לפני כמה שבועות צץ אייטם מזדעק באחד ממדורי הרכילות שלפיו הזמרת ויוצאת 'הכוכב הבא לאירוויזיון' גל דה פז נאלצת לפנות את ביתה ואם לא נסייע לה למצוא דירה חלופית, היא תמצא את עצמה ברחוב. המציאות קצת פחות דרמטית: בימים אלה דה פז, מאה ומשהו זוגות הנעליים שלה וערימות מרצ'נדייס של דיסני שצברה עם השנים ("יש שיקראו לי אגרנית"), מתעתדים לעבור לדירה בפלורנטין. "עם ממ"ד", היא מדגישה, "כי אני מלמדת מהבית. אני מנטורית של אמנים ונותנת שיעורי כתיבה והפקת שירה ופיתוח קול, אז בזמן המלחמה הממ"ד הציל אותי כי יכולתי להמשיך ללמד. הרי כל ההופעות מתבטלות ולאף אחד לא אכפת. יודעים לקרוא לנו לדגל כשצריך, אבל כשאנחנו צריכים אנחנו פתאום הופכים ל'בלתי חיוניים'".
דווקא לפני עשר שנים בערך דה פז, 39, נגעה בשמיים: היא חיממה עם ההרכב שלה, דה פז בנד, את אירוסמית' בהופעה בפארק הירקון, מול קהל של 50 אלף איש. סטיבן טיילור היה גיבור נעוריה ודה פז יכלה רק לחלום על לעמוד איתו (או לפניו, אל תהיו קטנוניים) על אותה הבמה. אחרי ההופעה היא עברה אל הקהל כדי לצפות בהופעה המרכזית, בסיומה היא ראתה את חברי אירוסמית' יורדים מהבמה וזאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם.
לא פגשת אף אחד מהם?
"הם אפילו לא פגשו אחד את השני. הם ירדו מהבמה, כל אחד נכנס לרכב שלו ונסע משם. לדעתי הם די שונאים אחד את השני. זה בטח היה טור כזה של 'אנחנו צריכים כסף'. מההתחלה שמו אותנו באזורים נפרדים והיה ברור שלא ניפגש, והאמת היא שאני מעדיפה לא לפגוש את סטיבן טיילור מאשר לפגוש סטיבן טיילור לא נחמד".
כבר אז דה פז הכירה מקרוב את ההבדל בין מיתוס למציאות ואולי גם את המחיר של התנגשות בין השניים. היום, אחרי שני עשורים כמוזיקאית אינדי שהתנהלה בעקביות מתחת לרדאר ומדי פעם הגיחה אל המיינסטרים, היא יודעת בדיוק מה היא לא רוצה: לעוף קרוב מדי לשמש ולהסתנוור מאורות גדולים, כי לכל למעלה יש מוצאי-למעלה. גם עכשיו, רגע לפני הופעת הסולו הראשונה שלה באולם לאוי בהיכל התרבות (ב-30.7), שבה היא תארח את רד בנד, אסתר רדא, ג׳ני פנקין ועוד, היא מוודאת שכולם – בעיקר היא - חגורים לפני ההמראה.
עכשיו רשמית תצטרכי להיפרד מנישת האנדרגראונד.
"לגמרי. אבל המוזיקה שאני עושה היא עדיין אותה מוזיקה, פשוט עכשיו יותר אנשים מכירים אותה. מי שאוהב אותי אוהב כי זה מה שאני עושה. אבל בזכות 'הכוכב הבא' הצלחתי להגיע לאנשים שלא בהכרח בודקים איזה הופעות יש בבארבי או הולכים לאינדינגב. ואני חושבת שקהל מבוגר מתחבר לחומרים שלי, כי יש בהם משהו קצת נוסטלגי".
