזות של לורקה, זה היה 'בית נשים', שאסור ששמחה תיכנס אליו: אמא אלמנה, דודה רווקה וזקנה, אחות יתומה, לגמרי 'חתונת הדמים', וזה עיצב אותי למי שהפכתי להיות. עדיין קשה לי לעבור בשכונה הוותיקה, אני רואה שם בכל מקום את הצער בעיניים של אמא, אחותי וסבא, שלמרות שהיה איש קשה, אהבתי אותו".
כשפנו אליו עם התסריט היה לו ברור שזה הסיפור שלו. אמא שנאבקת על גורל ילדיה בתוך קודים תרבותיים. "לא פעם חשבתי לעצמי מה אני צריך לגדל ילדות בתוך האלימות בחברה הערבית, בתוך המלחמות בישראל, בתוך העולם ההזוי הזה שאני אוהב אותו, אבל מספק לא מעט צער וסבל. היו לי לא מעט הזדמנויות לעבור מכאן".
מתוך "נוטוק"מתוך "נוטוק"
מתוך "נוטוק"
(צילום: באדיבות קשת)
לאן? "לדובאי, מיד עם הסכמי אברהם, כולל הצעות עבודה, לשווייץ שיש לי שם דוד, ובתחילת הדרך עוד ליפן. אבל בכל פעם היה את המחסום של האישה שוויתרה על החיים שלה כדי לגדל אותי ואת אחותי, אז אנחנו נתקעים בחיים אחד בשביל השני. עכשיו אני עושה את מה שאני אוהב, נהנה, מגשים חלומות ולא נוטש את אמא שלי שהייתה בשבילי כשלא היה אף אחד".
גם דרמת המתח 'נוטוק' נוצרה מתוך חוויה אישית של בשיר, שזוכר את הגלגול הקודם שלו כילד דרוזי שחי בלבנון. "לפני שנולדתי לגלגול הזה, חייתי בלבנון בהרי השוף, היו לי שתי אחיות שהיו תאומות והיינו מגדלים תאנים וגפנים. בכל יום ראשון אבא שלי ואני היינו נוסעים לשוק הירקות שבעיירה חאצביא ומוכרים את התאנים ואת הדבש שלנו. אני ממש זוכר את זה. את האזור. בגדוד חרב בצבא, כשהיינו אמורים לעלות לגבול לבנון למדנו על הגזרה, וכשהגענו ללמוד על החאצביא, ממש ראיתי את המפה בראש. הייתי יכול לנסוע לשוף בעיניים עצומות, למרות שבגלגול הנוכחי לא הייתי שם מעולם".
מי שחוזר לכאן לעוד גלגול, מסביר בשיר, חוזר כיוון שחווה מוות אלים: "אני נרצחתי בגיל 22 באיזה מחסום בדרך מחאצביא לשוף. זו הייתה התקופה של מלחמת האזרחים בלבנון, כולם רבו עם כולם. בגלגול הזה, כילד בישראל, כשהתחלתי לחוות את הגלגול שלי בלבנון, המשפחה הייתה בתוך הבלגן של הרצח של אבא שלי ודוד שלי, ואף אחד לא היה עסוק בי. כשאין סביבה שקולטת שאתה ב'נוטוק' ומתחילה לגרות את התת-מודע בשאלות 'איפה היית? מי היה אבא שלך? כמה אחים היו לך?', הזיכרון מתאדה".
ואיך בכל זאת נולדה הסדרה? "הסדרה נולדה קודם כל מהראש של רועי עידן. היו לו חברים מדלית אל כרמל. הוא ראה בילדות את אחד החברים שלו עובר גלגול, וזה הדליק אותו. כששלח לי לקרוא את מה שכתב, מיד אמרתי לו, 'אני בפנים, אבל אני יודע שזה לא יקרה'. לא האמנתי שישימו על זה כסף. כשהתחלנו פיתוח וכתיבה, ישר ידעתי שהסדרה תצליח ושיהודים יאהבו אותה יותר מהדרוזים אפילו".
הפוליטיקה נכנסה לסט תוך כדי מלחמה? "ב'נוטוק'? אף פעם לא".
