-6-
בשלט היה כתוב שהדרך סגורה, אבל גרנט שיער שיוכל לעקוף בקלות את השער ולהמשיך הלאה בדרך המשובשת, לפחות עד מקום מסוים. הוא ניסה לראות מה קורה בהמשך הדרך. במרחק הגלוי לעין ראה עצים וענפים שנפלו. אבל זאת נראתה האפשרות היחידה: להמשיך לנסוע ביער.
האפשרות האחרת, להסתובב ולחזור לכביש 302 , תהיה התאבדות פשוטה. הוא ירד אל שולי הדרך כדי לעקוף את השער, רמס עשבים גבוהים ושיחים, עד שהגיע לתחילת היער: שורת עצים צפופים. צפופים מדי. הרכב לא היה יכול לעבור ביניהם. ממש מולו היה מקבץ סלעים קטן שחסם את הנתיב היחיד שדרכו יוכל להכניס את הרכב אל היער ולהסתיר אותו מעיני רודפיו.
הוא העביר את מוט ההילוכים להילוך נמוך במיוחד והתקדם באטיות לעבר הסלע הקטן מכולם. הוא ניסה להעלות את המכונית על הסלע, אבל לא הצליח להתגבר על המכשול.
הוא הסיע את הרכב לאחור, החזיר את מוט ההילוכים לנסיעה רגילה וניסה לצבור תאוצה שתעביר אותו מעל הסלע. הוא שמע משהו קורע את הצד הימני של הפורד בנפץ מתכתי, אבל המשיך הלאה. הוא הגיע אל ראש הסלע, ושם התברר לו שהגלגלים מסתובבים אבל הרכב לא ממשיךלהתקדם.
לאט ובעדינות הוא לחץ על דוושת הדלק. המכונית התקדמה קצת, וכעבור כמה שניות הצליחו הצמיגים להיאחז בסלע ולשאת אותו אל מעבר לו.
מכאן עדיין ראה את כביש סויר ריבר, כלומר, מי שיעבור בדרך יראה את הרכב שלו. לפניו היו סלעים נוספים על ערוץ טרשי של נחל אכזב. הסלעים האלה היו קטנים יותר, והמכונית הצליחה לטפס עליהם ולהיכנס לערוץ. הטיפוס הרס את תחתית המרכב של הפורד, אבל לפחות עכשיו הוא לא ייראה מהדרך.
ואז שמע קול פקיעה, ורטט עבר במנוע המכונית.
כעבור זמן קצר הוא הצליח לצאת מערוץ הנחל, אבל ההגה נעשה רופף פתאום. נורית הבלמים נדלקה בלוח המחוונים. משהו קרה להם. אולי הסלע קרע את אחד הכבלים. אולי נוזל הבלמים דולף.
אבל לפחות עכשיו התאפשר לו לנסוע ישר דרך היער. הרכב התחכך בעצים, השתחל ביניהם כמו חוט דרך קוף של מחט, וכעבור זמן קצר כבר היה גרנט עמוק ביער, כך שאיש לא יוכל להבחין בו.
פתאום שם לב שהוא נוסע במדרון תלול. הוא לחץ על דוושת הבלם כדי להאט. ההגה המשיך להיטלטל, אבל נורית הבלמים לא שיקרה: הבלמים לא פעלו כמו שצריך.
הרכב לא האט, אלא רק האיץ עוד ועוד.
גרנט לחץ בכל הכוח על דוושת הבלם, ובאיחור הבין שרק הבלמים האחוריים שבקו. הבלמים הקדמיים עדיין פעלו.
המכונית היטלטלה קדימה, וגרנט נזרק אל לוח המחוונים.
הוא הרגיש כמו בתוך מכונת כביסה ענקית. לשבריר שנייה הוא ריחף באוויר כשהמכונית התהפכה קדימה. מפחיד. הוא שמע מתכת נמעכת וזכוכית מתנפצת, ושוב הושלך קדימה. העולם הסתחרר. הוא היה הפוך על צדו השמאלי. חפצים התעופפו מהמושב הקדמי ומהמושב האחורי; משהו קשה נחבט בחזהו, והוא כמעט התחרש מקולות ההתרסקות.
לרגע איבד את ההכרה כנראה. כשהתעורר, ראה שהוא תלוי הפוך, מוחזק בחגורת הבטיחות שלו. אבל הוא עדיין חי, ונראה ששום עצם לא נשברה בגופו. לבו הלם בחזהו וצלצול מילא את אוזניו.
דקה עברה עד שהצליח להתאפס, עד שהבין איפה הקרקע. הוא פתח במשיכה את חגורת הבטיחות ונשמט מטה אל תקרת הפורד. עכשיו הרגיש שמשהו בגופו נפגע. הוא משך את ידית הדלת הסמוכה. הדלת לא נפתחה. הוא משך שוב בידית ובעט בדלת, אבל היא לא זזה. הוא ניסה את דלת הנוסע, אבל גם היא לא נפתחה. ריח דלק הגיע לאפו. המנוע עדיין פעל. הוא ניסה למצוא את המפתחות בכיס הימני, אבל נזכר שהוא לא זקוק למפתח כדי לכבות את המנוע. הוא לחץ על מתג ההצתה.
אבל המנוע לא כבה. בהלה גאתה בו לרגע, עד שהבין שהמכונית עדיין בהילוך קדמי. הוא משך לעברו את ידית ההילוכים והצליח להעביר את הרכב למצב חניה.
מנוע הפורד רטט ונדם. אבל גרנט היה לכוד בתוך הרכב, וריח הדלק גבר מרגע לרגע. הוא היה חייב לצאת משם.
שוב ושוב בעט בחלון הקדמי המנופץ, עד שנוצר פתח משונן, אבל הזכוכית המשוריינת המנופצת היתה מרותקת למקומה בשכבת פלסטיק כלשהי. בעזרת עקב הנעל הוא בעט שוב בשמשה ויצר פתח גדול יותר, שדרכו זחל והתגלגל ארצה.
אדים עלו ממכסה המנוע של המכונית ההפוכה, ובעקבותיהם עשן שחור וצחנה עזה של פלסטיק שרוף ברכיב חשמלי כלשהו.
גרנט זינק ממקומו והתרחק בריצה בין העצים הצפופים. ואז נזכר שהשאיר את תיק הספורט על המושב האחורי של הרכב.
הוא חזר אל הטנדר, זחל פנימה דרך החור בשמשה המנופצת, ורגליו נחתו על התקרה. העשן היתמר עכשיו מהמנוע, והוא ראה להבות עולות סביב מכסה המנוע של הפורד ההפוך.
אתה חייב להסתלק מכאן. עוד רגע המכונית מתפוצצת.
הנה זה! תיק הספורט השחור היה מוטל על תקרת הוויניל הלבנה של הרכב. "קדימה!" צעק גרנט לעצמו. הוא חטף את התיק, השתחל בחזרה דרך הפתח שבשמשה הקדמית וזחל ארצה אל קרקע היער הקרירה.
אולי יש במכונית עוד משהו חיוני? לא, שום דבר חשוב. גרנט נסוג מהרכב ההרוס, שעדיין פלט עשן סמיך כהה. האש מתחת למכסה המנוע הלכה והתחזקה. הוא חש מחנק מהאדים שעלו משריפת הדלק, שהתעצמה מרגע לרגע. הדופק הלם בראשו.
הוא הסתובב והתרחק בריצה מהשלד הבוער. כשהיה במרחק כמאה מטרים, התפוצץ לבסוף הפורד בהבזק כתום עצום, נפץ מחריש אוזניים, פרץ עשן שחור וכדור אש ענקי.
חלק שני
לחפור עמוק
שש שנים קודם לכן
-7-
עד הרגע שבו ראה את טטיאנה, חשש פול מארוחת הערב החגיגית. המעסיק שלו, אַקוִוינה נכסים, קנה שולחן בנשף הצדקה, ופול, כאחד ממנתחי המידע הבכירים בחברה, היה חייב להתייצב. אירועים רשמיים כאלה לא היו נדירים, ולכן, כמה חודשים לפני כן, הוא קנה חליפת טוקסידו בבּרוּקס בּרָדֵרס. אלא שלבישת החליפה היתה תהליך מעיק, קשירת עניבות פרפר לא היתה הצד החזק שלו, וערבי נאומים ארוכים בשבחו של אדם זה או אחר דרשו סבלנות שהוא התקשה לגייס.
עכשיו הצטרף לשני מנתחי מידע נוספים מאקווינה, ויחד עמדו סביב שולחן עגול קטן, שתו וניסו לנהל שיחה על רקע המולת הקהל. ואז הבחין בה. היא נראתה כמו אחת העובדות של שירות ההסעדה ‑ במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ‑ כשעמדה ליד הבר ולקחה מגש שעליו כמה גביעי שמפניה.
