-13-
מישלין
מישלין הגיעה לאמסטרדם אחרי רדת החשיכה.
היא ירדה מהאופנוע. מכנסיה היו תחובים במגפיה, ואבק כיסה את גלימתה. היא עברה את הגבול מבלגיה להולנד בנתיב מיוער שהיה מוכר רק לה, חרישית כחתולה. היא עשתה את דרכה כתמיד לאחת מתחנות הרכבת בפרבר אוסדורפ. נסיעה ברכבת מקומית משם תמשוך פחות תשומת לב מכניסה ישירה לעיר. היא החביאה את האופנוע בסבך עצים בקרבת התחנה הקטנה וצעדה אל הרציף.
כשהרכבת הגיעה לתחנה, היא עלתה עליה ופסעה במהירות לעבר הקרון המרכזי, כהרגלה. הסיכון שהקרון הזה ייפגע בהפצצה היה הקטן ביותר, ונוסף על כך הוא אִפשר את מרב הזמן להגיב במקרה שהגרמנים יעלו לרכבת ויתחילו לבדוק מסמכים. היא מצאה תא שהיה ריק, למעט איש העסקים שישן בו. היא היתה מעדיפה לעמוד במסדרון, או לפחות למצוא תא לעצמה, אבל לא רצתה למשוך תשומת לב כאישה הנוסעת לבדה.
היא נסעה לאמסטרדם כדי לפגוש את איש הקשר של פסקל, צרפתי שאולי יוכל לסייע בגיוס משאבים לקו. אף שהתנגדה לפגישה בתחילה, לבסוף נעתרה. לקו הספיר פשוט לא היו די משאבים, מתנדבים, בתי מסתור או כסף שיאפשרו לו לעמוד במספר הגדל והולך של הטייסים שנזקקו לחילוץ. איש קשר חדש, שמכיר תורמים המוכנים לסייע למאמציהם, הוא בדיוק מה שנזקקו לו.
בעוד הרכבת מקרקשת בדרכה בפרברי אמסטרדם, מחשבותיה של מישלין נדדו כמה לילות לאחור, אל תומאס, ששכב פצוע במרפאה. לפני שיצאה לדרך הגיעה אליה ידיעה שהוא כנראה יחיה. כנראה. היו כל כך הרבה אי ודאויות בתחום העיסוק הזה.
הרכבת התקרבה לעיר. הבתים משני צדי המסילה נעשו צפופים יותר ואז החליפו אותם בניינים משופעים שכמו נשענו זה על זה. מישלין לא נסעה עד לתחנת אמסטרדם סנטרל, אלא ירדה כמה תחנות קודם לכן ומשם הלכה אל מרכז העיר, מפלסת את דרכה בין המוני העוברים ושבים שנהנו מערב הקיץ החמים.
היא חלפה על פני פארק שהיו בו שירותים ציבוריים, ולאחר שווידאה שאיש אינו מבחין בה, חמקה פנימה כדי להחליף בגדים. אחיה התלוצץ לא פעם שהיא כמו זיקית. בדרך כלל לבשה בגדים שהתאימו לתלמידת בית ספר, כדי לא לעורר חשד. אבל היום היא רצתה להשתלב בין הנשים האחרות בבית הקפה, ולכן לבשה שמלה מתוחכמת אך מאופקת, נעלי עקב וגרבונים עם תפר מאחור.
היא צעדה אל פתחו של קפה גראנד, בית עסק צנוע ששכן לצד אחת התעלות ברובע יורדאן הצפוף. מתוכו בקעה מוזיקה חיה. בית הקפה הזכיר לה זמנים מאושרים יותר, בזכות הלהקה הקטנה שניגנה בפינה והעוגות מעוררות התיאבון בוויטרינה שבחזית. כמובן, הכול היה הצגה. כאן, כמו בבריסל, השווקים היו ריקים ברובם, והאזרחים סבלו רעב ומחסור יומיומיים. בערים המרכזיות, ובהן פריז ואמסטרדם, השאירו הגרמנים כמה מקומות נחמדים פתוחים כדי שיוכלו לבלות בהם ולהעמיד פנים שדבר לא השתנה.
מישלין הבחינה באישה מאופרת בכבדות שישבה סמוך לקצין גרמני. משתפת פעולה, ירקה בלבה ובקושי הצליחה להסוות את הבוז שרחשה לה. היא תהתה תמיד מי האנשים האלה, מקומיים ששותים וסועדים כתף אל כתף עם האויב, כאילו לא משתוללת מלחמה בחוץ. האם הם שותפים של ממש לפשע, או שהם רק מבקשים לטמון את הראש בחול ולהעמיד פנים שאין מלחמה?
אף שלא ראתה אנשי גסטפו, לא היה בכך כדי להרגיע, שכן אולי הם היו שם בבגדים אזרחיים. היא חצתה את בית הקפה בראש מורם, ובבואתה הבזיקה על פני קירות המראָה. שערה האדום, הפרוע בדרך כלל, היה אסוף בתסרוקת מתוחכמת, ושמלתה היתה אופנתית. היא כאילו היתה אדם אחר לגמרי.
בצדו האחר של בית הקפה הבחינה בדמות מוכרת ליד אחד השולחנות. פסקל. איש הדת לשעבר נראה זר במקום האופנתי הזה, והיא חשדה שלא הוא בחר בו, אלא איש הקשר שלו. גברים העדיפו לעתים קרובות להיפגש במסעדות ובברים, מוקפים יין ואוכל. מישלין חשבה שמקומות כאלה הם גלויים מדי ושהחשבון על הארוחה עלול להותיר עקבות. אבל היא למדה שכאשר מאפשרים לאנשים לחוש מידה של שליטה, קל יותר ליטול את הפיקוד על המצב כולו, ולכן נעתרה.
היא החלה לצעוד לעבר שולחנו של פסקל ואז עצרה בפתאומיות. לידו ישב גבר מבוגר ממנו, בלבוש רשמי מדי, כולל עניבת משי וצעיף. מישלין נזהרה בדרך כלל מאנשים חדשים, במיוחד אם לא בדקה אותם בעצמה, ומשהו באיש הזה עורר בה אי נוחות מיוחדת.