אבל לא רק הדאגה לסידורי הישיבה של הקהל הפוטנציאלי החדש שלחה את דה פז להיכל התרבות, וגם לא הכמיהה ליותר מחיאות כפיים. "זה אפילו לא עניין של רוצה עוד", היא מנמקת, "אני צריכה עוד. אצלי הרבה פעמים דברים באים בעבודה קשה. אף פעם לא קרה לי הסיפור-סינדרלה הזה, אם כבר אני ההפך. את מכירה את התמונה שרואים קרחון מתחת למים ומעליהם רואים רק את הקצה שלו? זה אני. אז עכשיו יש התחממות גלובלית ומתחילים לראות את הקרחון יותר. התעשייה פה מקשה על אמניה והמדינה על תושביה ולכן אנחנו כל הזמן צריכים עוד. יש מדינות שבסטטוס שלי כבר הייתי עשירה, אמידה, חיה טוב. אני ממש בטוחה שאם כלכלית היה יותר קל להתקיים פה כאמן שהוא לא בראש הסולם, היה פחות אמוק לעלות למעלה. עוד עוקבים, עוד צפיות, עוד השמעות אומר שתוכלי לחיות כמו בנאדם ולא מהיד לפה בלחץ ובחרדות".
מלחיץ?
"יש לי ימים שאני מתפרקת, שאני עייפה ואין לי כוח להילחם יותר. גם עכשיו, אחרי 'הכוכב הבא' אני עדיין אמנית עצמאית. אני לא חתומה בשום חברה, בשום לייבל. אז יש ימים שאני מותשת, שאין לי כח ואני בוכה. אני לא מרחמת על עצמי, אני אומרת תודה על הדברים הטובים, אבל אני עייפה מהמלחמה המתמדת הזאת על תשומת לב, על הישרדות, על פרנסה, כשמה שבא לי זה לשבת כל היום ולעשות בינג' על משהו או להיות בטלפון, פשוט להיות בנאדם לשנייה".
"אם מישהו אומר לי, 'את בטח תתחרטי שלא הבאת ילדים' אני רואה מולי אדם שמפחד לראות אדם שונה ממנו. אני מעדיפה לא להביא ולהתחרט מאשר להביא ולהתחרט. אני יכולה לאמץ, זה לא חייב להיות מדמי"
אל תבינו לא נכון, אם דה פז רוצה לנוח זה לא בגלל שיש לה משהו נגד חיים מורכבים שמובילים לתובנות, כלומר לאלבומים. ובהתאמה, שני העשורים האחרונים איתגרו לא מעט את תחושת הערך העצמי שלה. כשהייתה בת 20 התחתנה עם בן הזוג שלה דאז, אריאל קשת (הבן של ששי קשת ויונה אליאן) שניגן איתה בהרכב וגם הפיק לה שלושה אלבומים. הצעת הנישואים הגיעה בתוך חודשיים מיום ההיכרות שלהם. השניים התגרשו תשע שנים מאוחר יותר, בין היתר על רקע התנגשות חזיתית של רצונות סותרים.
יונה אליאן וששי קשת
(צילום: איליה מלניקוב)
בהתחשב בהגדרה העצמית שלך כאדם שהחופש מאוד חשוב לו, התחתנת בגיל ממש צעיר.
"זה היה פשוט עוד 'גל עושה מה שבא לה'. אנשים מסביבי הרימו גבה, אבל אי-אפשר היה להגיד לי 'לא'".
מה החתונה סימלה בשבילך?
"אם להיות כנה, הייתי מאוהבת במוזיקאי השותף שלי אבל בעיקר פחדתי שזה לא יקרה יותר אף פעם. יש לי כל מיני daddy issues (ההורים של דה פז התגרשו כשהייתה בת שנתיים והקשר שלה עם אביה היה רופף, עד שנפטר כשהייתה בת 20. ס"ש), והדבר שעבדתי עליו שנים בטיפול פסיכולוגי היה התחושה שמה שאני פשוט לא מספיק. הרבה שנים הרגשתי שאם אין מישהו שאוהב אותי ואם אני לא באיזושהי מערכת יחסים, זה מעיד על הערך שלי. מן הסתם, כשהתגרשתי הבנתי שזה לא נכון, אבל לפני זה באמת היה בי פחד. לא שלא אהבתי אותו, אבל הנישואים שלי ממש... זה משפט שקשה להגיד אותו, אבל מהרבה בחינות רמסו לי את הביטחון העצמי והרבה צדדים באישיות שלי".