פול עצר אותה בדרכה חזרה אל קהל החוגגים. "לכוסות האלה כבר יש כתובת?" שאל.
היא חייכה, הושיטה את המגש והניחה לו לקחת שניים מששת הגביעים. חיוך כובש, פנים גלויים. "תיהנה." בת עשרים משהו, עיניים כחולות וריסים כהים ארוכים. שיער זהוב כהה, אסוף בקוקו הדוק. מותניים צרים ורגליים ארוכות. עקבים גבוהים ודקיקים. לא יפהפייה מהממת, אבל חמודה. משהו בה קסם לו ‑ החינניות שלה אולי, הביטחון העצמי או החיוך הישיר ‑ או כל אלה יחד. היא היתה משב רוח רענן בחדר מחניק. הוא חש ניצוץ של משיכה.
"שמפניה טובה?" שאל וקיווה שהוא נשמע נינוח יותר מכפי שחש באותו רגע.
"לא דום פריניון, בוא נגיד." היא חייכה, משועשעת קצת. היה לה מבטא קל, שהוא לא הצליח למקם.
הוא חייך. "אבל גם לא מיץ פטל."
"ברור שלא. במקום כזה."
הוא הנהן, העביר את מבטו על האולם המפואר של המוזיאון לאמנות מודרנית ועל קומת הגלריה המשקיפה מעל ‑ שהיו מוארים באור יקרות וגדושים בלובשי טוקסידו ושמלות נשף ‑ ולבסוף החזיר אותו אל עיניה המלבבות מאוד של הבחורה. "לילה ארוך, מה?"
"אממ... כצפוי, אני מניחה?" ענתה ומשכה בכתפה בתהייה.
טוב, זאת העבודה שלה, היא רגילה לזה. יש להניח שהיא עבדה כבר בעשרות אירועי צדקה משעממים כאלה.
"וכל האורחים מתנהגים יפה הערב?" שאל.
"כולם חוץ ממך." שוב החיוך הרחב הזה. "סלח לי."
בשלב מאוחר יותר, בדרך לשירותים, ראה אותה שוב בחטף, בחוץ, מעשנת ומביטה בטלפון. הוא שינה כיוון ויצא לעברה, אל ערב הסתיו הצונן.
"יש לך גם סיגריה בשבילי?" שאל. היא הרימה את מבטה לאט, וניכר בפניה שהיא מזהה אותו.
"בטח," אמרה והושיטה לו את החפיסה שלה. היא הביטה בו כשהתאמץ לשלוף סיגריה, הדליקה מצית בנקישת אצבע והושיטה אותו לעברו. הוא גחן, הצית את הסיגריה, ומיד התחיל להשתעל.
היא חייכה. "אתה לא מעשן, מה?"
"האמת... לא," הצליח להודות כשהתאושש. "חשבתי שהעמדת הפנים תהיה מוצלחת יותר."
היא צחקה. "איך קוראים לך?"
"פול ברייטמן. ולך?"
"טטיאנה בֶּלקין."
"שם יפה. רוסי?"
"נכון."
"מתי הערב הפנוי שלך, טטיאנה?" היה בה משהו מסתורי עמום, לא רק השם הרוסי והמבטא הקל. אולי האופן שבו אחזה את הסיגריה ‑ תמכה ביד שמאל את המרפק הימני, כמו בסרט ישן בשחור ולבן. הצוואר הארוך והגֵו הארוך שיוו לה חינניות של ברבור.
"ערב פנוי?"
"מוֹז'ֶט פָּאוּז'ינָט וְמְיֶיסטֶה?" אמר פול. שמשמעו: אולי נאכל ארוחת ערב יחד? בתקופת המכללה למד רוסית במשך שנתיים.
היא פערה את עיניה וחייכה בהנאה. "טאק, וי גאוואריט פָּה‑רוּסקי?"
אתה מדבר רוסית?
"קצת," הודה פול באנגלית.
הוא ביקש את מספר הטלפון שלה. היא ביקשה שייתן לה את המכשיר שלו והקישה את הספרות. היא הושיטה לו בחזרה את המכשיר, ואז עצרה.
"למען האמת, אולי נעשה את זה עוד הערב?" שאלה והניחה את ידה על אמת הזרוע שלו. "אני מכירה מקום מצוין."
"הערב? מתי?"
"עכשיו?"
"לא יפטרו אותך?"
היא צחקה. "נראה לי שקלטת אותי לא נכון. שנלך?"
רק אחרי הכוסית השנייה שלהם בפאב האפלולי בשכונת הֵל'ס קיצֶ'ן, לצלילי מכונת התקליטים המוצלחת, שאל אותה פול אם היא נהנית לעבוד בהסעדה, ורק אז נודעה לו האמת. טטיאנה לא היתה אחת מצוות העובדים בנשף, אלא אחת האורחים. החולצה הלבנה, שבטעות ייחס אותה למדי הסעדה, היתה חולצה של המעצבת נילי לוטן, שהיא מרבה ללבוש את יצירותיה, כך סיפרה לו.
"סליחה," אמר. "ראיתי חולצה לבנה, אז הנחתי ש..."
טטיאנה צחקה. "מבטיחה לך שאף אחד מהעובדים שם לא לובש נילי לוטן." היא נראתה מוקסמת כשהודה שהוא לא מבין כלום באופנה.
היא לא נראתה נעלבת; זה נראה לה משעשע להפליא.
"אז איך זה שאתה מדבר רוסית?" שאלה.
"דרישות שפה זרה במכללה."
"אבל למה רוסית?"
"אמרו לי שזה יותר קל מיפנית, סינית או ערבית. חוץ מזה, חבר אמר לי שזה ייראה טוב בקורות החיים שלי." טטיאנה הביטה בו בספקנות ולגמה עוד קצת מהיין האדום.
פול המשיך: "בראיונות עבודה, לימודי רוסית מעידים על נכונות לעמוד באתגרים ולבחור בדרך לא שגרתית." הוא חייך מתוך הכרה באיוולת שבהבחנה הזאת. "נולדת ברוסיה?"
היא הנהנה בפה מלא פיצה. היא בלעה ואמרה, "אבל הגעתי לכאן כילדה, בגיל שש בערך." היא משכה בכתפיה, כאות לכך שהנושא משעמם אותה והיא לא רוצה להמשיך לדון בו.
"לכן האנגלית שלך טובה כל כך. בבית אתם מדברים רוסית?"
היא הנהנה. "אז איפה אתה עובד? קרן גידור כלשהי?"
"אקווינה נכסים. חֶברה של בֶּרני קובאן."
"אני לא מבינה כלום בקרנות גידור. אקווינה?"
"ברני קרא לחברה על שם הבית שלו במרתה'ס ויניארד."
"ואתה אוהב את העבודה שלך?"
"מאוד."
"ואתה אוהב גם את הכסף," היא אמרה בחיוך של הבנה. "זאת שיטת הניקוד אצלכם, הגברים."
"לא אצלי. מבחינתי, כסף מעניק ביטחון. בילדות שלי לא נהניתי מביטחון כלכלי." עכשיו הוא כבר היה שיכור קצת. "אבא שלי לא הצליח להתמיד בשום עבודה. לא היה לנו הרבה כסף."
"אז עכשיו אתה נוהג בכסף בזהירות, מה?"
"אני מרוויח טוב, אבל אני די חסכן, כן. כדי שאני לא אצטרך לדאוג."
"וגם חילקת עיתונים כשהיית ילד? רכבת על אופניים וזרקת עיתונים לחצרות של הבתים?"
"גזמתי מדשאות. עשיתי מזה עסק. שכרתי חברים כקבלני משנה. ניהלתי את העסק וגזרתי קופון מכל עבודה."
"בן כמה היית?"
"ארבע‑עשרה, חמש‑עשרה. עוד כוסית?"
-8-
ניתוח היתרונות והחסרונות של החברות שאקווינה נכסים שקלה להשקיע בהן ‑ זה היה אחד התחומים שפול הצטיין בהם, והוא די התגאה בכך. הוא ידע לחפור עמוק.
כך שבאופן טבעי, למחרת בבוקר, חיפש בגוגל את השם "טטיאנה בלקין", והופתע כששום תוצאה לא עלתה. היא לא הופיעה בשום חיפוש. אי‑שם באוסטרליה היתה פסנתרנית בעלת שם זהה, אבל היא נראתה שונה לגמרי מהבחורה המקסימה שחלקה איתו קוקטיילים ערב קודם לכן.