לכי מפה, זעקו האינסטינקטים שלה. אבל היא איחרה את המועד. פסקל הבחין בה וסימן לה להתקרב. גם האיש השני ראה אותה בבירור. הוא היה צנום, שרירי ומשופם, ושערו היה בלונדיני. כשהתקרבה, הוא קם וקד קידה קלה. פסקל נשאר לשבת. "מישלין, הרשי לי להציג בפנייך את מסיה אנטון לָאבּוֹ מפריז." השם לא היה מוכר לה. הזר הושיט את ידו, והיא אחזה בה באי רצון. אצבעותיו היו קרות ורפויות. הוא הרים את ידה אל פיו, אבל היא משכה אותה לאחור לפני שהספיק לנשק אותה. היא הבחינה ששיניו הקדמיות מצופות זהב.
היא ניסתה לא להירתע עוד יותר כשהאיש משך את כיסאה לאחור והניח את ידו על שיפולי גבה במחווה אינטימית מדי, דוחק בה לשבת. אבל כך התנהלו העניינים: עליה לחייך, וכך הם יעשו את מה שהיא רוצה שיעשו, יספרו לה את מה שהיא צריכה לדעת. היא התיישבה והישירה מבט אל מסיה לאבו.
"יש קבוצה של טייסים שזקוקים לחילוץ," הוא הודיע ללא גינונים.
מישלין הופתעה. מטיאו אמר שאיש הקשר של פסקל אולי יוכל לעזור להם. והנה, הוא מבקש ממנה לקחת על עצמה משימה. "למה לא קיבלתי את הבקשה ישירות?" שאלה בתוקף. בדרך כלל ידיעות על טייסים שהופלו הגיעו מהממשלה הבריטית דרך הרדיו או ערוצים מקובלים אחרים.
"הבקשה הגיעה מבֶּלוֵותֶר."
עיניה של מישלין הצטמצמו. בלוותר היתה רשת נפרדת בצרפת. למה שיבקשו מקו הספיר לטפל בעניין? "אני לא אוהבת את זה." קבלת טייסים ממקורות לא בטוחים היתה אחת החולשות הגדולות ביותר של הרשת. "מי איש הקשר?"
"מַרסוֹ בֵּנוּאָה." היא מעולם לא שמעה את השם הזה, אבל הדבר לא היה יוצא דופן. לפחות עשר רשתות נפרדות שהפעילו נתיבי בריחה מאירופה צצו מאז תחילת המלחמה, ומחוץ לרשת שלה היו אנשים רבים שכלל לא הכירה.
"אמרת קבוצה של טייסים. כמה?"
"שישה."
מישלין ניסתה להסתיר את הפתעתה. היא חילצה בעבר שניים או שלושה טייסים יחד, וזה היה קשה בהרבה מחילוץ של טייס בודד, מכיוון שהיה קשה מאוד להיטמע בסביבה עם קבוצה. חילוץ של שישה אנשים בבת אחת היה מבצע גדול יותר מכל מה שניסו אי פעם. "איך זה יכול להיות?"
"המטוס שלהם הופל ליד ליידן. העבירו אותם דרך הגבול במאסטריכט והם מסתתרים באסם נטוש ביער ליד לאפלט. את מכירה את המקום?"
היא הנהנה. "אז אנחנו צריכים להעביר אותם מעבר לפירנאים?"
"חמישה מהם, כן. השישי פצוע והוא חלש מדי למסע. הוא לעולם לא יצליח לעבור את הדרך." היא הנהנה. חציית הפירנאים היתה מסוכנת בתנאים רגילים, ובלתי אפשרית לאדם חולה או פצוע. "אני אארגן שהאנשים הכשירים יובאו לבריסל וילוו אותם לגאר דו מִידִי."
"לא לגאר סנטרל?" היא תמהה על השינוי בנקודה הרגילה שלהם.
"לא הפעם."
"למה?"
מסיה לאבו משך בכתפיו. "מה זה משנה? אני לא קובע את התוכניות, רק מעביר אותן." היא רצתה ללחוץ עוד, אבל הבינה מהטון הבוטה שלו שהוא לא יוסיף דבר. שינוי המיקום היה מוזר, אבל לא עד כדי כך שהיא תירתע ותסרב לסייע בחילוץ. "אני אלווה אישית את החמישה משם לפריז ואני צריך שאת תטפלי בבחור שמחלים, שנמצא קרוב לגבול הגרמני." מישלין הבינה מדוע הוא זקוק לעזרתה. אזור הגבול בין בלגיה לגרמניה עבר מיד ליד בין שתי המדינות במשך מאות בשנים. ואמנם מאז המלחמה הגדולה הוא היה שייך לבלגיה, אך עדיין חיו בו גרמנים אתניים רבים, שחלקם תמכו ברייך. משום כך היה אחד האזורים המסוכנים ביותר לחלץ מהם טייסים. קו הספיר היה המבוסס ביותר באזור, ולכן היה הכשיר ביותר להוציא לפועל את התוכנית המסוכנת.
"ומה לעשות איתו אחרי שיהיה אצלי?"
"תחביאי אותו עד שהוא יהיה כשיר לחילוץ."
"תלוי בפציעות שלו, ההחלמה עלולה לארוך כמה חודשים."
"את יכולה לקחת אותו למחנה," הציע פסקל. מישלין כעסה שהוא מדבר על המחנה, שעמד בלב המבצע החשאי שלהם, בפני הזר הזה. לפחות הוא לא הזכיר את מיקומו.
"הטייסים האלה עברו בדיקה?" שאלה. לפי דרישות הרשת, הטייסים שהופלו עברו בדיקת רקע יסודית לווידוא זהותם לפני שחולצו. זה היה שלב מכביד אך הכרחי כדי להבטיח שהם אינם מרגלים המתחזים לטייסים שהופלו כדי להסתנן לרשת ולחשוף את בתי המסתור ואת הסייענים.
"כמובן," אמר מסיה לאבו. היא לא האמינה לו, אבל לא היתה לה דרך להוכיח את צדקתה. "אגב, תקבלי תגמול נאה. אנשי הקשר שלי יכולים לשלם חמישה עשר אלף פרנק. אז תעשי את זה?"
"כן." מישלין היתה מחויבת לחילוץ הטייסים ולא היתה גאה מכדי לקבל את הכסף, שהיה דרוש נואשות להפעלת הקו. "שאצא לדרך?"
"לא," ענה פסקל. "הטייס הפצוע עדיין חלש מדי. הוא צריך עוד כמה ימים להתאושש במקום שהוא נמצא בו. אני אודיע לך כשיגיע הזמן לצאת."
