הטווסים פשטו עם שחר. לפעמים בלי. לפעמים על הגג של שחר. או על המכונית שלו. או על הדק, הפרגולה, הדשא, היבולים. שחר הוא שם גנרי אבל נפוץ ביישובים חקלאיים בישראל – מושבים, קיבוצים ועוד מקומות שבהם השחר עולה במובן ההתיישבותי המיושן של המילה – אבל הטווסים פשטו בשנתיים האחרונות, איתו ובלעדיו, על חלק גדול מהיישובים האלה. בהמוניהם.
הם לא התחילו המונים. הם התחילו כמיעוט קטן, מלהיב, יפה, חולם, מגשים, רומנטי. הם חיו, עד לפני שנים ספורות בלבד, בפינות חי, פינות ליטוף ופינות נסתרות אחרות. לאף אחד לא היה איתם שום עניין. פה ושם ראיתם טווס או זוג טווסים, לרוב מאחורי גדר, ולעיתים נדירות, כמו קשת בשמיים, ראיתם טווס זכר מניף זנב פרוש לרווחה, וכמעט הפלתם את הנייד מרוב התרגשות וחיפזון לצלם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
כל זה השתנה במהירות כשפינות החי והליטוף באינספור יישובים חקלאיים נסגרו, פשטו רגל (לרוב של ארנב) או סתם סבלו מאובדן עניין ציבורי, ו"מה שהתחיל מכמה טווסים שמישהו הביא לפני איזה 20 שנה והם השתחררו וגדלו והתרבו, הפך למעל 150 אצלנו ביישוב, משהו מטורף, להקות שהכלבים מפחדים מהן – תבוא תראה, זה מדהים, הם מסתובבים במושב בכנופיות ובעיקר מחסלים לנו את הגינות – לי יש ערוגת ירק, יום אחד באתי וכל הברוקולי הלך. והם הופכים עציצים, מחרבנים על המרפסות, עולים על הגג השטוח שלנו וצווחים משש בבוקר, כל פעם עוברים למטע אחר – קודם הם היו בפקאנים, עכשיו הם פושטים בלילה על הזיתים, ובצד השני של המושב הם עולים על גגות, שוברים רעפים, יש לי מלא תמונות וסרטונים של 15 חבר'ה יושבים על הגג, ממש כנופייה. זו חיה שפעם התלהבתי ממנה, והפכה להיות עוף מאוס ממש. היום אני קוראת להם חמאס ולא טווס".
זה מונולוג אופייני לנפגעי טווסים בכל הארץ – במקרה הזה הוא מושמע מפי מיכל ארצי, תושבת ניר בנים, מושב בדרום הארץ שהיצ'קוק, אם היה בסביבה, היה בוחר לצלם בו את סרטו "הטווסים", גרסה קיצונית של "הציפורים". תקציר העלילה: להקות טווסים משתלטות על יישוב ועושות בו כרצונן. מהו רצונן? להיות טווס, חיה טיפשה מספיק כדי לחשוב שההשתקפות של עצמה בזגוגיות היא טווס אויב ולנסות לנקר אותה למוות, וחכמה מספיק כדי ללמוד לזהות כלוב לכידה לטווסים ולא להיכנס לתוכו. "ממש ככה", אומרת רינה, בעלת מטע אבוקדו ביישוב, בעודה מסיירת בין העצים שלא הניבו מספיק פרי השנה. "אנשים לא מאמינים, אבל ראיתי זכרים עומדים ליד כלוב לכידה ומזהירים טווסים אחרים מלהתקרב".
6 צפייה בגלריה
טווסים שפלשו למושב ניר בנים. "אנשים לא מאמינים, אבל ראיתי זכרים עומדים ליד כלוב לכידה ומזהירים טווסים אחרים מלהתקרב"
(צילום: גדי קבלו)
אפשר להאמין לה. העופות הגאוותנים מהדסים בין כבישי היישוב למטעים בכובד ראש של מי שכבר לקחו את ניר בנים וכעת מתכננים את כיבוש אירופה. מכוניות לא מפחידות אותם, בני אדם שרצים לכיוונם עדיין יגרמו להם להאיץ או, במקרי קיצון, ממש להתעופף אל על.