היא סיפרה לו שהיא צלמת, שזה העיסוק העיקרי שלה; היעדר כל נוכחות ברשת הוסיף למסתורין שאפף אותה. אמו של פול עסקה בציור. בכמה זיכרונות שנותרו לו ממנה, היא ישבה מול כן הציור, או ערכה את שולחן האוכל בידיים מוכתמות בצבע.
יום המחרת היה שבת. אחר הצהריים הוא שלח מסרון לטטיאנה. שמחתי להכיר אותך. תרצי להיפגש בראשון בערב? פגישה ערב אחרי ערב נראתה מוגזמת, לחוצה מדי. ראשון בערב היה מספיק נועז. הוא לא ניסה להיראות אדיש.
שלוש נקודות אפורות בעבעו במשך דקה כמעט, אבל תשובתה היתה קצרה. לא יכולה בראשון ‑ ארוחה משפחתית. אולי יום שני?
ארוחה משפחתית? זאת אומרת שהמשפחה שלה גרה באזור? יום שני היה יום עבודה, אבל בשמחה יקריב כמה שעות שינה כדי לפגוש אותה שוב. בשלישי בבוקר ימלא את עצמו בקפה או ברֶד בּוּל, והכול יהיה בסדר.
הוא ענה מיד: יום שני מצוין.
במהירות חשב לאן כדאי להזמין אותה. הוא מחק מהרשימה מסעדות יוקרה ברמה של דניאל, פֶּר סֶה וז'אן‑ז'ורז'. הרי טטיאנה צלמת (דלפונית כנראה), ואילו הוא עובד בקרן גידור, כך שזה ייראה כאילו הוא מנפנף בעושר היחסי שלו. חלק מעמיתיו בחרו בשיטה הזאת, חשבו שהם ייראו נחשקים יותר אם ינפנפו בכסף שלהם. אבל הוא הרגיש שזה לא הקטע של טטיאנה.
היא גרה באיסט וילג', ולכן הוא הציע מקום לא רחוק משם, ביסטרו צרפתי קטן ולא יומרני.
היא ענתה: אממ... בוא נלך לאֶקספֵּרט.
הוא ענה: אין בעיה.
הוא חיפש את המקום ברשת. פאב בטרַייבֵּקה, שיש בו זירה להטלת גרזינים.
טטיאנה מצאה חן בעיניו מרגע לרגע.
אקספרט היה מעוצב בסגנון ויקינגי ‑ חלל תעשייתי, ורדים וגולגולות על הקירות, ושלט ניאון שכתוב בו להילחם ולאהוב. קוקטייל המנהטן הוגש להם בכוסות בצורת גולגולת.
התברר שטטיאנה מיומנת בהטלת גרזינים ‑ יותר ממנו, למען האמת. היא היתה בכושר מצוין, וכמה פעמים פגעה בול באמצע.
"זאת לא הפעם הראשונה שלך," אמר פול.
היא משכה בכתפיה וחייכה. "קשה באימונים ‑ קל בקרב." היא הגיעה בג'ינס שחורים ישרים, נעלי גולדֶן גוּס לבנות ‑ הוא זיהה את כוכב הזהב הגדול ‑ וסווטשרט חום רחב, עם הסמל של איזבַּלֵ מָראן מלפנים. שערה הזהוב היה פזור.
היא הקפידה לרשום את הניקוד. רק אחרי שהגיעו לשם, עלה על דעתו של פול שאולי הטלת גרזינים לא משתלבת טוב עם אלכוהול, אבל הוא לא הביע את דעתו בקול רם.
טטיאנה ניצחה.
אחר כך, כשנשנשו לחם פיצה ושתו עוד מנהטן, שאל פול, "איך היתה הארוחה המשפחתית אתמול?"
עוד משיכת כתף. "כמו תמיד. כל יום ראשון בערב יש לנו ארוחה."
"וואו... כל ראשון בערב. זה ממש... קשה לי לדמיין את זה."
"אין לך קשר הדוק עם המשפחה?"
"אין לי משפחה. אין לי אחים או אחיות, ואמא שלי כבר מתה."
"ואבא שלך?"
"הוא מטורלל."
"ממש מטורלל?"
"הוא פרש מהחברה המודרנית. חי אי‑שם ביערות."
"אתה לא יודע איפה?"
"לא דיברתי איתו כבר עשרים שנה בערך."
"ואני חשבתי שהמשפחה שלי מוזרה." היא צחקה. "סופר רוסי דגול אמר פעם שכל משפחה אומללה בדרכה שלה."
"אפילו קראתי את הספר הזה. אני זוכר שהיו שם פסי רכבת."
"לא לגלות את הסוף."
"אז גם המשפחה שלך אומללה?"
היא הנידה את ראשה לשלילה. "סתם צחקתי. הייתי אומרת שזה מורכב. ויש לי אח." היא השתתקה, והוא לא ידע אם לנסות להמשיך את השיחה בכיוון הזה. במקום זה אמר, "אז את צלמת?"
היא הנהנה בחיוך מבויש קצת.
"אין לך אתר."
"אני יודעת," גנחה. "אני באמת צריכה להעלות אתר, לא היום ‑ אתמול."
"אני אשמח לראות את העבודות שלך."
"יש לי תערוכה בעוד חודשיים בערך, בגלריית אַרגוֹלד."
"באמת?" כלומר, היא ממש רצינית, לא סתם חובבנית. "מה את מצלמת בדרך כלל?"
אי‑נוחות מסוימת נראתה בה. "אני... אפשר להגיד שאני צלמת רחוב."
"כמו קַרטיֶיה‑בּרֵסון או רוברט פרנק? או ויג'י?"
"אה," אמרה בחיוך של הקלה. "אתה מתמצא בצילום."
"קצת. מה הסגנון שלך?"
"תצטרך לחכות ולראות. אני לא טובה בתיאורים."
"תנסי."
"אני לא טובה בזה."
"אמא שלי ציירה. אני יודע כמה קשה להביע במילים את מה שמנסים לעשות באמנות. אז את מוזמנת להעמיד אותי במבחן."
"באיזה סגנון היא ציירה?"
"גם את זה לא קל לתאר. היא ציירה חורשות, את העצים מסביב לבית שלנו במדינת וושינגטון. אבל לא בסגנון פוטוריאליסטי. משהו בין מופשט לפיגורטיבי. היא שילבה בעבודות שלה זרדים ועשב ופרחים אמיתיים. רוזהָ מוּלטיפלורה שדיממו בוורוד. משיחות צבעים עזים. ציורים ססגוניים ועליזים. מלאי רגש ושמחה. די מוזר, האמת."
"למה?"
"כי החיים שלה היו אומללים. אבא שלי רדה בה והעיק עליה. היא היתה אומללה." פול הבין שהוא חופר עמוק מדי, מהר מדי, ולכן שינה כיוון, "טוב, נחזור לעבודות שלך."
"היא עדיין מציירת, אמא שלך?"
"היא מתה כשהייתי נער."
"אוי, לא. ממה?"
פול משך בכתפיו. "סיפור ארוך. בהזדמנות אחרת. בואי נגיד רק שזאת לא היתה תקופה עליזה. אז נחזור אלייך ‑ מה הכיוון שלך?"
היא הטילה את ראשה לאחור והסיטה את השיער מעל פניה. דרך להרוויח זמן למחשבה. "הייתי אומרת... אנשים רגילים... לא, לא מדויק. אני מתכוונת לאנשים שבדרך כלל לא מבחינים בהם ברחוב. אנשים שלא מסתכלים עליהם."
"דיוקנאות?"
"משהו כזה. באור יום בדרך כלל." בחצי‑חיוך מבויש הוסיפה, "אני בן אדם שמח, אז אני מצלמת אנשים אומללים."
"הם באמת אומללים?"
"לא, לא ממש. זאת אומרת, הם אנשים שהחיים שלהם לא קלים. ואני רוצה לקוות שאני עושה את זה באהדה. אני לומדת להכיר אותם. לא כמו צלמים שמתייחסים למצולמים שלהם בהתנשאות. אני מרגישה שאני קולטת אותם."
אחר כך, כשיצאו מהפאב, התנשקו ברחוב. "הייתי מזמין אותך לשתות אצלי משהו, אם הדירה לא היתה מבולגנת כל כך," אמר.
"אז תבוא אלי," אמרה.
-9-
הדירה שלה באיסט וילג' היתה בקומה רביעית בלי מעלית, בבניין ישן מלבנים אדומות, ברחוב 7 מזרח, ליד סיינט מארק'ס פלייס. שכונה דלה, מושלמת לאמנים, לצלמים. בין חנות טבק לחנות בגדים מיד שנייה.