"יש לי מדריכה חדשה שיכולה להצטרף אליך בתחנה ולעזור להוביל את האנשים דרומה," אמרה מישלין, והתוכנית התגבשה בראשה בעודה מדברת. היא תנסה שוב לקיים את הבטחתה להאנה למצוא דרך להוציא אותה מהמדינה. היא כבר ניסתה כמה פעמים, ללא הצלחה. היה קשה מכפי ששיערה להעביר יהודייה, ועוד מבוקשת, אל מחוץ לבלגיה הכבושה. כל קצות החוט המבטיחים ביותר שלה הכזיבו, אבל היא קיוותה שלאיש הקשר של פסקל, נוסף על המשאבים שהציע, תהיה גם דרך לעזור לה. היא שנאה את המחשבה שתאבד אותה כעת, משידעה עד כמה היא מוכשרת, אבל היא תעמוד במילתה.
כמובן, היא לא תבקש ממסיה לאבו ישירות עזרה לחלץ את האנה. במקום זאת, מישלין תהפוך אותה לחלק מהפתרון.
"ואז?"
היא בלעה רוק. "ואז היא תמשיך מחוץ למדינה." התשובה היתה שם כל הזמן, פשוטה כל כך שכמעט פספסה אותה. האנה תלווה את הקבוצה לגבול ולא תחזור. היא תמשיך הלאה. "האישה הספציפית הזאת צריכה לצאת מאירופה." היא הביטה ישר בעיניו.
"את רוצה שאחלץ אזרחית, אישה?"
כעסה של מישלין התלקח. כמובן, גבר כמו לאבו מזלזל בנשים. הוא לעולם לא יראה בהאנה, או בכל אישה אחרת, לוחמת חזקה ואינטליגנטית. "חשוב שהיא תצא מאירופה בשלום." היא רצתה לספר לו שהאישה לא נמלטת בלי סיבה, אלא שהרייך מחפש אותה בגלל הסאטירה הפוליטית שיצרה, אבל לא העזה לומר זאת לאדם שלא הכירה.
"רגע," התערב פסקל. "האישה הזאת יכולה לשמש כיסוי לטייסים. קבוצה של גברים שנוסעים יחד תעורר חשד, אבל אם היא תלווה אחד מהם לרכבת, זה ייראה פחות חשוד." מישלין העריכה את תמיכתו, אבל התרעמה על כך שהיא זקוקה לגבר שיחזק את עמדתה. מדוע דעתו של עוזר זוטר צריכה לשאת משקל רב יותר, רק משום שהוא גבר?
"אתה צריך את עזרתי. זה המחיר," התעקשה. "זה וחמישה עשר אלף פרנק."
מסיה לאבו היסס, והיא היתה בטוחה שיסרב. לבסוף פלט נשיפה ארוכה, שנשמעה כמעט כשריקה. "תגידי לה לפגוש אותנו בגאר דו מידי ונוציא גם אותה."
ואז הציע, "אם תרצי, אני יכול לעזור לארגן לה מסמכים להמשך הדרך בספרד." לרגע מישלין היתה אסירת תודה לזר, אך התחושה התחלפה במהירות בספק: איש אינו עוזר ללא סיבה.
"הבריטים ישלמו לי יפה על החילוץ," אמר לאבו, שכמו קרא את מחשבותיה והבהיר את מניעיו. היא שנאה אנשים רודפי בצע כמוהו כמעט כפי ששנאה את אלה שעמדו מנגד ולא עשו דבר. אבל הוא יכול לתת לה מה שהיא צריכה, ולא היה לה פנאי להתווכח על ערכיו. הם יעבדו יחד במשימה הזאת, ואם לא יוכיח שהוא ראוי, זאת גם תהיה הפעם האחרונה שיעבדו יחד. הבעיה היתה שבעבודה הזאת לא היה מקום למעידות או להזדמנויות שניות. היא העריכה את המצב והחליטה שהוא בסך הכול עוד נבלה שמרוויח מהמלחמה והולך עם המרבה במחיר. הוא היה בצד שלהם, לפחות לעת עתה.
"אני אחלץ את הטייס הפצוע," אמרה מישלין. "ואשלח את האישה לתחנה כדי שתלווה את האנשים."
"טוב מאוד," אמר מסיה לאבו. "רק תוודאי שהכול יסתדר."
"זה יסתדר," אמרה מישלין בקרירות. "אצלי זה תמיד מסתדר."
-14-
האנה
האנה עבדה שוב על הציור. אמש נשארה ערה עד שעה מאוחרת וכמעט סיימה אותו. היא היתה גאה בו באמת ובתמים. הוא היה מוצלח, והשלמתו ארכה זמן רב מכפי שציפתה. היא זכרה את הקצין הגרמני ואת הוראתו למסור לו את היצירה וקיוותה שהעניין שגילה בה חלף ושהוא כבר שכח מכל זה.
היא הניחה באי רצון את המכחול והלכה לכיור להתרענן ולסדר את שערה. אחר כך יצאה לכיוון הקנטינה. היום היה אביבי ומעונן, והאוויר הסמיך והלח בישר סערה. מישלין זימנה אותה, והאנה שיערה שתטיל עליה שליחות נוספת. היא לא שמעה ממנה או ממטיאו כבר כמעט שבועיים, מאז שהביאו את הלוחם הפצוע לביתה של לילי. היא התכוונה להתלוות אליהם כשלקחו אותו לבית המסתור, אבל מטיאו עצר בעדה. "זה מסוכן מדי. תישארי כאן." היא קיוותה שתשמע ממנו לאחר מכן, אך הוא לא יצר קשר, וגם המפגשים הליליים פסקו, מאחר שהסכנה גברה.
מטיאו בדיוק יצא מהקנטינה כשהגיעה לשם. מעילו היה מכופתר עד צוואר, וצעיף משובץ כיסה את הרווח שנותר מתחת לסנטרו. שערו, הפרוע בדרך כלל, היה מסורק בקפידה. כמיהה התעוררה בה למראהו. היא קיוותה שהתשוקה ביניהם היתה אמיתית, אבל מטיאו נראה עכשיו מרוחק, כאילו התחרט על מה שקרה, או לפחות לא התכוון לאפשר לכך לקרות שוב.