זה די מדהים לראות טווס עולה השמיימה, ובשמיים, כידוע, טס טווס זהב רק כדי לנחות לך חצי דקה אחר כך על הפרגולה ולהשמיע רעש שאף אדם, להוציא רוכשי כרטיסים למני ממטרה, לא אמור לשמוע. "הם תוקפים רכבים כי הם רואים את ההשתקפות של עצמם ברכב, בעונת החיזור הם צורחים מארבע בבוקר עד עשר בלילה", מעדכן ביתר-שאת לוכד הטווסים (שברוב הימים מתפרנס כבעל כלבייה בבאר טוביה) גבע צין.
התושבים, בחלקם, מאבדים את זה. העוף המטופש מחרב את שלוותם והם מעוניינים לסלק אותו בכל דרך, רק שאין דרך; אף אחד בישראל לא מעוניין לגדל להקות טווסים, אין איך להפוך אותם לשניצלים איכותיים, והכי גרוע: חלקם השני של התושבים – כמקובל בישראל העכשווית – חושבים שיום הוא לילה, חושך הוא אור וטווס הוא הרבה נקודת אור, ולכן מוכרחים לאפשר לטווסים להמשיך להסתובב חופשי ולעשות את מה שטווסים עושים הכי טוב: מוציאים את החלק הראשון מדעתו.
"זו מכת מדינה", מכריז הלוכד צין כאילו מכות מדינה הן משאב במחסור או משהו שעדיין מרגש פה מישהו. "וזה תמיד מתחלק ביישובים האלה בין 50 אחוז שנגד הטווסים וכלום לא מעניין אותם, מצידם שאני אהרוג אותם - לבין 50 אחוז שאומרים: מה פתאום, אנחנו אוהבים אותם. באחד הקיבוצים זה כבר הגיע לרמה ששמו לי מסמרים ליד גלגלי הרכב והעגלה הנגררת – בכל מקום יש אנשים מטורפים כשזה קשור לבעלי חיים, הם מאבדים את זה לגמרי. מה שמדהים בסיפור הטווסים זה שיש משפחות שהיו בהתחלה נגד הלכידה, אבל פתאום הן קנו אוטו שחור, והטווסים תקפו להן אותו, ואז פתאום הן עוברות צד ו'צריך להעיף את הטווסים'".
גבע צין מבאר טוביה הפך ללוכד טווסים: "היו משפחות שהתנגדו ללכידה, ופתאום קנו אוטו שחור והטווסים תקפו אותו, אז הן עברו צד. בקיבוץ אחד שמו לי מסמרים ליד הגלגלים, יש אנשים מטורפים כשזה קשור לבעלי חיים"
האמת היא שכמו רוב בני האדם הנורמטיביים, גם צין – שעיקר עיסוקו בתחום הכלבים – לא תיכנן מעולם להשקיע אנרגיה בטווסים, אבל מצא את עצמו נשאב למחילת הטווס לפני כשלוש שנים, אחרי שהחליט, "בכלל כבדיחה", שאולי הוא רוצה טווס מחמד לעצמו. "אמרו לי: יש איזה מושב, הם ממש סובלים מזה. באתי ולכדתי שם בחינם, לא הבנתי את רמת הסבל של התושבים, ואז פתאום התחילו להגיע אליי עוד ועוד פניות – כולל, פעם אחת, מעיתון 'הארץ', שטווסים פשטו על בית הדפוס שלהם, ואלה מכונות דפוס במיליוני שקלים שהטווסים עלולים להרוס, ופעם אחת ממנזר בתל-אביב, שגם שם השתלטו להם המון טווסים".
כמה קשה ללכוד טווס?
"זו חיה מאוד קשה ללכידה, גם צבועים לא מצליחים לתפוס אותה. הם מאוד חשדנים וערניים, והם יכולים גם לעוף למעלה כשבאים לתפוס אותם. הבעיה היא גם שחברי קיבוץ שאוהבים אותם באים בלילה, פותחים את המלכודות ונותנים להם להימלט. שיא השיאים היה כשהבן אדם שהלך איתי לתפוס את הטווסים ביום היה זה ששיחרר אותם בלילה! זה היה בהוסטל לילדים עם צרכים מיוחדים, והתברר שהוא הלך איתי כי הבוס שלו אמר לו לפנות את הטווסים מההוסטל, והוא עצמו היה בעד הטווסים. מבין? אני הולך עם מישהו שהוא סוכן כפול! שנה רצתי בגללו בחום ובגשם, לתפוס טווסים שהוא שיחרר".