כשטטיאנה סובבה את המפתח במנעול, שמע פול יבבה של כלב, וכשפתחה את הדלת, הוא מיהר אליהם, נעמד על רגליו האחוריות וחפר באוויר בכפותיו הקדמיות. יצור קטן ומכוער, שנראה כמו תערובת של בולדוג וצ'יוואווה.
"זה פושקין," אמרה טטיאנה. היא הרימה את הכלב ועיסתה את אוזניו הזקורות. "אוי, אלכסנדר סרגייביץ'! פּוּשׁוֹק שלי! כמה שאתה מתוק ויפה," אמרה. "הוא היה בכלבייה באלבמה, אף אחד לא רצה אותו. עוד כמה ימים והיו מרדימים אותו."
"את אוהבת כלבים, מה?"
"בטח. ואתה?"
"ברור."
"יש לך כלב?"
"אני לא יכול. אני כל הזמן בעבודה. תנאים שלא מתאימים לכלב."
הדירה שלה לא היתה גדולה ‑ כשבעים וחמישה מטר מרובע ‑ אבל נוחה ומעוצבת בצורה חביבה, בטעם אמנותי. הקירות היו צבועים בחום בהיר, בגוון של כלי חרס. הריהוט היה תערובת של פריטים משומשים, כאלה שאפשר למצוא ברחוב ביום הפינוי. אבל הכול השתלב יפה. הרדיאטורים המיושנים נצבעו כבר מאות פעמים, ומזגן חלון היה נעוץ בקיר. הרצפה היתה מכוסה בפרקט שחוק, שעדיין אפשר למצוא בדירות רבות בעיר ניו יורק. טטיאנה הדליקה כמה מנורות, עד שהתאורה היתה מושלמת.
"כמה זמן פושקין אצלך?"
"כמעט שנתיים, אני חושבת? אני אמזוג לנו משהו. ויסקי זה בסדר?"
"מעולה."
בזמן שטטיאנה הכינה את המשקאות, הביט פול בתצלומים, שהיו ממוסגרים בשחור ותלויים על הקירות בסלון ובמטבח. תצלומים צבעוניים של גבירות קשישות. כשהביט בהם מקרוב, ראה פול שהנשים נראות זרות, רוסיות כנראה, כי רובן עטו מטפחות ראש. בָּבּוּשקות. הוא הביט בדיוקן של אישה קמוטה מאוד, בעלת חיוך מתוק ואור בעיניים. חלק משיניה הקדמיות היו חסרות, וחלק מהנותרות היו עשויות זהב. מצולמות אחרות היו בעלות פה שקוע, והבעת פניהן היתה קודרת או מלאת חשש. אחת מהן טיילה עם הכלב שלה בפארק; אחרת קצצה סלק; שלישית מכרה מלפפונים ופטרוזיליה, שהיו מונחים על שולחן מחוץ לתחנת מטרו. חיוכה הרחב חשף שיני מתכת.
"צילומים יפים מאוד," אמר פול.
"אלה חומרים ישנים. הדברים החדשים שונים לגמרי. תראה אותם בגלריה. אם תבוא, זאת אומרת." היא הושיטה לו כוס ויסקי עם קרח, ולעצמה מזגה יין לבן.
"התצלומים האלה נראים כמעט כמו ציורים. ממה זה נובע?"
"מהמון דברים. העדשה שבוחרים, רוחַק המוקד. השעה שבה מצלמים, מבחינת אור יום. ואני מקדישה הרבה זמן גם לעריכה. יש לי גם מדפיס מעולה. יקר, אבל ממש מצוין."
"תמונות חזקות ביותר."
"תודה. אני משתדלת לא לנעוץ מבט במושאי הצילום. זאת אומרת, אני כצלמת. אני מתיידדת איתן עד שאני מרגישה שנוצרת קרבה, אף על פי שהן זרות. אני יוצרת קשר..."
"זיקה."
"כן. כמו שכל צייר דיוקן מוצלח משתדל לעשות ‑ כמו פרנסיס בייקון או לוסיאן פרויד. אבל לציירים זה קל יותר. הם יכולים לעבוד שעות, ימים, שבועות, כדי לבנות את מערכת היחסים עם מושא היצירה. לנו יש רק שבריר שנייה."
"צילמת את אלה במוסקבה?"
היא הנהנה. "אבא שלי חוזר לרוסיה מדי פעם, ולפעמים אני נוסעת איתו. אמא שלי גרה שם."
הוא לגם מהוויסקי וחש את הצריבה הנעימה. "שמעתי שיש שבטים באפריקה, או באיזשהו מקום, שחושבים שהצילום גונב להם את הנשמה. נכון?"
הכלב התמקם לרגליה של טטיאנה. "כן, משהו כזה. זאת אומרת, קראתי מבקרי אמנות, כמו סוזן סונטאג, שאומרים שצילום הוא פעולה פולשנית. ניצול של מושא הצילום. מציצנות. אבל אני מרגישה שאני מתבוננת בהן באהדה. בחמלה. כמו ליטוף. כמו נגיעה במישהו. הדיוקנאות הכי מוצלחים נעשים מתוך אהבה. זאת אומרת, ווֹקר אֵוַונס נהג להסתיר מצלמה בתוך המעיל שלו ולצלם בהיחבא ברכבת התחתית. אבל אני מבקשת רשות. קודם כול אני מדברת עם הנשים האלה. עורכת היכרות איתן. אני אוהבת את הבבושקות האלה. הן יקרות ללבי."
הוא חש גל של חיבה כלפיה. הם התקרבו זה אל זה. הוא עצם את עיניו ושאף את ניחוח האזוביון בשערה, ואז גחן ונישק אותה, וזרועותיו נכרכו סביב מותניה הצרים. היא נצמדה אליו, והוא חש את דופק לבה מבעד לשדיה. לבו הלם במהירות. כשנישק אותה, חפן בידו את פלח ישבנה. היא תחבה את לשונה אל פיו, בהתחלה בעדינות, ואחר כך בבהילות מלאת עוצמה. היה ברור שהיא לא מהמקפידים על הכלל של מפגש שלישי ומעלה.
היא התנתקה ממנו ומלמלה, "נעבור לחדר השינה."
אור הסתנן מבעד לחלון הפיר אל חדר השינה החשוך. פול חיבק אותה ולחש, "טטיאנה," רק כדי לשמוע את צליל השם שלה. שמה מצא חן בעיניו. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה, החליק את כפות ידיו מתחת לחולצתה וחש את עורה החמים. היא עזרה לו למשוך את הסריג מעל ראשה ולפתוח את החזייה, והוא נסוג קצת ואז נצמד אליה שוב אחרי שהחזייה נפלה ארצה. טטיאנה היתה מושלמת, משיית וחזקה, ורעד עבר בו מרוב התפעלות ממנה. הוא החליק את ידו על החלק הקדמי של תחתוני התחרה שלה. ירכיה זזו כדי לפנות לו מקום, והוא שמע את אנקת העונג שלה כשאצבעותיו החליקו לתוכה.
מעבר לדלת חדר השינה, הכלב ייבב.
אחר כך שכבו על המיטה שלה. היא לא ניסתה להסתיר את גופה בשמיכה. שוב ושוב העבירה את אצבעה על חזהו השעיר.
"מה בעצם קרה לאבא שלך, שהוא לא הצליח להתמיד בעבודה?" שאלה.
"אבא שלי... זאת אומרת, אחרי וייטנאם הוא עשה תואר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ולימד במכון הטכנולוגי של קליפורניה ‑ הוא היה גאון מחשבים. העולם היה פרוש לרגליו, את מבינה? אבל הוא בז לאקדמיה המודרנית, הסתכסך עם ראש החוג, ואחר כך עם עוד אחד. ובסופו של דבר הוא מצא את עצמו באוניברסיטת וושינגטון המערבית, בבֵּלינגהם, ושוב הצליח לאבד את המשרה ‑ אני הייתי אז ילד ‑ והפעם משהו קרה לו. משהו פקע לו במוח. הוא עזב את הבית ועבר לבקתה ביער, בפארק הלאומי בצפון רכס הקַסקֵייד. השאיר אותי ואת אמא שלי בלי שום הכנסה."
"אז איך הצלחתם לשרוד?"
"אמא שלי התחילה לעבוד כפקידת קבלה של רופא שיניים, ואיכשהו הצלחנו להמשיך. ולמרות העבודה הקשה, היא לא הפסיקה ליצור. היא היתה ממש מוכשרת". הכאב על אמו עדיין לא שכך בו. גסיסתה הארוכה והאטית האפילה על זיכרונותיו המוקדמים ממנה. כשחשב עליה, ראה אותה בימיה האחרונים, האיומים, כחולת סרטן ‑ שערה הלבן המדובלל מזדקר מראשה הקירח כמעט, עיניה השקועות מוקפות עיגולים שחורים. הוא העדיף להחליף נושא. "סיפרת שעזבתם את רוסיה כשהיית בת שש?"