הוא חייך כשהתקרבה. "שלום," בירך אותה בנימה ידידותית ותו לא. החתך על מצחו כבר כמעט נרפא, ורק קו אדום חיוור סימן את מקומו.
"אחותך זימנה אותי," אמרה האנה. "מה שלום תומאס?"
"מחלים לאט. קצת יותר טוב מדי יום." שתיקה מביכה השתררה ביניהם.
"האנה, זאת את?" קראה מישלין מהמשרד האחורי.
"כן, אני באה." האנה הלכה למשרד, מבולבלת מהתנהגותו הקרירה של מטיאו.
"יש לי עבודה בשבילך," אמרה מישלין ישירות. היא ישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה וכהרגלה, לא טרחה לברך אותה לשלום.
האנה היססה. המפגש שלה עם הגרמני, ואחריו הירי בלוחם המחתרת, גרמו לסכנה להיראות מוחשית מתמיד, והסיכון היה גדול מאי פעם. ובכל זאת לא יכלה לסרב לעזור. "במה מדובר?"
"אני צריכה שתיפגשי עם קבוצת טייסים בתחנת הרכבת ותלווי אותם לצרפת."
לבה של האנה האיץ. זאת היתה הפעם הראשונה שהטילה עליה את המשימה שהיתה מהותו של נתיב הבריחה. היא חששה שמישלין חושבת שהיא חלשה מדי, אבל הנה הוטלה עליה אחריות אמיתית. "אני אוספת את אחד האנשים האחרים מהקבוצה, שנפצע והוא חלש מדי למסע," הוסיפה מישלין. "אני אקח אותו למחנה."
"מה לעשות כשנגיע לתחנה?"
"תעלי על הרכבת ותיסעי דרומה עם הטייסים, תחצי את הגבול לספרד."
"לעזוב את בלגיה?" האנה בקושי האמינה למשמע אוזניה. "את מתכוונת, לתמיד?"
מישלין הנהנה. "בדיוק כמו שהבטחתי. הכול כבר מאורגן. לכי היום, קצת לפני חמש, לגאר דו מידי. תראי קבוצה של טייסים, לבושים בבגדים אזרחיים, על רציף שלוש. את צריכה להצטרף אליהם, לעלות לרכבת וללוות אותם מעבר לגבול. הנה." היא הושיטה לה מסמכים. "תשתמשי באלה כדי לעבור בצרפת ולהיכנס לספרד. בקונסוליה הבריטית תחכה לך אשרה שתאפשר לך לנסוע לאמריקה. משם תצטרכי להסתדר לבד." מישלין הגישה לה את חירותה, ובכך קיימה את חלקה בעסקה.
האנה בהתה במסמכים, עדיין לא ממש מאמינה. "באמת?"
"אל תארזי יותר ממה שנחוץ לנסיעה קצרה לסוף שבוע. את תראי קבוצה של טייסים שיחליפו רכבות. הם לא ילכו יחד, אלא במרחק של כמה מטרים זה מזה, אבל תזהי שהם חיילים לפי השיער הקצר שלהם. תצטרפי לאחרון שבהם כאילו את מברכת אותו לשלום."
"הוא יֵדע?"
"אני בספק. אבל אם תגידי את המילה 'ספיר', הוא יבין שאת חלק מהרשת, או לפחות אמור להבין. את צריכה לעלות איתם על הרכבת דרומה. הבנת?" האנה הנהנה. "זה הכול. את עוזבת, אז לכי." מישלין הסבה את פניה והקשיחה את קולה.
האנה היתה מבולבלת. מישלין ארגנה לה נתיב יציאה בטוח וקיימה את חלקה בעסקה, אבל עכשיו נראתה כועסת על עזיבתה. ולמען האמת, גם בלבה שלה קינן ספק. "אני יכולה להישאר, אם את רוצה. לעזור עוד קצת."
"אנחנו צריכים אותך," הודתה מישלין. "אבל זה מה שרצית. זאת הדרך שלך לצאת מכאן. וזאת כנראה תהיה ההזדמנות היחידה שלך."
"מטיאו... תספרי לו אחרי שאעזוב." המחשבה שתעזוב בלי להיפרד היתה בלתי נסבלת, אבל היא ידעה שאם תראה אותו שוב, היא עלולה להחליט לא לעזוב כלל.
"כן. אני אדאג לו. אני נשבעת." מישלין לקחה את גלימתה מהמתלה שבפינה והתעטפה בה. אחר כך הושיטה לה כמה מטבעות. "בשביל כרטיס הנסיעה ברכבת."
"תודה," אמרה האנה. המילה האחת הזאת היתה כל מה שהצליחה להוציא מפיה.
מישלין הנהנה. "דרך צלחה." האנה רצתה להתמהמה, אבל ידעה שאין עוד מה לומר.
בתחושת תערובת מבלבלת של עצב והתרגשות היא יצאה מהקנטינה והחלה ללכת לכיוון ביתה של לילי. הפרידה מבת דודתה הפילה עליה אימה, ולא רק בגלל השאלות הרבות שידעה כי לילי תשאל על עזיבתה הפתאומית. הן התקרבו זו לזו וחידשו את הקשר שהיה ביניהן בילדותן, שהאנה חשבה שאבד לנצח. היא לא רצתה שיאבד שוב.
הבית היה שקט כשהגיעה, למעט קולו הגבוה של ג'ורג'י שבקע מחדר העבודה. כשפתחה את הדלת, המורה נשא אליה את עיניו. "לילי?" היא שאלה.
"מצטער, גברתי. היא יצאה," אמר המורה. שוב. לילי נעדרה מהבית לעתים קרובות מהרגיל לאחרונה.
היא סגרה את הדלת ועלתה למעלה לארוז את מעט חפציה. כשעברה ליד חדר השינה של לילי, עמדה לרגע באי נוחות ונזכרה בתעודת האחות. בלילה ההוא, שבו יצאה עם מטיאו לשליחות והם הביאו את הלוחם הפצוע לטיפולו של ניק, היא התכוונה להחזיר אותה לארנקה של לילי, כפי שעשתה תמיד לאחר ששאלה אותה. אבל כשהושיטה יד לכיס החצאית, גילתה שהתעודה נעלמה. היא איבדה אותה באותו לילה, הבינה, והיא חיפשה אותה בבהלה בין חפציה, לשווא. היא לא ידעה אם הפילה אותה ביער או בבקתה. היא דאגה שלילי תבחין בחסרונה, אבל עד כה הדבר לא קרה.