על הגרוש, או על הוריו המפורסמים, היא פחות מתלהבת לדבר. בראיון שהתפרסם בעבר ב'לאשה' סיפרה על האכזבה שלהם מהגירושים. "יונה ואני היינו חברות מאוד טובות", אמרה אז. "כשנפרדתי מאריאל נפרדתי גם מהם, והיה לי מאוד קשה, הייתי ממש בדיכאון. היום אנחנו לא כל כך בקשר, אבל אם אני אראה אותם ברחוב, אתן להם חיבוק". היום היא מעדיפה להניח לזה. "זה עניין ששייך לעבר, אני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי. אין להם קשר לקריירה שלי היום. נפרדנו כידידים והכל בסדר".
בעבר גם פורסם שגל בזוגיות עם ישגב דותן, המנהל והמפיק שלה. כעת מערכת היחסים שלהם נמצאת במצב מורכב. כך או כך, לדה פז יש היום תנאי ברור: רק לא מונוגמיה. "אני מאוד אוהבת שהכל על השולחן. כל הרגשות, הרצונות, הצרכים. אני מבינה שלפעמים אנשים מדמיינים שקשר פוליאמורי זה פשוט לשכב עם כל דבר שזז, הם פחות מודעים לזה שהאמת תמיד מדוברת. זה לא כמו שקורה לפעמים בזוגיות מונוגמית, כשאנשים מרגישים דברים ואז הם מהר מכבים את זה כי אסור להם להרגיש ככה, או שהם עושים דברים מאחורי הגב".
גל דה פז
(צילום: שי פרנקו)
את בטח מקבלת הרבה ביקורות על הבחירה הזו.
"יותר קשה לי עם אנשים שמנסים לכפות עליי את מה שהם חושבים. אם מישהו שואל אותי, 'את רוצה ילדים?' ואני אומרת, 'לא, כי אני מרגישה שאני מוצאת את הדבר הזה בדברים אחרים בחיים שלי, במוזיקה, בחברים', והוא אומר, 'האמת, יש לי ילדים ואני מבין אותך', זה שיח מדהים. אבל אם אומרים לי, 'באמת? את בטח תתחרטי על זה', אני רואה מולי בן אדם שפשוט מפחד לראות אדם שונה מולו, כי הוא מבין בעצמו שאולי גם הוא יכול היה לחיות אחרת, והוא לא עשה את זה, ואף אחד לא נהנה לחשוב על עצמו ככה".
אז את לוקחת בחשבון שיכולה להיות חרטה.
"אני מעדיפה לא להביא ולהתחרט מאשר להביא ולהתחרט. אני יכולה לאמץ, זה לא חייב להיות דם מדמי. אני מדברת על זה שבישראל נכנסים לך לתחתונים ולתוך הרחם".
נראה לי שכשרוב האנשים חושבים על מערכת יחסים פוליאמורית, המכשול הראשון הוא הקנאה.
"תראי, חשבתי שאני לא קנאית", היא מחייכת, "אבל אני קנאית. קינאתי כמו שלא קינאתי בחיים שלי, וישר לקחתי את זה אליי - מה חסר בי, מה יש שם שאין אצלי. אני יכולה להגיד לך שאחד הדברים הכי קשים שעברתי זה ללמוד להיות חברה של הקנאה. הבנתי שהמסקנה היא לא שאני אמורה להצליח לא להרגיש אותה, זה לא אנושי לבקש את זה מעצמי, אלא להסתכל בעיניים ולהבין מאיפה היא נובעת ולהרגיש אותה עד הסוף".