מה עמדתך האישית בפרשה?
"אני חושב שזו חיה מדהימה. אנשים מתלוננים על הרעש של הטווסים בזמן שהמשק שלהם הוא על הכביש הכי ראשי, למשל כביש 40, כל ארבע דקות עובר איזה נהג משאית עם צופר אוויר, לידם יש מטווח – אבל מה שמפריע להם אלה הטווסים!"
ובעוד העוף המגודל – שנקבותיו נראות כמו תרנגולי הודו נפוחים ואפרוריים, וזכריו כחולי-הצוואר ומעוטרי-הציצית נראים כמו הזיה פסיכדלית בנושא בעלי כנף – מסתובב בשבילי היישוב בארשת כללית של לא-תתפסו-אותי, החברים האנושיים נכנסים למלחמות טווסים משלהם. הקרב בין התומכים למתנגדים בקיבוץ הצפוני מצר הגיע עד לרשתות החברתיות, לשם דלפה תכתובת סוערת מתוך קבוצת הווטסאפ הפנימית של חברי הקיבוץ, "טלמצר", שבה כתב מישהו: "שלום לכולם. החלטת הקיבוץ בעניין הטווסים לא כללה את הוצאתם להורג. דובר על מתן רשות למנהלת הקהילה לפעול למניעת הסתובבותם בקיבוץ... לאור זאת, מי שייתן את ההוראה עלול להסתבך קשות. בימי מלחמה ומוות, רק רצח בתוך הבית חסר לנו..."
זו, בגדול, גרסתם של תומכי הטווסים ברוב היישובים: אל תירו בטווס. גם לא בשליח רט"ג שבא לירות בטווס. הבעיה היא שבסופו של דבר, בניסיון להיפטר מהטווסים אין הרבה אפשרויות מלבד דילולם (ביטוי מכובס להריגתם) או לכידתם בכלובים על ידי מישהו כמו גבע צין, שעושה מאמץ להעביר אותם לפינות חי קיימות או לפחות לרכז אותם במקום אחד ביישוב, "ואני מלמד את התושבים איך להרגיל את הטווסים לבוא לאכול כשהם מצלצלים באיזה פעמון, ואז אפשר לשחרר אותם, וכשמצלצלים בפעמון הם באים ואתה כולא אותם מחדש".
רק שבגדול, גם זה לא באמת פותר את הבעיה, ובסופו של דבר אין לכם דרך בלתי הפיכה יותר להיפטר מטווס מאשר, נו, לדלל אותו. אבל במצר – כמו בלא מעט יישובים נוספים – הניסיון הזה קרס אל מול התנגדויות החברים שלא מוכנים לפגוע בזבוב, בטח שלא במקרה שהוא עומד על טווס.
"הבעיה נשארה כמו שהייתה", מסכמת השבוע מזכירת הקיבוץ נעמי פרץ. "האמת היא שהיו פגישות של החברים סביב הנושא, והגענו להחלטה שצריך להיפטר מהם, אבל אז באו המתנגדים. עכשיו יצרנו קשר עם רשות הטבע והגנים, וכבר חודש אנחנו מחכים שיגיע נציג מטעמם שידבר בפני חברי המזכירות, ואולי אנשים יירגעו כשישמעו שאין דרך אחרת להיפטר מהם".
כמה טווסים יש לכם בכלל?
"אומרים שהרבה. לי הם לא מפריעים, הם נורא יפים, ולמרות הנזק שהם גורמים אני מוכנה לוותר להם. יפה שטווס עומד על הדשא הירוק. הייתה תקופה שהם היו ליד הבית שלי, וכל יום בשש אחר הצהריים הם טיפסו על העץ ונתנו את הקריאה שלהם, אבל מה זה מפריע לי? גם את המואזין אני שומעת. אז אולי אני במיעוט, והם באמת עושים רעש ואם יש פרגולה הם מחרבנים עליה, אבל בשביל זה להרוג אותם? יש הרבה פשרות בחיים – וחוץ מזה, זה מה שמדאיג את האנשים עכשיו?"
נעמי פרץ, מזכירת קיבוץ מצר: "לי הם לא מפריעים, ועל הנזק אני מוכנה לוותר להם. מה זה מפריע? גם את המואזין אני שומעת. הם באמת עושים רעש ומחרבנים על פרגולות, אבל בשביל זה להרוג אותם?"