האנה ארזה בגדים להחלפה וכלי רחצה והביטה בערגה על ציוד האמנות ועל שאר הדברים שתיאלץ להשאיר מאחור. היא ירדה למטה וקיוותה שעכשיו תמצא שם את לילי, אך תקוותה נכזבה. היא תיאלץ לעזוב בלי להיפרד מבת דודתה והיא חשה הקלה חלקית. לילי היתה שואלת המון שאלות, כמו לאן מועדות פניה ואיך תסתדר, ולהאנה לא היו תשובות. היא היתה טוענת שמסוכן מדי שתעזוב כך. מוטב שתלך בלי להיפרד.
אבל היא יכולה לפחות להשאיר פתק. היא ניגשה לפנקס הרשימות שעל השולחן במבואה והרימה את העט שלצדו.
לילי היקרה,
מישלין מצאה לי דרך לעזוב, ואני חייבת לנצל אותה. אני מצטערת שאני עוזבת בלי להיפרד, אבל ההזדמנות צצה ללא התראה. אני אסירת תודה לך על שנתת לי לגור איתכם ועל כל מה שעשית. אשלח הודעה כשאגיע בבטחה לאמריקה.
באהבה,
האנה
היא דמיינה את העצב ואת ההפתעה של לילי כשתקרא את המכתב ותגלה שעזבה, אבל לפחות היא לא תדאג בגלל חוסר הידיעה. היא לקחה את תיקה הקטן ויצאה.
ליד דלת חדר העבודה עצרה. היא רצתה לגשת לג'ורג'י ולחבק אותו בזרועותיה פעם אחת אחרונה, אבל אם תפריע בשיעור תעורר שאלות. לכן רק הציצה בחיבה מבעד לסדק בדלת בראשו עטור התלתלים הכהים, הרכון מעל ספר, ואז הסתובבה ויצאה מהבית.
היא עשתה את דרכה לכיוון גאר דו מידי. גשם קל, כמעט ערפל, החל לרדת. התחנה היתה בקצה המערבי של מרכז העיר, רחוק יותר ובכיוון שונה מזה שנהגה ללכת בו בטיוליה. כשחצתה את כיכר דה ל'אוויאסיון, הבחינה בדמות מוכרת בצדה הרחוק. מטיאו. לרגע חלפה בה המחשבה שהוא שמע על עזיבתה ובא להיפרד ממנה, אך הוא לא צעד לעבר התחנה אלא לכיוון אחר, וצעדיו היו תכליתיים.
האנה התבוננה בו, מבולבלת. היא לא ציפתה לראות אותו בחלק הזה של העיר. אם כי, בעצם, מה היא יודעת באמת על האופן שבו הוא מעביר את זמנו כשאינו איתה? היא רצתה לקרוא לו, אבל ידעה שלא כדאי שתמשוך תשומת לב לעצמה. הוא התרחק ממנה בהליכה נחושה, והיא עקבה אחריו וכמו שכחה לרגע שעליה להגיע לתחנה.
מטיאו עצר מול בית קפה ועמד בציפייה, כאילו חיכה למישהו. ואז עיניו אורו. לרגע חשבה האנה שאולי הבחין בה ושמח על ההפתעה. אבל הוא הביט מעבר לה, ימינה. היא עקבה אחר מבטו. אישה התקרבה מרחוק, פניה מוסתרות במטרייה. צביטה של קנאה חלפה בה. תירגעי, אמרה לעצמה. יכול להיות שהיא סתם קולגה, מישהי שעוזרת לרשת. אבל מהבעת החיבה הגלויה על פניו של מטיאו היה לה ברור שהאישה הזאת היא בשבילו הרבה יותר. הוא אמר לה שהוא לבד מאז שאישה שברה את לבו לפני שנים. הוא אמר לה שלא יוכל לאהוב שוב. והנה הוא כאן עם מישהי אחרת. כעסה של האנה גבר.
ואז האישה הנמיכה את המטרייה, וכשפניה המחייכות נגלו, נשימתה של האנה נעתקה.
האישה שמטיאו עמד לפגוש היא בת דודתה.
כיצד הדבר אפשרי? היא נזכרה בעניין שגילתה לילי במטיאו כשראתה אותה איתו בקנטינה. היא הזכירה אז במעורפל שפגשה אותו שנים קודם לכן. כנראה ממש לפני שפגשה את ניק. האדמה כמו נשמטה מתחת לרגליה של האנה כשהחלק האחרון בפאזל הסתדר במקומו: לילי היתה האישה ששברה את לבו של מטיאו. לילי ומטיאו היו ואולי הם עדיין נאהבים.
היא נסוגה לאחור, ולחייה בערו למרות הגשם הקריר שירד. עיניה צרבו. לילי ומטיאו. אף שלא ראתה אותם יחד, המבט מלא החיבה שהחליפו העיד כאלף עדים על הרגשות שחלקו זה עם זה. הם ניהלו רומן סודי. איזה עוד הסבר יכול להיות למה שראתה? לבת דודתה כבר היה הכול, ממש הכול. האם היא חייבת לקחת גם אותו?
אבל כמובן, היא לא לקחה אותו ממנה. לילי ומטיאו היו יחד הרבה לפני שהיא עצמה הגיעה לבלגיה. הגורל האכזר סידר שתראה אותו בפארק ותתאהב בו בעצמה.
ועדיין, לילי הסתירה זאת ממנה. זה מה שהכאיב לה יותר מכול. לא רגשותיו של מטיאו כלפי לילי, אלא העובדה שלילי שיקרה. בגדה באמונה. האנה רצתה לחצות את הכיכר בסערה ולהתעמת איתם, אבל משהו, אולי גאווה, מנע ממנה לעשות זאת. פעמון כנסייה צלצל, והיא הביטה בשעון מעל אחת החנויות. רבע לחמש. היתה לה פחות מרבע שעה להגיע לתחנה ולחבור לטייסים. עתידה היה באמריקה, לא כאן. היה לה קל בהרבה לעזוב עכשיו, בידיעה שמטיאו לא באמת שלה. היא הזדקפה והתעלמה מהגשם כשעשתה את דרכה אל גאר דו מידי בלי להביט לאחור.