הוא ראה שהיא מופתעת, או שאולי מאוכזבת, מכך ששינה את הנושא בחדות כזאת, אבל כנראה הבינה שהעיסוק באמו מכאיב לו מדי. היא הנהנה בעדינות. "כן. היינו אז במוסקבה."
"את זוכרת את החיים שם?"
פול הרגיש שגם בה חל שינוי עכשיו. כאילו רעלה ירדה על פניה.
"אני כמעט לא זוכרת כלום," אמרה. "רק דברים קטנים. אני זוכרת שהיה לי כלב. לבן, גדול, עם הרבה פרווה. כלב סָמוֹיֶד, שקראו לו זאוס."
"אני תמיד רציתי כלב, אבל אבא שלי לא הסכים."
"אבא שלי תמיד סיפר לי כמה היה רע במוסקבה לפני שנולדתי. במסיבות בעבודה כולם גנבו בקבוקי יין ונתחי גבינה. אנשים מפורסמים, רבי‑עוצמה ‑ כולם היו באותה סירה. לא היה מספיק אוכל. באחת השנים הופיעו פתאום בננות בשוק, וזאת היתה התרגשות גדולה. אני עוד זוכרת את הסיפורים על האירוע הזה."
הוא הביט בפניה ותהה למה, בפעם הראשונה שפגש אותה, לא ראה שהיא יפהפייה מהממת. עיניים כחולות עמוקות, גבות מקושתות. כששכבה לצדו, חשופה, בשדיים גלויים, היא היתה מרהיבה. כמו ציור.
"ואז עברנו לאמריקה. ואז פגשתי אותך בנשף צדקה לסרטן הכבד, ואתה גנבת ממני שלושה גביעי שמפניה. והנה אנחנו כאן." היא גחנה לעברו ונישקה אותו במצח. "אמרת שאתה בן יחיד?"
"נכון. אחד ויחיד."
"ולא הרגשת בודד?"
"לפעמים."
"אמרת שאבא שלך חי ביער. מה, באוהל?"
"לא, במין מבנה מעץ. פעם ביקרנו בבקתה שלו. בלי חשמל, בלי מים זורמים. בלי טלפון כמובן."
"מה, הוא היה ממש משוגע?"
"קשה לקבוע. הייתי אומר שהוא היה מבריק מדי בשביל העולם הזה. הוא הצטרף לאיזו תנועת שֹרדנות. פרסם מנשרים כמו... את זוכרת את היוּנָבּוֹמבֶּר, טד קזינסקי, מלפני כמה עשרות שנים? היית צעירה מדי. אבל אבא שלי הוא משהו כזה, אבל בלי פצצות."
היא כנראה לא זכרה את היונבומבר.
"אבא שלי האמין שהפרטיות הולכת ונעלמת. שהטכנולוגיה חזקה יותר מתשוקת החירות שלנו."
"הממ."
"הוא טען שאי‑אפשר לשמור על אלמוניות, אלא אם מתנתקים לגמרי מהחברה. נולדים, ותכף מקבלים מספר זיהוי או מספר בביטוח הלאומי, ואחר כך מסתובבים עם מכשיר איתור שנקרא טלפון סלולרי, ובכל יום משאירים טביעת אצבע דיגיטלית ענקית. מצלמות אבטחה מתעדות כל תנועה שלנו כמעט, הפרצוף שלנו נמצא בתוכנות לזיהוי פנים. יש לנו בבית קופסאות קטנות שמקשיבות לנו בלי הרף. ואין מה לעשות ‑ השד כבר יצא מהבקבוק. כבר אין פרטיות. הפתרון היחיד הוא לעזוב, לפרוש מהחברה."
"יש משהו בדבריו, אתה לא חושב?"
"כן. אולי. אבל הוא לא היה מוכן להקשיב לאף אחד. וכשאמא שלי גילתה גוש בשד, היא... זאת אומרת, היא חלתה בסרטן ומתה."
הוא הביט בה והופתע לראות דמעות בעיניה.
"אני כל כך מצטערת," אמרה.
"גם אני," אמר בשקט. רגע ארוך שקע במחשבות ונזכר בימים האחרונים של אמו, בבלינגהם, כשהגוף שלה נחרב מהסרטן. הוא זכר את התגובה שלה כשאבא שלו עזב, אחרי ימים של ויכוחים קולניים. היא ישבה על מישורת המדרגות והתייפחה, וכלום לא עזר, גם כשפול חיבק אותה וניסה לנחם אותה. עכשיו התאמץ לחשוב על מראות עליזים יותר ‑ איך הכינה ארוחת ערב, קציץ בשר או עוף בתנור, בסינר מוכתם מצבעים. ילדותו היתה מרובבת בהתקפי הזעם של אביו ובניסיונות הפיוס הכנועים של אמו.
שניהם שתקו זמן רב. "אתה מסכים שאני אצלם אותך?" שאלה לבסוף.
"עכשיו?"
"אם זה בסדר מצדך."
"בעירום?"
"הגוף שלך מוצא חן בעיני, אבל אני לא רוברט מֵייפּלתוֹרפּ." היא קמה מהמיטה והביאה מצלמה מן השידה, קֵנון דיגיטלית שנראתה רצינית, עם עדשות גדולות. "אתה יכול להתהפך על הצד?"
"עם או בלי שמיכה?" שאל פול.
"שמיכה עד המותניים."
הוא התהפך במיטה והתכסה בהתאם להוראותיה. "ככה?"
"ששש..." אמרה.
הוא שמע את הנקישה של תריס המצלמה כמה פעמים. היא משכה קצת את השמיכה כלפי מטה, אבל לא חשפה את מבושיו. התריס תקתק עוד כמה פעמים. "זהו," אמרה. "תודה."
"הישבן שלי יתנוסס בתערוכה שלך?" שאל פול.
"אל תעוף על עצמך," ענתה.
-10-
פול ברייטמן היה בן שש‑עשרה כשאיבד את אמו. הוא קיבל את הבשורה מאביו, שעדיין גר בבקתה ביער, אבל שהה זמנית בבית המשפחה בבלינגהם. למרות ההיעדרות הארוכה שלו, עדיין היתה לו השפעה חזקה על אשתו. כשהיא גילתה את הגוש, הוא שכנע אותה לא ללכת לבית החולים. הוא שנא את הרפואה המתועשת. כשאתה פטיש, הוא אמר, נראה לך שכל דבר הוא מסמר. היו לו תרופות טבעיות. קוהוש שחור, תמצית דקל ננסי, אלוורה, גינקו ושום. בינתיים הגידול שלה גדל עוד ועוד, עד שהיה מאוחר מדי.
פול ראה את אמו בפעם האחרונה בלילה שלפני מותה, בבית, לפני שסטנלי ברייטמן הזמין אמבולנס, באי‑רצון. היא נראתה נורא ‑ גולגולת חשופה כמעט, עיניים שקועות, ושפתיים מעוותות בכאב. היא כבר לא נראתה כמו מרג'רי ברייטמן. בעיני פול היא כבר נראתה מתה, אם כי מעולם לא ראה גופה. ככה נראה המוות, לא היה לו שום ספק בכך.
בסביבות תשע בערב נכנס פול לחדר של אמו וראה שהיא ממלמלת וצועקת חלושות, בכאב, "הצילו!"
הוא אמר לאביו, "חייבים לקחת אותה לבית החולים, מיד!"
"הם רק יהרגו אותה," אמר סטנלי. זקן עבות עיטר את פניו, והוא הסריח כי נמנע מרחצה.
"היא כבר גוססת," אמר פול והתייפח. "צריך לעזור לה לסבול פחות. תזמין אמבולנס!"
להפתעתו של פול, אביו לקח את הטלפון ונקש תשע‑אחת‑אחת. סטנלי תפס את המקום הנוסף באמבולנס, אם כי פול רצה לנסוע איתה. אביו אמר לו להישאר בבית.
"היא מתה," אמר לו בטלפון כעבור כמה שעות, בנימה שפול לא שמע מפיו מעולם כמעט. נימה רכה ועצובה. פול בכה מרגע שהטלפון התחיל לצלצל, כי הוא ידע.
הוא שמע את אביו חוזר הביתה אחרי חצות, אבל לא יצא מחדרו לדבר איתו. בארוחת הבוקר היה סטנלי ענייני. הוא אמר לפול שהוא מתכוון למכור את הבית, ופול יעבור לגור איתו בבקתה ביער.
פול השיב במהירות ובנחישות. "אני לא אחיה ככה," אמר. "בשום אופן."