ובכן, מתברר שכן, לגמרי, ובעיקר עכשיו. בקיבוץ הדרומי ברור חיל נמשך משבר הטווסים כבר למעלה מארבע שנים, כשבשיאו, לפני כשנתיים, אכן הוציאה רט"ג אישור ציד לנציג מטעמה לטפל בבעיה בקיבוץ אחרי שחברים רבים התלוננו. הניסיון הפך טראומטי, ולא רק לטווסים; הירי בוצע בשעות הלילה, "ירו בצורה לא נקייה, לא אספו את כל הגופות, וזה יצר מהומה ואנשים פה לקחו את זה קשה", נזכר יואב גלבוצקי, יו"ר האגודה הקהילתית בקיבוץ. "מאז, כל פעם זה עולה בוועד ולא מצליחים לטפל בבעיה, כי אנשים שנפגעו קשה מהסיפור של הירי בטווסים לא מסכימים. אז כל פעם זה עולה, יורד, בעיקרון מחפשים איזה פתרון של להרחיק אותם בכלל, למצוא מישהו שירצה לקחת אותם".
מכיוון שהביקושים בשוק לטווסים נמצאים כיום, נדמה, בשפל של כל הזמנים ("מישהו צילצל אליי מאיזו פנימייה והיה מוכן לקחת. בהתחלה שמחתי, ואז התברר שהוא לא רוצה את כולם. אתה לא יכול לקחת אחד או שניים!" מסייגת נעמי פרץ) – לכולם ברור שהפתרון ההומני כמעט ואינו קיים. כך שברור חיל, במידה רבה, נוקטים כרגע בפתרון הישראלי-חמאסי הישן והרע: 1. מאשימים מישהו אחר במקור הבעיה – במקרה זה קיבוץ גבעת ברנר, שמסמך מ-7 באפריל 1959 שנחשף לאחרונה באתר האינטרנט של הקיבוץ תחת הכותרת "נמצאה הסיבה להגעת הטווסים לקיבוץ" מראה שהעביר בשעתו זוג טווסים למשק הילדים של ברור חיל; ו-2. נוקטים במדיניות הכלה. "אין לאן לייצא אותם, אף אחד לא רוצה לקבל אותם, ולסיים את חייהם זה לא משהו שאנחנו נעשה", מעדכן יו"ר הקיבוץ צביקה רמות. "אנחנו ברמת האין ברירה, ולכן החלטנו לעשות איתם הסכם שלום ולנסות לחיות איתם בשלום".
כדרכם של הסכמי שלום חד-צדדיים מהסוג הזה, קשה להעריך כמה זמן זה יחזיק – "הבעיה בטווסים זה שהם מאוד אלימים", רמות יודע לומר – ובמרבית היישובים שסובלים מהבעיה כבר ניסו, מתחת ומעל לרדאר, דילולים שונים. "היה לי עניין כזה במושב אביגדור", נזכר בן כהן, ראש המועצה האזורית באר טוביה. "היה קשה מאוד לטפל שם והייתי צריך למצוא לוכד, כי בכללי מותר לירות בהם חיצי הרדמה ומותר גם לדלל, אבל צריך הסכמה מלאה של התושבים, כי זה נעשה בחצרות שלהם. היו תושבים שלא היה להם אכפת – העיקר לסלק את המטרד – והיו שאמרו: לא משנה מה המחיר, אל תהרגו אותם. ואז מתחיל ויכוח – תחשוב שיש שלוש חצרות צמודות, שניים רוצים להיפטר מהטווסים ואחד לא – אתה כבר לא יכול להביא לוכד, כי אם הטווס ברח לחצר של ההומניים, אין לך מה לעשות בעניין".
ואכן, השסע ההולך ומעמיק בין יפי הנפש וחובבי הבלורית הטווסית לבין האוחזים בנשק הדילול, מפלג משפחות ויישובים שלמים וקורע לגזרים חלקים מהעם. "פניתי פה למישהו לגבי דילול, הייתי בטוחה שהוא בעניין, והוא מפתיע: 'מה פתאום, אני אוהב אותם' – ואשתו לא מסכימה איתו: 'אני לא רוצה שהם יסתובבו פה' והם מתווכחים ביניהם. וכל הזמן צריך ללכת בין הטיפות ולהיזהר למי אתה אומר מה", מעידה תושבת ניר בנים שמעדיפה שלא להזדהות. "זה מאוד יפה במושב, מאוד רומנטי. חכה שהם יגיעו אליך לחצר".