בתוך התחנה הלא מוכרת האנה הסתכלה סביב וניסתה להתמצא. רציף שלוש, אמרה מישלין. היא איתרה אותו והחלה ללכת לעברו. מהכיוון הנגדי ראתה קבוצת גברים הולכת לעבר הרכבת. אף על פי שהיו לבושים כפועלים בלגים פשוטים, תספורותיהם הקצרות מדי איימו להסגיר את זהותם כאנשי צבא. לפניהם הלך גבר בעל חזות צרפתית, עם שיער בלונדיני דליל, שנראה כמי שמוביל את הקבוצה. האנה היתה בטוחה שאלה הטייסים שהיא אמורה לפגוש. היא הלכה לעברם, נחושה לעזוב את בלגיה ואת אירופה ואת כל הכאב הזה מאחוריה לנצח.
הטייסים הלכו בקצב מהיר, והיא האיצה את צעדיה ככל שיכלה בלי למשוך תשומת לב. היה עליה להגיע אליהם לפני שיעלו לרכבת. עוד עשרה מטרים והיא תהיה שם. אבל כשהתקרבה לקבוצה, שני שוטרים צעדו לפניה וחסמו את דרכה. לרגע חשבה שנתפסה. לבה עצר מלכת. איך הם יודעים שהיא מנסה לברוח? אבל השוטרים עמדו בגבם אליה ובפניהם אל הטייסים. "עצרו!" צעק אחד מהם. הם נחשפו.
הגבר בעל השיער הבלונדיני הדליל ניגש לשוטרים וכנראה ניסה להסביר משהו. היו לו שיני זהב, שנצצו כשדיבר. אחד השוטרים אזק אותו בגסות. עכשיו היו שוטרים גם מאחורי קבוצת הטייסים וחסמו את נתיב המילוט שלהם.
אבל מאחורי האנה לא היה איש. לאט היא הסתובבה והחלה להתרחק, בטוחה שבכל רגע תיתפס גם היא.
עם זאת, השוטרים לא הבחינו בה, ורגע לאחר מכן היא יצאה מהתחנה ומיהרה במורד המדרגות, להוטה להתרחק משם ככל האפשר. מעבר לפינה היא עצרה ובלעה אוויר בשאיפות גדולות. ריאותיה בערו. הטייסים נתפסו. מישהו ידע שהם מגיעים ויירט אותם. הם היו אבודים, ואיתם אבדה גם ההזדמנות שלה לברוח מהמקום הארור הזה.
מה עכשיו? היא חייבת לספר למישלין שהקבוצה נעצרה. אבל מישלין עזבה (האנה שיערה שיצאה לחלץ את הטייס הפצוע, אף שמישלין לא אמרה זאת במפורש). ובאשר למטיאו... ובכן, היא לא יכולה לראות אותו או לבטוח בו שוב.
היא מיהרה בחזרה לקנטינה, שהיתה כעת נטושה, ושרבטה בזריזות פתק למישלין. "הטיסה בוטלה. המטוסים מקורקעים". זאת היתה הדרך היחידה שעלתה בדעתה להעביר את המסר, בלי לומר במפורש שהטייסים נתפסו.
האנה יצאה החוצה וניסתה להבין לאן תלך. אף שהגשם פסק, שערה עדיין היה לח והיא היתה מותשת מכל מה שקרה, אבל היא לא רצתה לחזור לביתה של לילי, לא אחרי שראתה אותה עם מטיאו. היא החלה לשוטט לכיוון הפארק בעודה מנסה לעכל הכול ולהבין מה לעשות הלאה. כשעברה בין שאר הולכי הרגל בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נפשה סערה. לילי בגדה בה, וההזדמנות הטובה ביותר והיחידה שלה לעזוב את בלגיה אבדה. היא היתה במבוי סתום, בדיוק כפי שהיתה בלילה שבו עגנה האונייה בריטני בנמל הוואנה.
אחרי ששוטטה כך במשך כמעט שעה, היא האטה. רגליה כאבו, כבר התחיל להחשיך, והרחובות התרוקנו. היא לא יכולה להישאר בחוץ לנצח. היא צריכה לחזור לביתה של לילי, הדבר הקרוב ביותר לבית שהיה לה בבלגיה. עם זאת, אחרי מה שקרה, היא לא יכלה להישאר שם. היא תמצא מקום אחר לגור בו ותמשיך לעזור למישלין עד שתמצא נתיב בריחה אחר.
אבל קודם לכן, החליטה, תתעמת עם לילי לגבי מטיאו. לילי תכחיש בהתחלה, כמובן, אבל אז תעמת אותה עם האמת, ולא תהיה לה ברירה אלא להסביר את עצמה.
בנחישות קודרת ובנפש סוערת צעדה האנה לכיוון הבית. בתוך דקות כל עולמה התהפך על פיו.
כשהגיעה לבית היססה לקראת העימות עם בת דודתה. עברו כמה שעות מאז שראתה את לילי עם מטיאו, והיא כבר היתה אמורה לחזור. היא נכנסה פנימה. המבואה היתה דוממת. היא כרתה אוזן לקולות הרגילים של הבית בשעה הזאת לילי במטבח, מדברת עם ג'ורג'י על יומו בזמן שהיא מכינה ארוחת ערב. דממה. היא ניגשה לחדר העבודה. המורה הלך וג'ורג'י ישב לבדו על הרצפה וצייר בצבעי שעווה. "חומד, אמא כאן?"
ג'ורג'י נענע בראשו. "היא עוד לא חזרה."
האנה היתה מבולבלת. לילי לא חזרה הביתה. האם היא עדיין עם מטיאו? סביר להניח שלא היתה נשארת איתו בחוץ עד שעה מאוחרת כזאת ומסתכנת בכך שתעורר חשד. היא כבר היתה צריכה לחזור, הבינה האנה ולפתע נבהלה. למרות כעסה על בת דודתה, היא היתה מודאגת. איפה לילי יכולה להיות?
"מי שומר עליך?" שאלה.
ג'ורג'י הצביע לכיוון חדר האוכל. "אבא."
האנה לא ציפתה שניק יחזור הביתה מוקדם. היא קיוותה לתפוס את לילי לשיחה לפני שיחזור כדי שלא ישמע את שיחתן על מטיאו. עכשיו היא תצטרך לחכות לפעם הבאה שיהיו לבד.
היא נכנסה לחדר האוכל, שם ישב ניק ליד השולחן וראשו טמון בין ידיו. "שמעת מלילי?" שאלה. "חשבתי שהיא כבר תהיה בבית."