גל דה פז בגמר "הכוכב הבא"
(צילום: אורטל דהן זיו)
אבל זה כואב, קנאה.
"פעם הייתי הכי 'אהבה זה משהו שאפשר למות ממנו', ועכשיו אני מוציאה סינגל בשם Can't Die From Love. כי זה לא משנה מה את עוברת באהבה וכמה מכאיבים לך וכמה תבכי, את לא תמותי מזה. את תנקי את האבק מעצמך ותקומי לחיות את החיים שלך". בעבר דיברת בפתיחות גם על שימוש בסמים. זה עדיין חלק מהעולם שלך?
"יש לי אנדומטריוזיס וכאבים כרוניים בגוף מכל מיני דברים אז וויד הוא חבר שלי וזה גם עוזר לי מאוד ליצירה. לא הייתי מגדירה את עצמי כאדם שעושה סמים, אבל התנסיתי גם במרחיבי תודעה, פטריות ודברים כאלה, זה משתיק את הרעש ומביא אותך לגרסה טהורה של עצמך, בלי פילטרים, בלי מניירות".
"יש ימים שאני מתפרקת. אני עדיין אמנית עצמאית, לא חתומה בשום לייבל, אז יש ימים שאני עייפה מהמלחמה המתמדת על תשומת לב, על פרנסה, כשמה שבא לי זה לשבת כל היום ולעשות בינג' או להיות בטלפון, להיות בנאדם לשנייה"
בעונה האחרונה של 'הכוכב הבא לאירוויזיון', שבה הגיעה למקום השני, דה פז לא בדיוק הייתה המתמודדת הטיפוסית: זמרת אינדי מקצועית שמגיעה עם קריירה וקהל מהבית, כולל הופעות בפסטיבלים בינלאומיים, בין ים צעירים לא מנוסים שבאים להתגלות. אם תפשפשו בראיונות עבר, תגלו בעיקר התנגדות נחרצת, שלא לומר משולהבת, לריאליטיז מוזיקליים. "כמות ההתבטאויות שיש לי נגד הקונספט היא אינסופית", היא צוחקת, "כתוב וגם מצולם. חשבתי לערוך את כולם לסרטון אחד בתור בדיחה. אבל זה בסדר, אין לי בעיה לשנות את דעתי".
בינינו, באת כי רצית אירוויזיון?
"רציתי לייצג את ישראל באירוויזיון, בתור ילדה כבר רציתי. אני גם רואה את זה כל שנה, אני עושה לילה לבן וכל העניין. אבל לא התרסקתי כשנועם זכה. אני גם מבינה למה לא זכיתי, אני מייצגת את כל מה שהאירוויזיון מייצג, אני אוהבת דראג ומחשופים ומשהו פחות שמרני, אבל עכשיו ישראל צריכה באירוויזיון משהו שייצג את ישראל, לא את האירוויזיון".
הביקורות של השופטים בכלל השפיעו עליך?
"לא משנה כמה אנשים תופסים אותי כמישהי עם ביטחון, כל מילה שמישהו זורק יכולה לערער אותי. היו לי ממש כמה פרקים שפתאום התחלתי לשאול את עצמי אם יש מצב שאני לא זמרת טובה כמו שתופסים ממני".
אז הגישה שלך לריאליטי השתנתה?
"לגמרי. עכשיו החלום שלי זה לעשות 'רוקדים עם כוכבים'. זה היה החלום שלי מזמן, עשיתי אודישנים ותמיד לקחו שחקניות מוכרות ממני. וכשאמרתי לסוכנת שלי שאני רוצה 'רוקדים', היא אמרה לי, 'לכי תעשי את 'הכוכב הבא'. אז הלכתי. עכשיו נראה מה יקרה".