בכלל, המחנאות שולטת בעסקי הטווסים, ורבים לא מוכנים לדבר לציטוט – ולעיתים בכלל – מחשש שהאויב מבפנים מאזין ועוד יעלה על כוונות הדילול/שימור שלהם. בין שני הצדדים נמצאים, כמו בחיים עצמם, אנשי המרכז, הפשרה, הרבעון הרביעי, מי שרק רוצים שכולם יחיו יחד בהרמוניה. "יש פה אמנם המון טווסים והם עשו פה נזק גדול, ואני מצד אחד מאוד אוהב את החיה הזאת, אבל מצד שני זה לא הוגן כלפי חברים שנגרם להם נזק, והדבר הזה חייב להיפסק", פוסק – או שלא – תומר בכר, מרכז המשק בקיבוץ מצר.
6 צפייה בגלריה
טווסים משוטטים בניר בנים. "כל לכידה זה מאות שקלים לטווס ובסוף גם אין מה לעשות איתם, כי אף אחד לא רוצה אותם"
(צילום: גדי קבלו)
אולי היחיד שמוכן להזדהות בשמו כמחבק טווסים הוא אייל מיכאלי מניר בנים, בעליה של הקונדיטוריה המעולה במקום, שאחראי גם למכלאת העיזים והטלאים ליד הקונדיטוריה ולמשפחת חתולים גדולה שמתמתחים בסמוך. "אני בא מאהבה לחיות", הוא מודה. "יש פה כמויות אדירות של טווסים, כמו בהרבה מקומות, ומבחינתי אין שום בעיה עם זה. הם באים לי לכניסה לקונדיטוריה, לפעמים מחרבנים על כל הדק, מגיעים לדלת – אז מה? אני מנקה. הנה, באה מבקרת מסעדות לכתוב על האוכל, בסוף כתבה על איזה מקום קסום עם טווסים וזה. אבל אנשים התחילו למחות והוועד נכנס לטירוף ו'צריך ללכוד אותם', וכל לכידה זה מאות שקלים לטווס, ובסוף גם אין מה לעשות איתם כי אף אחד לא רוצה אותם. אז צריך לירות בהם – אבל אני לא רוצה להרוג טווסים, לא מוכן שיעשו את זה אצלי בחצר – תראה מה קרה בברור חיל. מה, החצר זה שדה קרב? ואם הילדות שלי בדיוק יהיו שם? זו סכנת נפשות".
אבל הרבה אנשים, שלא כמוך, ממש סובלים מהמטרד.
"אם בן אדם אומר: זה הורס לי את החיים – אני לא חושב שזה כל כך נורא. אם כל כך קשה לך, תדאג שהם לא ייכנסו לך לחצר, יש דרכים. בסוף זה בסך הכל עניין של כסף, אפשר לפתור את הדברים אם מוכנים להשקיע ולשאת בעלויות".
זה משהו שכסף יכול לפתור?
"הייתי בוועד פה, ואמרו לנו: 'יש אפשרות ללכוד אותם בעלות גבוהה' – ולכן זה לא נעשה. אז אם מחליטים לא לעשות את זה, ואז אומרים 'יש בעיה', מה אתם רוצים ממני? אל תצפו ממני שאני אתחיל להרוג חיות כי אתם לא רוצים להוציא כסף. בסוף בכלל פרשתי מהוועד ומכל עיסוק ציבורי, כי לא מתאים לי. עצם זה שעסקתי בטווסים במקום בדברים חשובים באמת, רק זה כבר גרם לי לפרוש. אוקיי, תמשיכו להתעסק בשטויות".
אבל שטויות זה לא. משבר הטווסים פוקד יישובים במספר הולך וגדל, כולל באזור חוף הכרמל, חוף אשקלון, באר טוביה ועמק הירדן, ויש הגורסים שאפילו בכפר הירוק ליד רמת-השרון כבר התגלו עודפים חשודים מהחיה הבלתי. "קיבלנו עשרות תלונות מהציבור בשנתיים האחרונות, ועברו אצלי משהו כמו 15 יישובים שהמטרד הזה הגיע אליהם", מדווח בן רוזנברג, מנהל האגף להגנה על החי ברט"ג, שמזכיר שהטווס הוא חיית בר מוגנת, כמו כל העופות בישראל למעט דרור הבית.