ניק נשא אליה עיניים אדומות, כאילו בכה. לרגע, האנה חשבה שאולי גם הוא גילה על בגידתה של אשתו.
אבל משהו בהבעתו הנואשת אמר לה שהמצב גרוע עוד יותר. "מה קרה?" שאלה בדאגה גוברת, בבהלה אפילו. "מה לא בסדר?"
"לילי... היא נעצרה."
-15-
לילי
היום היתה אמורה להיות הפעם האחרונה.
חלפו כמעט שבועיים מאז שהביאה האנה את מטיאו ואת הלוחם הפצוע הביתה ומאז שמטיאו ביקש ממנה לפגוש אותו. בתחילה חשבה שלא תלך, אבל היא כבר גרמה לו לחכות לשווא באנטוורפן, לפני שנים רבות, ולא יכלה לעשות זאת שוב. היא תיפגש איתו רק פעם אחת, ובכך יקיץ הקץ על הסיפור ביניהם, אמרה לעצמה. היא התלבשה לפגישה בלי להשקיע מאמץ מיוחד, אף על פי שעדיין עליה להקפיד על הופעה נאותה אם היא יוצאת באמצע היום בבריסל. כך אמרה לעצמה כשענדה את עגילי הפנינה שלה בידיים רועדות.
"אני הולכת לקניות באולד אינגלנד," הכריזה את שמה של חנות הכולבו שבמרכז העיר. היא חששה שהאנה תבחין שהיא לובשת שמלה צמודה מהרגיל ותשאל שאלות או תחשוד במשהו, אבל בת דודתה היתה עסוקה. "בבקשה, תני לג'ורג'י ארוחת צהריים," ביקשה, בתקווה שהאנה לא תשקע בעבודתה ותשכח. לאחרונה חזרה לצייר באינטנסיביות, ואף שהיה בכך פן משמח, פירוש הדבר היה שלעתים קרובות היתה דעתה מוסחת עד כדי כך שאי אפשר היה לסמוך עליה.
היא יצאה לדרכה, חצתה את הכיכר בעצבנות ופסעה ברחובות הצדדיים אל בית הקפה שמטיאו בחר. כשהתקרבה והוא ראה אותה, עלה על פניו חיוך רחב. מבטיהם נפגשו, ובאותו רגע ידעה שהיה לה אסור לבוא.
הם טיילו בפארק, תחת עצי האלון הכפופים. השנים נשרו מעליהם, והיא הרגישה כאילו הזמן לא שינה דבר. רק כששמה לב שהשמש כבר נמוכה בשמים מאחורי המזרקה, קלטה כמה זמן נעדרה מהבית.
אחרי כן נעשתה ההונאה פשוטה יותר. הם נפגשו פעם שנייה ופעם שלישית. בכל פעם מצאה לילי תירוץ לצאת מהבית כשהיא לבושה יפה מהרגיל. הפגישות עצמן היו תמימות למדי. הם תמיד טיילו ברגל, בדרך כלל ביער קאמבר, ולפעמים במקומות רחוקים יותר, כמו פארק רֶן וֶר, שממנו נשקף נוף פנורמי של העיר. הם דיברו על החיים, על פוליטיקה או על חלומותיהם שטרם התגשמו. בפעמים אחרות טיילו בשתיקה, שמחים רק להיות יחד.
לילי חשבה שאם תראה את מטיאו רק פעם אחת, תשקיט את הרגשות שהציקו לה כל השנים כמו גירוד טורדני. לפחות ניסתה לשכנע את עצמה בכך. במקום זאת, הגירוד רק החמיר ודרש תשומת לב מתמדת. עכשיו היא נזקקה לפגישות האלה כמו אוויר לנשימה. היא מצאה את עצמה מוותרת על דברים אחרים כדי לפגוש אותו ומשקרת לניק כדי לצאת מהבית.
דבר פסול לא קרה ביניהם. מבט ארוך, מגע יד מקרי. אך היתה ביניהם אינטימיות שלא דיברו עליה. היא הרגישה שהיא בוגדת בבירור בניק, לא פחות מאשר אם היו עושים אהבה תחת העצים שביניהם טיילו (המחשבה הזאת חלפה בה, לבושתה, יותר מפעם אחת, בטרם גירשה אותה בחופזה). והיא חשה שהיא בוגדת לא רק בניק, אלא גם בג'ורג'י. היא חזרה הביתה מטיוליה עם מטיאו בתחושה שהיא מטונפת ומזוהמת והיתה בטוחה שניק או האנה יבחינו שמשהו אינו כשורה. אבל איש לא שם לב, וכך הסוד העלה מוגלה בתוכה.
עם כל פגישה היה נדמה שהקשר בינה ובין מטיאו הולך ומתהדק, עד שיגיעו אל הבלתי נמנע. לפני ימים אחדים היא כמעט החליקה על מדרכה רטובה, והוא הושיט לה יד כדי למנוע את נפילתה. היא אחזה בזרועו כדי להתייצב. ולא הרפתה. במקום זאת החליקה את ידה אל כף ידו, ואצבעותיהם השתלבו. זרועו נכרכה סביב מותניה והוא משך אותה אליו. די היה במחווה האחת הזאת כדי שהתשוקה תגאה בה ותישבר עליה כגל. אז הבינה את מלוא הסכנה שבמעשיהם והתרחקה. זה היה חייב להיפסק.
היא לא הלכה לפגישתם האחרונה כי חששה שתעשה משהו שתתחרט עליו. אבל ההימנעות לא מחקה את המחשבות או את הרגשות וגם לא עצרה אותו. הוא שלח לביתה פתק, ללא חתימה, ובו מילה אחת בלבד: למה? היא תיפגש איתו פעם אחת אחרונה, החליטה, כדי לומר לו שזה נגמר. היא חייבת לו לפחות את זה. היום תיגמר ההצגה.
הגשם החל להצליף חזק יותר כשהתקרבה לבית הקפה, והיא פתחה את המטרייה כדי להתגונן מפניו. היא ראתה את מטיאו מעבר לכיכר, ממתין לה היכן שקבעו. כתמיד, פניו אורו בשמחה כשהבחין בה. היא חששה שלא תהיה חזקה מספיק לעזוב אותו, אך אז נזכרה בנחישותה ובנאמנותה למשפחתה, התעשתה והחלה לצעוד לעברו.