וב'אמל' כן? "ב'אמל' קצת. זה היה בשיא המלחמה, היינו קאסט שרובו שחקנים ערבים, לצד שחקנים יהודים, וגם הצוות היה מעורב, והרגשנו את החיכוך. ועם זאת, אנשים שעובדים בתעשייה שלנו הם לא אנשים קיצוניים, יש דעות לפה ולשם, אבל שני הצדדים גם מבינים שאין דרך אחרת, שנמשיך לחיות ביחד ושאנחנו רוצים עתיד נורמלי".
מתוך 'אמל'מתוך 'אמל'
מתוך 'אמל'
(צילום: עמית יסעור)
את פרק הבכורה של הסדרה בחרו היוצרים להקדיש לזכר 12 הנערים שנהרגו במלחמה בקיץ 2024 באסון מג'דל שמס, שם גם צולמה הסדרה. בשיר גם יצר את הדוקו להנצחתם, שנקרא 'ילדי מג'דל שמס'. "אשת העסקים ליאורה עופר שתמכה בדוקו, תרמה מיליוני שקלים להקמת מתחם לרפואת ילדים בבית החולים איכילוב, שהוקדש להנצחת 12 הילדים. הדוקו שיצרתי לזכרם הוקרן במהלך טקס השקת המחלקה ועכשיו אני מנסה לצאת איתו לפסטיבלים בחו"ל, וזה קשה. לא רוצים הפקות ישראליות. גם כאשר הסיפור כל כך אנושי, מתייחסים לסרט כאל הסברה לישראל".
ולא מעניין אותם שאתה לא יהודי? "זה לא משחק תפקיד. מבחינת העולם זו הפקה ישראלית".
"נרצחתי בגיל 22 באיזה מחסום. זו הייתה התקופה של מלחמת האזרחים בלבנון, כולם רבו עם כולם. בגלגול הזה, המשפחה הייתה בתוך הבלגן של הרצח. כשאין סביבה שקולטת שאתה ב'נוטוק' ומתחילה לגרות את התת-מודע בשאלות, הזיכרון מתאדה"
אמא שלו בכלל חלמה שיהיה רופא או עורך דין. אז נהד, ילד טוב הגליל, עשה שני תארים במשפטים, ומסר לאמא את התעודות. את הקונפליקט הזה תיעד בסדרה 'ד"ר קראז'' שיצר לערוץ 'מכאן 33', שבו גילם גבר ערבי שנוסע לרומניה ללמוד רפואה, וחוזר לעבוד במוסך בכפר.
את העידוד ללכת בעקבות התשוקה שלו קיבל מאשתו, איבון: "אשתי היא עמוד השדרה שלי לאורך כל הדרך. אחרי שלמדתי תיאטרון באוניברסיטת חיפה, שנים כתבתי מחזות בהזמנה כדי להתפרנס. יש לי בארסנל מעל 70 מחזות שכתבתי לפי דרישות משרד החינוך. הייתי כותב מחזה ב-24 שעות. יושב עם בקבוק ערק איכותי, משהו לנשנש, ולא קם לפני הדראפט הראשון, ואז עוד לא היה AI ואני עם טעויות הכתיב הכרוניות שלי ועם הפרעת הקשב. בשלב מסוים נשברתי, הלכתי למסחר ופתחנו גלריה לעיצוב הבית, וכשסיימתי את לימודי המשפטים, אשתי אמרה לי, 'מה פתאום עריכת דין, אתה הולך ללמוד קולנוע'".
נהד בשירנהד בשיר
נהד בשיר
(צילום: איליה מלניקוב)
והיום נויה בתך חולמת להיות שחקנית. "נויה כבר שיחקה איתי בפרסומות שאני מפיק בחברת ההפקה שלי. בהתחלה אמרתי לה, 'בחיים לא משחק, את תעבדי רק בהייטק, או תהיי רואת חשבון כמו אמא שלך'. אבל הרגשתי שזה לא פייר, כי גם אני למדתי מה שאף אחד מסביבי לא רצה שאלמד, חוץ מדוד שלי, שלמד תיאטרון והלכתי בעקבותיו. אז אמרתי, יאללה, שתעשה מה שהיא רוצה. היא עוד ילדה. אבל כמובן שאם היא תלך ללמוד מדעי המחשב, אהיה הכי מבסוט בעולם. אולי נעשה אקזיט".