כך שאם אין לכם שום נגיעה לטווסים ואתם סתם סובלים – כמקובל ביישובים עירוניים בישראל – מבעיית תנים, חזירי בר או שכנים חסרי גבולות, אתם עשויים למקם את משבר הטווסים, בזהירות הראויה, בעשירייה השלישית-רביעית של המשברים איתם ישראל מתמודדת כרגע. אבל מרגע שטווסים מגיעים עד אליכם הביתה, אתם מבינים את גודל העז המעופפת המתעקשת להפוך חלק מחייכם.
לישראלים, מעיד בן כהן, אין כיום הרבה סבלנות לשונה מהם – וטווס, מה לעשות, די שונה מהם. "כראש רשות אני רואה את זה – לתושבים יש כיום הרבה יותר דברים שמוציאים אותם מדעתם. תקופת הקורונה הייתה בעיניי איזה קו פרשת מים; אנשים היו יותר בבית, יותר בבהלה, ומאז בכל דבר, כולל דברים שבעבר הם היו טולרנטיים כלפיהם, הטולרנטיות הלכה ודהתה. אנשים יותר קצרים, וכמובן שגם המלחמה תרמה לזה".
מה יהיה? כמו בכל תחום אחר, לא ברור כלל אם השמיים הישראליים עומדים להתבהר או להתכסות בעופות כבדים המסרבים לנדוד. "מי שמשחרר אותם מייצר בעיה, הם מתרבים, וזה באמת מין שיכול להפוך למין פולש כמו המיינות והדררות או התוכי הנזירי והלוטרייה", חושש רוזנברג. "יש להקות של עשרות רבות של טווסים, ולהקות כאלה יכולות לעשות המון נזק, גם לחקלאות, גם לתשתיות, גם לרכבים. זה עוף אטרקטיבי ואנשים מתחברים אליו, פינות החי הולכות ופוחתות, והחשש הוא שהם יגיעו לשטחים פתוחים. הם עפים, הם גדולים וחזקים, הם אוכלי-כל, הם יכולים לפגוע בעולם פרוקי הרגליים ובזוחלים קטנים, ועלולים אפילו לדחוק מינים מקומיים – אולי את החוגלה או את הפרנקולין".
פרנקולין?
"ציפור יפהפייה שנמצאת בעמק".
אז מה נותר לעשות?
"בסוף זה תרנגול הודו צבעוני, גדול, יפה וחזק, ואנחנו אומרים: תתפסו אותם, שימו בכלובים, תקבלו היתרים, תפרידו זכרים ונקבות, ובסוף זה ייגמר".
אבל כרגע יורים בהם.
"בתוך כל יישוב זו בעיה של היישוב, ואנחנו עובדים מול הרשויות המקומיות, כי זה שאזרח אחד רוצה להיפטר מהם והשני לא - מישהו צריך לתכלל את העניין. ככל שהרשויות המקומיות פונות אלינו, מגדירות את זה כמשהו שיוצר נזק ולא מצליחים ללכוד אותם ולא יודעים מי הבעלים, אנחנו נותנים להן היתרים לפגיעה בטווסים. אבל אם אתה רוצה לפתור את זה באמת, תפתור את ההתנהלות האנושית. חיות בר, ככלל, לא באות אלינו בזכות העיניים היפות שלנו, אלא כי יש אוכל ומחסה. תפסיק להאכיל, תשמור על יישוב נקי, סניטציה, תגנן בהתאם, וזה ייפתר".
לחלופין, אפשר פשוט להתחיל להתרגל למצב. ללמוד לראות את היתרונות ("בהרבה קיבוצים בעוטף אמרו לי שכשיש שיגור של טיל לכיווננו, הטווס צועק. עוד לפני שכיפת ברזל משוגרת, הטווס יודע שיצא טיל וצועק", מציין גבע צין), או פשוט, ללמוד לאהוב. "אצלי הם עומדים על הגג, צועקים, יש כאלה שמפריע להם הרעש בלילה, אני הולך לישון עייף כל כך שזה לא מפריע לי", אומר אייל מיכאלי. "יש לי גם עיזים פה, והרעש לא מפריע. למה, כשהפרה של השכנה ממליטה וצורחת, אני ארוץ ואגיד 'להרוג את הפרה'?"
בקיצור, לכו לישון. רק תבואו עייפים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