חיוכו של מטיאו דהה כשהתקרבה, והיא חשבה שאולי ניחש שבפיה בשורה מעציבה. אבל אז ראתה את זה והבינה שלדאגתו אין כל קשר לרגשותיה.
שני שוטרים עמדו ביניהם. הם הביטו ישירות עליה.
נשימתה של לילי נעתקה. היו שוטרים בכל מקום בימים אלה, ולא היתה לה סיבה לחשוב שהם מחפשים דווקא אותה. אבל אז החל אחד השוטרים לצעוד לכיוונה במבט שלא הותיר מקום לספק, וחברו מיהר בעקבותיו. מה עשתה שמשך את תשומת לבם? היא הסתובבה הצדה בפתאומיות ותרה אחר יעד חלופי. אבל הדוכנים בשוק נראו במרחק קילומטרים משם, ולא מטרים ספורים, והחנויות נסגרו. תנועתה הפתאומית משכה את תשומת לבם של השוטרים, שהמשיכו להתקדם לעברה.
"תעודות," פקד אחד מהם.
זאת בדיקה שגרתית, עניין פורמלי, אמרה לעצמה. אולם הדרך הממוקדת שבה ניגשו אליה הבהירה לה שמדובר במשהו אחר. היא שלחה יד בשלווה אל התיק שלה, הוציאה את תעודת הזהות ומסרה להם.
"לילי אבלס?" שאל אחד השוטרים. חברו סרק את הרשימה שבידו והנהן, כמו מאשר את מה שכבר ידעו. היא היתה המומה. בפעם הראשונה בחייה התעורר בה הדחף להתכחש לזהותה. איך ידעו את שמה? היא היתה בטוחה למדי שמעולם לא ראתה את הגברים האלה. ובכל זאת, משהו משך את תשומת לבם אליה.
"את עצורה. את חייבת לבוא איתנו."
"אבל זה אבסורד. אני בלגית!" עד כה, רק יהודים זרים נעצרו. מדוע הם מתייחסים אליה כאחת מהם? "בטח חלה טעות. אני בטוחה שאם תתקשרו לבעלי..." אף על פי שבאה לכאן כדי לפגוש את מטיאו, היא חיפשה הגנה במעמדו של ניק. "הוא רופא, פרופסור באוניברסיטה." היה, הזכירה לעצמה בשקט. התואר של ניק נשלל ממנו, ויחד איתו כל השפעה או מעמד שהיו עשויים לעזור לה במצב הזה.
"את מואשמת בהסתה," אמר השוטר הראשון. זאת בטח טעות. היא טיפלה בבנה, עשתה קניות לבית, עבדה כאחות במרפאה של ניק כשהתאפשר לה. היא לא עסקה בפעילות חתרנית כלשהי, או בכל דבר אחר מלבד הטיפול במשפחתה.
מעבר לכיכר, מטיאו צפה במתרחש בהלם ובאימה. הוא צעד צעד אחד לעברה, כאילו התכוון להתערב. עיניהם נפגשו, והיא נענעה בראשה מעט, מפצירה בו במבטה שלא יעשה זאת. מטיאו היה נמהר וכנראה היה מוכר למשטרה בשל פעילותו במחתרת. אם יתערב, הוא רק יחמיר את המצב ויוביל לכך ששניהם ייעצרו.
השוטר אחז בזרועה. "רגע אחד, בבקשה," התחננה. דמעות נקוו בזוויות עיניה. היא נזקקה לממחטה ושלחה יד אל תיקה, שנפל ארצה ותכולתו נשפכה. היא קפאה באימה ולא היתה מסוגלת להתכופף ולאסוף את חפציה. בנסיבות אחרות, היתה בטוחה, עובר אורח היה עוצר לעזור. אבל איש לא עשה זאת, וחפציה האישיים נותרו מפוזרים על המדרכה לעיני כול.
יותר מאימה מפני המעצר, לילי חשה באותו רגע בושה. בדרך כלל אנשים הסיטו את מבטם מהגרמנים כדי לא להסתבך בצרות, ואילו עכשיו היה נדמה שכולם, הולכי הרגל והיושבים בבתי הקפה, בוהים בה ובמהומה שהתחוללה סביבה. מה עשתה הגברת המהודרת הזאת, שהביא למעצרה? היא הרכינה את ראשה. לפתע היתה למנודה, למישהי שיש להתרחק ממנה ולהוקיע אותה. כל מה שעמלה למענו, כל מה שניסתה להיות, הכול נעלם כלא היה.
כמובן, הכללים החברתיים לא היו דאגתה האמיתית, וכל מחשבה עליהם התפוגגה ברגע שהשוטר אחז בגסות בזרועה והוביל אותה מהכיכר. היא נלקחה מהרחוב, וייתכן שלעולם לא ידעו מה עלה בגורלה. היא שמעה סיפורים כאלה. היה בה חלק שרצה להאמין שהכול הוא אי הבנה אחת גדולה שתתבהר. שהיא תחזור הביתה עד רדת החשיכה, עם התנצלות ממפקד המשטרה. אבל אם לא... מוחה החל לסדר מחדש את המחויבויות שלה, כדרכה של כל אֵם. האנה תישאר בבית עם ג'ורג'י ותדאג לארוחת הערב ולהשכבה, וניק יחפש אותה. אבל איך ידע? הוא יחשוב שהיא מאחרת ועד מהרה יתחיל לדאוג. ומה באשר לתיק החירום שארזה, שהיה מונח מתחת למיטתה? לא היה עליה דבר שהיא עשויה להזדקק לו אם המעצר יימשך יותר מכמה שעות.
הם הגיעו לקצה הכיכר, שם המתינה להם ניידת משטרה. למראה הדלת הפתוחה, אימתה של לילי התעצמה. מעולם לא ישבה בניידת. אבל לא היתה לה ברירה. היא ניערה מעליה את ידו של השוטר, מתעקשת לשמור על כבודה ולהיכנס למכונית בכוחות עצמה, והרכינה את ראשה בזהירות כדי שלא ייחבט בו.
"לילי! לילי!" היא שמעה את מטיאו קורא בשמה שוב ושוב בקול גבוה, כמקונן, בעת שהחליקה פנימה. היא לא העזה להרים את מבטה. ואז הדלת נטרקה, והקול נדם.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