"אני לא שואל אותך. אני אומר לך."
"אני לא אחיה עם איזה מטורף ביער. בשום אופן לא. אני רוצה ללכת לבית ספר. אני לא רוצה לחיות כמו איזה מטורלל."
הוויכוח ביניהם נמשך כמה דקות, עד שבסופו של דבר קם סטנלי ברייטמן בכעס גדול והתקשר אל אחיו תומס, שגר בקייפ קוד עם שני ילדיו.
כמה ימים לאחר ההלוויה של אמו עלה פול על רכבת אמטרק, לבדו. הרכבת חצתה את היבשת בארבעה ימים ולקחה אותו לבוסטון, ומשם נסע באוטובוס לקייפ קוד, אל העיר וֶלפְליט.
תומס ברייטמן דמה מאוד לאחיו כמו שהוא נראה בצעירותו, אבל בלי הזקן. פול פגש אותו כמה פעמים כשהוא וילדיו באו לבקר אצלם בבלינגהם. עכשיו חיבק תומס את פול, חיבוק ארוך, ופול שם לב כמה זה נעים. אביו לא חיבק אותו אף פעם, גם לא כשאמו מתה. פול נכנס למושב האחורי בג'יפ האקספלורר של דודו, עם שני בני דודיו, ג'ייסון ואלכס, בני שלוש‑עשרה ואחת‑עשרה, ושלושתם הסכימו מיד לשחק בנינטנדו כשיגיעו הביתה ‑ "האגדה של זלדה: אוֹקָרינַת הזמן".
"זה הבית החדש שלך," אמר הדוד תומס. "וזאת המשפחה החדשה שלך. אתה תגור בחדר עם ג'ייסון, בסדר?"
ג'ייסון הזעיף פנים ופול הבחין בכך, כפי שג'ייסון התכוון כנראה.
"טוב," אמר פול בהיסוס.
אחרי שהתגבר על ההסתייגות הראשונית מהפלישה של הזר‑כמעט אל המרחב האישי שלו, התיידד ג'ייסון עם פול, ככל שבן שלוש‑עשרה יכול להתיידד עם בן שש‑עשרה. פול נהפך לאח הבכור. הדוד תומס היה גרוש (ברוח טובה כנראה) ומדי פעם יצא עם נשים.
בשנתיים שלאחר מכן התגורר פול בחדר אחד עם בן דודו ג'ייסון, ובהדרגה נהפך לבן משפחה מן המניין. מדי פעם התחוללו מאבקים ‑ בני דודו לא תמיד ששו לחלוק איתו את החפצים שלהם ‑ אבל הדוד תומס היה זמין תמיד לתווך במריבות ולחבק את פול, כדי להזכיר לבניו שגם הוא חלק מהמשפחה.
תומס ברייטמן עסק בבנייה ותיקון של סירות. שני בניו לא גילו עניין במקצוע של אביהם, אבל פול הסתקרן. הוא אהב לראות איך דודו משייף, מקציע וצובע, על רקע המוזיקה השקטה שבקעה מהרדיו. בכל פעם שתומס עסק במלאכת כפיים לא סבוכה, כמו שיוף או צביעה, הוא הסתגר בתוך עצמו, כמו במדיטציה. פול אהב להסתכל איך הוא בונה סירות משוטים וסירות מפרש קטנות, וחותך לבידים במסור הממוחשב. על השולחן בסלון היו תמיד כמה ירחונים שעסקו בסירות עץ. למרות הסתייגותם מבניית סירות, השַׁיִט עצמו היה אהוב על בני דודיו של פול, ואחרי כמה שיעורים מג'ייסון התחיל פול לשוט בכוחות עצמו ואפילו הצטיין בכך.
פול חשב לא פעם איך היו נראים חייו אילולא טוב לבו של תומס ברייטמן, דודו השפוי לגמרי. הוא התקשה לדמיין מה היה קורה לו. אולי היה נשלח לאומנה, נזרק לתוך תופת הבירוקרטיה של שירותי הרווחה, ושם היה בוודאי הולך לאיבוד. חייו היו נהפכים לסיוט, כי אביו היה משוגע. הדוד תומס הציל את חייו.
לכן היה זה עוול משווע שתומס חטף שבץ בגיל חמישים וחמש ואיבד את יכולת הדיבור. מאז חי תומס במוסד סיעודי בניו רוֹשֶׁל, שבו אשפזו אותו ג'ייסון ואלכס. פול ביקר אותו פעם בחודשיים בערך. הוא לא היה בטוח שתומס מבין את דבריו, אבל דיבר איתו כאילו הוא מבין. וגם האמין שהוא אכן מבין. אנשי הצוות במוסד הסיעודי התחלפו לעתים קרובות, כך שרובם כמעט לא הכירו את תומס. לכן הקפיד פול במיוחד לפַנות זמן לביקורים אצלו.
יומיים אחרי הלילה אצל טטיאנה נסע שוב לבקר את דודו. המוסד הסיעודי הדיף ריח קלוש של צואה ונוזל ניקוי, כמו תמיד. תומס נראה חיוור וחלש, אף על פי שמדי בוקר הושיבו אותו בכיסא גלגלים והוציאו אותו לחצר, כשלא ירד גשם. בחדרו של תומס עמד ריח שתן.
"מה שלומך הבוקר?" שאל פול ביום ההוא. תומס לא ענה. הוא הביט בפול בחשש, ופיו היה קפוא בעווית.
"אתה נראה טוב. ונראה שהכול בסדר אצל ג'ייסון ואלכס," אמר פול. מילים ריקות שאולי בכל זאת יעודדו קצת את תומס. הוא שתק רגע. "היי, פגשתי בחורה חדשה. קוראים לה טטיאנה. רוסייה אמריקאית."
תומס עפעף כמה פעמים.
"והיא יפה וגם חכמה."
הדוד תומס הביט בעיניו של פול.
פול נתקף בחילה ממשית כשראה את דודו האהוב בנסיבות איומות כאלה, בגיל צעיר יחסית. המצב הזה והצחנה בחדר עוררו בו רצון לעזוב במהירות, אבל במשך חצי שעה הוא דיבר עם דודו וקיווה, בניגוד לכל היגיון, שמילותיו נקלטות, אם כי לא ניכר בתומס שום סימן שהוא מבין. בסופו של דבר, אחרי חצי שעה, נישק את דודו על לחיו. לרגע נדמה לו שהוא רואה התחלה קלושה של חיוך.
בדרך החוצה העיף מבט בדף הנתונים שבפתח החדר הסמוך. המטופל בחדר היה בחור, צעיר מפול בכמה שנים, שהיה שרוי בתרדמת כבר חמש שנים. סיוט לבחור ולבני משפחתו. כן, בבית החולים הזה היו מקרים קשים מאוד.
-11-
אחרי העבודה נפגש פול עם חברו ריק ג'ייקובסון, לשתות משהו. ריק עבד בעמותה שעסקה בחינוך למניעת איידס באפריקה שמדרום לסהרה. כבר שנים הוא עבד בעמותות. זה היה התחום האהוב עליו. במכללת ריד, שבה למד עם פול, הקדיש ריק כל דקה פנויה להתנדבות בארגונים קהילתיים. הוא ואשתו, מרי לואיז, גידלו את שלושת ילדיהם בעיר רתרפורד שבניו ג'רזי. ככל שהתבגר, עלה ריק במשקל, כמו שקורה לגברים רבים, ובכל זאת הצליח להיראות טוב: הוא היה גדול ממדים ובעל קו לסת בולט.
"אני רוצה לשמוע עליה," אמר כאשר פול עדכן אותו בנוגע לקשר החדש שלו.
"היא יפה, פיקחית ומוכשרת," אמר פול.
"התחלה טובה. לא רע בכלל. איך קוראים לה?"
"טטיאנה."
"אוקיי. וכמה זמן אתה יוצא איתה?"
"חודש בערך. אבל יש לי תחושה... לא יודע, ריק. היא פשוט..."
ריק הרים את כוס הבירה שלו כשותה לחיים. "אני שמח בשבילך, אחי. אבל ככה הרגשת גם כלפי סרינה בשנה שעברה, לא?"
"במשך דקה בערך. עד שהבנו שאין לנו שום דבר במשותף ושום נושא שיחה."
"אין תגובה," אמר ריק בחיוך משועשע.
"בכל מקרה... אתה מבין כמה קשה לתחזק מערכת יחסים בסוג העבודה שלי?"
"בחייך. יום אחד אתה תהיה עשיר. הרבה יותר עשיר ממני. הרבה נשים נמשכות לזה."
"לא כאלה שמעניינות אותי," אמר פול. "תשמע, העבודה מחבלת לי בחיים האישיים. אני עובד כמו חמור, חוזר הביתה תשוש, ואין לי אנרגיה להשקיע ביחסים. בזמן המוגבל שעומד לרשותי אני רוצה להיות עם אישה שמבינה כמה אני עסוק. ואין הרבה נשים כאלה."
"הן רוצות רמה מסוימת של מחויבות. יש בזה היגיון."
"יש לי חברים בעבודה שמנהלים את חיי החברה שלהם כמו שמנהלים עסק. מנסים לשלוט בכל המשתנים. כל אישה חדשה הם לוקחים לאותה מסעדה, קרוב לדירה שלהם. מין תבנית קבועה כזאת."
ריק חייך במרירות. "ממש חביב... בכל מקרה, תגיד לי, מה טטיאנה הזאת עושה בחיים?"
"היא צלמת."
"והיא מצליחה להתפרנס מצילום?"
"נדמה לי שכן." פול באמת תהה איך היא משלמת שכר דירה. המגורים בניו יורק יקרים בכל אזורי העיר.
"היא צלמת טובה?"
"טובה מאוד. אני רוצה שאתה ומרי לואיז תפגשו אותה. ניפגש ארבעתנו."
"מצוין ‑ בוא נעשה את זה. אני רוצה לפגוש את אשת המסתורין הזאת. בשבועות הקרובים אולי? אם עדיין תהיו ביחד?"
-12-
עמדת העבודה של פול באקווינה נכסים לא היתה משרד אלא תא באולם גדול ‑ קירות עד גובה הכתפיים וזכוכית בחלק העליון, לפי תפיסת ה"פרטיות בישיבה". יותר טוב מחלל פתוח, בלי קירות בכלל, אבל ממש לא משרד אמיתי. רק לבכירים היו חדרים סגורים. פול היה אחד מחמישה‑עשר העובדים שפעלו באולם הגדול הזה.
חברו, מייקל רודריגז, שהיה גם הוא מנתח מידע, עמד בפתח התא של פול: שיער שחור כעורב, גבות שחורות עבות, חיוך מסנוור ושפם שלא החמיא לו.
כמה שבועות חלפו מהיום שבו הכיר פול את טטיאנה. השעה היתה רבע לתשע בבוקר. המסחר יתחיל רק בתשע וחצי.
"ראית מה קורה עם קוואליר? מדהים!"
"כן, ראיתי," אמר פול בפנים חתומים. "על הפנים."
אבל שום דבר במצב של קוואליר לא הדהים אותו. קוואליר היתה חברת נדל"ן שהבוס שלו, ברני קובאן, פקד עליו לקנות מניות שלה וכמה שיותר. וכך הוא עשה כמובן. בתוך זמן קצר החזיקה אקווינה בחמישה אחוזים מהחברה, וברני כבר דיבר על מושב במועצת המנהלים. הוא רצה שפול ימשיך לקנות מניות.
אבל פול התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר בקוואליר. הוא שם לב שסעיף ההוצאות המשפטיות בתקציב שלהם גבוה באופן מוזר. עשרות מיליוני דולרים. פול התקשר לחברה, אבל איש לא היה מוכן לדבר איתו. הוא לא ויתר והמשיך לחפור. דיבר עם הרבה עובדים לשעבר בקוואליר. ובהדרגה התברר לו שהמנכ"ל מנהל חיים אישיים "פעילים" מאוד. התברר שיש לו כמה ילדים מנשים שונות, שחלקן עבדו בחברה. הוא אילץ אותן לחתום על הסכמי סודיות ושילם להן ביד רחבה כדי להשתיק אותן. והחברה חיפתה על זה. הנשים האלה נהפכו לפצצת זמן ענקית: איום בתביעות על הטרדה מינית. וכשהתביעות האלה יוגשו, המשקיעים באקווינה יוכלו לתבוע את החברה, כי היא לא ביצעה בדיקת נאותות ראויה, במיוחד אם שמה של אקווינה יגיע לתקשורת.
פול ערך את התחקיר בחשאי ‑ למען ברני הוא הסתיר את זה אפילו מעמיתיו ‑ ולפני שבועיים יעץ לברני למכור את כל המניות של קוואליר. ברני התנגד בכל הכוח, אבל נכנע כשפול הסביר לו את האחריות והסיכון. באי‑רצון הסכים ברני למכור את המניות, וכך פול עשה.
זמן קצר אחרי שאקווינה נפטרה מהחלק שלה בקוואליר, חברת השקעות ענקית, וייטרוק קרן להשקעות נדל"ן, הכריזה שהיא רוכשת את קוואליר. מחיר המניות של קוואליר המריא מעשרה דולר לעשרים וחמישה כמעט. ברני רתח מזעם על פול. "תראה כמה כסף הכרחת אותי להשאיר על השולחן!" צעק. "כסף בחינם! שהתגלגל על המדרכה! ובגללך התעלמנו ממנו והמשכנו הלאה!"
אבל עכשיו ידע פול שפעל נכון כשלחץ על אקווינה להיפטר מהמניות של קוואליר: באותו יום, בשבע בבוקר, פרסמה סוכנות הידיעות בלומברג את החדשות על חייו האישיים של המנכ"ל.
במסחר הקדם‑שוק נפלה המניה של קוואליר מעשרים וחמישה לשמונה. שמועות התרוצצו שווייטרוק עומדת לבטל את הרכישה שלה בגלל "אי‑סדרים" ו"חבויות נסתרות" שנמצאו בספרים: המחלקה המשפטית של קוואליר הוציאה מיליונים על התגוננות מול תביעות ותשלומי פיצויים.
כעבור זמן קצר הכריזה הבורסה שהמסחר בקוואליר הופסק, והחברה הוציאה הודעה לעיתונות, שבעקבות ההאשמות שהופיעו בתקשורת באותו בוקר, תתפרסם הצהרה מלאה בהמשך היום.
"בחיי, טוב שיצאנו מזה, מה? מי החליט על זה?" שאל מייק.
"ברני, אלא מי?" אמר פול. הוא לא חשב שזה הרגע המתאים לזקוף לזכותו את העניין.
"וואו. ומה אצלך? מה קורה עם הבחורה ההיא?"
"עדיין יוצאים."
"יופי לך, אחי. אבל מתי יש לכם זמן להיפגש? היא מלצרית, לא? בטח עובדת רוב הערבים?"
"היא... לא, היא צלמת, האמת."
"ברייטמן! ברייטמן!" נשמעה צעקה מהצד השני של האולם. ברני קובאן. הוא היה נלהב.
לברני היה גוף דובי מגושם וקרחת עגולה של נזיר. הזקן המטופח שלו היה אפור, כמו מעט השיער שנשאר על ראשו. הוא מיהר לעבר פול, שקם ממקומו. "כמה כעסתי עליך!" ברני פרש את זרועותיו וחיבק חזק את פול. "תודה רבה. תודה רבה. הצלת אותנו."
מחיאות כפיים נשמעו מסביב. מייק רודריגז הביט בפול בחיוך קורן והניד את ראשו בהתפעלות.
-13-
באותו ערב רצתה טטיאנה לנסות מסעדה פרסית חדשה בברוקלין, שמגישים בה אוכל רחוב. לב שכונת בּוּשוויק לא היה יעד שקל להגיע אליו ברכבת התחתית מדרום מנהטן, ולכן הזמין פול רכב אוּבֶּר שייקח אותם מרחוב 7 מזרח.
האוּבּר היה טויוטה קאמְרי בלויה, שהיה בה ריח עז של מטהר אוויר ‑ עץ אשוח דו‑ממדי שהשתלשל מהמראה הקדמית (ניחוח רויאל פַּיין). מטרתו של המטהר, הניח פול, היתה להסוות את ריח הסיגריות שהנהג עישן בין לקוח ללקוח.
פול וטטיאנה החליפו מבט בנוגע לריח.
"כשפגש י ת אותך, עישנת," אמר לה פול. "אבל מאז לא ראיתי אותך מעשנת."
"בדרך כלל אני משתמשת בסיגריה אלקטרונית," השיבה טטיאנה. "ובסך הכול אני לא מעשנת כבדה. רק כשאני עצבנית או בלחץ."
הערב אספה את השיער בפקעת והשתמשה בכמות נדיבה של צללית עיניים במראֶה מעושן.
"אז איך עבר עלייך היום?" שאל אותה.
"בלי הרבה לחץ. בסדר בסך הכול."
"מה עשית?"
"יצאתי לבראונסוויל, לצלם קצת." אצבעותיה אחזו במצלמה דמיונית ולחצו על כפתור. "שני טיולים לברוקלין."
"בראונסוויל? שכונה בעייתית, לא? ועוד עם מצלמה יקרה וכל זה?"
"הכול בסדר," אמרה. "אל תדאג לי, פּאשָׁה."
"פאשה?"
"שם החיבה ל'פול' ברוסית."
"פאשה? מוצא חן בעיני. נשמע כמו איזה בכיר באימפריה העות'מאנית."
הוא חש שביעות רצון, התרגשות קלה אפילו. היא כבר מצאה לו שם חיבה.
"מבחינתי, תמיד תהיה בכיר באימפריה," אמרה טטיאנה, גחנה ונישקה אותו.
האוּבּר הגיע לאזור שומם של מחסנים ישנים ונעצר מול מבנה מכוסה גרפיטי.
"ומה שם החיבה לטטיאנה?" שאל פול כשיצאו מהמכונית.
"טאניה."
"נדמה לי שאני מעדיף את השם טטיאנה. מה את אומרת?"
היא חייכה.
המסעדה היתה אופנתית וייחודית, מסוג המקומות שאנשים אוהבים לצלם ולהעלות לאינסטגרם. למרבה המזל, טטיאנה לא עשתה את זה. האינסטגרם שלה, שהיה בראשית דרכו, כלל רק צילום אמנותי. בלי שום צילומי מזון.
המקום היה רועש. הקולות ניתזו מהאריחים הלבנים שהזכירו את הרכבת התחתית, ופול התקשה לשמוע את טטיאנה. שניהם הזמינו מרטיני עם ג'ין זעפרן.
"אתה רואה את הקשיש הזה שם?" היא אמרה והצביעה בסנטרה.
פול הסתובב וראה, בין כל ההיפסטרים, ישיש שישב ליד שולחן, עם אנשים שנראו כמו בני משפחה. בעל מראה איראני אולי.
"כן?"
הרעש היה עז כל כך, שהיא גחנה קרוב, וזה היה נעים. "אני רוצה לצלם אותו. פָּנים מעניינים. יש בו מין אי‑נוחות כזאת. אתה רואה?"
פול משך בכתפיו. "אז את אוהבת 'זקנים', אני מבין."
היא חייכה. "כן. נכון. אבל רק פרצופים מעניינים. לא לכולם יש פרצוף מעניין. לבבושקה שלי ‑ סבתא שלי ‑ יש פרצוף מעניין ועוד איך!"
"אז מה מצאת היום?"
"אה, בחור מכוסה בקעקועים, אפילו בפָּנים. וילד על מדרגות חירום."
"את מי את הכי אוהבת?"
"אוהבת?"
"מכל הצלמים, אני מתכוון."
"אה, וואו. יש כל כך הרבה!"
"תגידי שם אחד."
"אוגוסט זאנדר. משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. ומהצלמים שפועלים כיום ‑ קייטי גרֵנןֶ."
"מצטער, לא מכיר אותה."
"מדהימה. וכמובן, רוברט פרנק היה אלוהי. לא סתם ברוס ספרינגסטין מסתכל על תצלומים של רוברט פרנק כדי לשאוב רעיונות לשירים."
"ואיך בן אדם יודע שהוא הצליח?"
"הצליח?"
"כצלם, אני מתכוון."
היא פלטה אנחה והנידה את ראשה. "זה כמו עץ שנופל ביער."
"מה זאת אומרת?"
"אתה יכול להיות צלם מדהים, לעשות דברים מקוריים, ובכל זאת אף אחד לא יבחין בך, אתה יודע, אלא אם ה'ניו יורק טיימס' או 'אַרט ניְוּז' יחליטו שאתה טוב."
הם הזמינו קבב על פחמים ברוטב דיו דיונון ותמרים, זרועות תמנון פריכות בצ'ילי שום וטחינה, וקבבוני פטריות מלך היער מקורמלות על עדשים מוקרמים בקוקוס.
"איך בכלל הגעת לצילום?" שאל פול.
היא הרהרה ארוכות. "אחרי הגירושים של הורי עברנו לאמריקה. זאת אומרת, אבא עבר ולקח אותי איתו, וברוסיה נשארו מאמא, בבושקה ודדושקה. כשדדושקה מת במוסקבה, הייתי הרוסה. התאבלתי מאוד. אבל היו לי תצלומים שלו, והם ניחמו אותי..."
"בת כמה היית כשזה קרה?"
"בת שבע בערך, משהו כזה. מצאתי קופסה של תצלומים משפחתיים שאמא ארזה לי בין החפצים. תמונות שלה ושל סבא וסבתא והדודות והדודים, ונהייתי מכורה להם. בכל פעם שהייתי עצובה, שלפתי אותם והסתכלתי עליהם, וברור שנהייתי רק יותר עצובה. יום אחד הבנתי שזה כל מה שנשאר לי מדדושקה. תצלומים. ופתאום הם נהיו הכול, התצלומים האלה של אמא שלי, של סבא שלי. אני חושבת שבאיזשהו מקום, עמוק בפנים, הבנתי איך העבר מתפוגג. ושהדרך היחידה לשמר את העבר היא לצלם את ההווה. נדמה לי שבאותה תקופה החלטתי שאני רוצה לצלם. אבא נתן לי מצלמה, קנון דיגיטלית, והתחלתי לצלם כל הזמן. אחר כך, כשהייתי בת עשר בערך, אבא נתן לי ספר צילום שהיה בו תצלום של ילדה עירומה בווייטנאם, בורחת ממתקפת נַפּאלם על הכפר שלה. עלו לי דמעות בעיניים. הילדה הזאת היתה בת גילי בערך, ובפָּנים שלה ראו את כל הכאב והאימה. ואז הבנתי עד כמה צילום יכול לרגש. עד שראיתי את התמונה האיומה הזאת, לא הבנתי את העוצמה של הצילום." דממה ארוכה השתררה. "ואיך עבר עליך היום?"
הוא חייך. "לא רע, האמת."
"כן? מה?"
הוא שטח לפניה גרסה מקוצרת של ההתרחשות בעבודה והשבחים שקיבל מברני.
פניה אורו. "נהדר!"
"משעמם, לא?"
"ממש לא משעמם ‑ זאת אומרת, אני לא מבינה כלום בהשקעות וכספים. אבל אני שמחה מאוד בשבילך, שמחה שהיה לך יום מוצלח." היא שמה לב שהוא מקמט את מצחו. "מה העניין, פאשה?"
"לא יודע, אני... אני פשוט חושב שאת צריכה לצאת עם אנשים הרבה יותר מעניינים. אמנים וכאלה. אני סתם איש כספים."
"אל תדבר שטויות. נורא כיף להיות עם מישהו שמעריך צילום," אמרה. "אוי, זה חריף מדי בשבילי."
הוא העביר לה צלוחית יוגורט קטנה. "תנסי את זה."
היא טעמה קצת יוגורט בכפית. "אף פעם לא היה לי חבר שהבין משהו בצילום. או גילה התעניינות. או טרח ללמוד. ודרך אגב, החבר הקודם שלי היה צייר. ומוכשר מאוד."
"אה... נחמד..."
"הוא קיבל פנייה מדיוויד צווירנר, בנוגע לתערוכה ‑ אתה יודע מי זה?"
"סוכן אמנים, אני מניח?"
"סוחר אמנות. בעל גלריה. הבחור הזה ‑ קראו לו סבסטיאן ‑ הוא כמעט התעלף. אבל הוא אהב לחגוג. ובין צריכת קוקאין לבגידות וכל מיני פעילויות מוזרות, הוא אף פעם לא הגיע לשום פגישה; תמיד היה לו תירוץ. בסופו של דבר הוא דפק את החיים שלו. כולל את הקשר שלנו. לא הרגשתי מוגנת, רצויה, אהובה. הוא שבר לי את הלב."
היא אכלה עוד יוגורט וגם פוּל עם נאן בארבָּרי, הלחם הפרסי שבקרום שלו משובצים זרעי שומשום וקֶצַח.
פול חיכה ותהה בלבו, למה היא מספרת לי את זה?
היא המשיכה, "הוא ואני ‑ תמיד נמשיך לחבב זה את זה. אבל הבנתי שאני צריכה מישהו שפוי, נדיב, עם שתי רגליים על הקרקע."
פול הרגיש שהוא נרגע. הוא הנהן והניח את ידו על גב כף ידה.
"אתה יודע מה אומרים: אל תיכנס למיטה עם מישהו שהוא יותר משוגע ממך," אמרה טטיאנה. "אם כי במקרה שלי אתה עלול לחשוב שקשה לרדת מתחת לרף נמוך כל כך." חיוך עגמומי. "באולימפיאדת הטירוף אני מנצחת בדרך כלל, פאשה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
