הייתי שם, בבקעת הירדן ביום רביעי השבוע, כשהטמפרטורה טיפסה לשיא היסטורי של 49.7 מעלות צלזיוס – עלייה של 0.4 מהשיא הקודם, המדידה הגבוהה ביותר בגל החום הנוכחי ואחת המדידות הגבוהות ביותר שנרשמו בישראל. עמדנו בתחנת המדידה המטאורולוגית מול קיבוץ גִּלְגָּל. השעה הייתה בין ארבע לחמש. אבי סטרומזה טיפס על סולם קטן, ומתוך מה שנראה כשובך ליוני ענק הוציא מדחום לא גדול. המדחום, שבצל עמד על 48.6 מעלות, זינק כלפי מעלה במפגש עם השמש. מתחנה קרובה הגיעה מדידה של 49.4 מעלות. קצת אחר כך הגיעה הודעה ממרכז השליטה של השירות המטאורולוגי ובה המדידה הרשמית, המכוילת ממספר רב של תחנות, לוויינים וכדומה, של הטמפרטורה בגלגל: 49.7 מעלות. אחרים אולי דיווחו על זה, אבל אני הייתי שם, במקום הכי חם ביום הכי חם בשנה הכי חמה, וזה מרגיש הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע.
גל החום האכזרי וחסר השם שעובר על האזור – לגלי חום לא נותנים שמות – גבה את חייו של גבר שמת ממכת חום באילת, ופגע קשות באחרים. ולא רק בישראל. גל החום מכה, או יותר נכון, רובץ על כל המרחב המשתרע מעיראק במזרח ועד צרפת וספרד במערב. בישראל הגיע הגל לשיאו ביום רביעי אחר הצהריים, עם שורה של שיאי טמפרטורות שנשברו – בצפת, בעמק החולה, בגליל המערבי. באילת הגיעה הטמפרטורה ל-48.8 מעלות, רק עשירית מעלה פחות מהשיא שנמדד. ממש פוטו-פיניש.
אבל מעל כולם העפילה הטמפרטורה בקיבוץ גלגל, אל פסגת ה-49.7 מעלות, שבשילוב עם לחות של 26 אחוזים הרגישו כמו 58 מעלות והיוו את שיא עומס החום שנמדד אי פעם בישראל. עומס החום, או "מדד אי-הנוחות", הוא שילוב בין הטמפרטורה והלחות. השיא הקודם היה 30 יחידות אי-נוחות, שנרשמו גם הן בגלגל. ברביעי נרשם עומס של 38 יחידות. גוף אנושי לא בנוי לעמוד בעומסים כאלה. ובכל זאת עמדתי, מנסה לחוש על עורי, כמו שאומרים, את העתיד האפשרי. הניסיון של גופי לקרר את עצמו על ידי הרחבת כלי הדם כדי לפנות דם חם מהליבה אל פני שטח העור אולי עזר במעט, אבל גרם לירידה בלחץ הדם; דם לא מגיע למוח, ראשי מתחיל להסתחרר, ראייתי להיטשטש, מחשבותיי מתערפלות עד שהן נעלמות. אבי סטרומזה נראה רחוק ממני למרות שהוא די קרוב.
אני מזיע את כל מה שיש לי כדי לקרר קצת את העור. מזיע? יותר נכון יהיה לומר שאני מבעבע מבפנים החוצה. הרוח מרתיחה את הזיעה על העור הדווי. ככל שאני מזיע יותר יש בי פחות נוזלים, תאי הדם מצטמקים, נפח הדם יורד ונעשה סמיך יותר, מה שמעמיס מאוד על הלב והכליות – ואני בכלל מושתל כליה. אני מנסה להתנשם בכבדות כשיטת קירור נוספת, נואשת, אבל את האוויר אי-אפשר לנשום, הוא כמו כרית ממולאת במרק שעועית רותח שמונחת על הפנים שלך. החום מבחוץ מתפשט בי ודרכי מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כוח החיים מתאדה ממני ונעלם אל תוך כיפת החום הגדולה שבשמיים או נמס אל תוך האדמה שהצהיבה בלהט וצולה אותי כמו על פלנצ'ה עצומה – וכל זה בתוך פחות מעשר דקות. אני נמלט למיזוג. עצמותיי ואיבריי הפנימיים ממשיכים לבעור מבפנים עוד שעות ארוכות אחר כך.
הפרות עברו לכיסופים
אבי סטרומזה חי 50 שנה בבקעת הירדן, במושב גיתית. 37 שנים מתוכן הוא משמש כ"צופה מטאורולוגי", שמתעד את נתוני מזג האוויר הנמדדים בתחנה. "אני לא חזאי", הוא אומר, "אני לא יודע מה יהיה". ובכל זאת, הוא חזה באוזניי שהשיא יישבר בסביבות 16:20, וכך קרה.
"יש משהו מרתק במזג האוויר, מעבר למספרים", אומר סטרומזה כשאנחנו שותים קפה שחור במשרדי מרכז המו"פ של בקעת הירדן, שם הוא עובד כאחראי מטעים. "אתה רואה את הטבע. בינואר הכרם עירום וחסר חיים, ופחות מחודש אחר כך מתחילים פתאום הפקעים ללבלב ואחריהם השריגים, ואז האשכולות. כל גידול והמעגל שלו, הקסם שלו. זה עולם שלם שאתה חלק ממנו. אני אוהב את זה, את היופי".
השנה, הוא מספר, היא שנת בצורת שבה ירדו 100 מ"מ גשם, הרבה מתחת לממוצע המקומי של 180 מ"מ. "החקלאות לא נפגעה", אומר סטרומזה, "בטח לא התמרים. הם מושקים במי קולחין וזה קשור רק בכמה ילכו לשירותים בירושלים".
עשית לי חשק למג'הול.
"מצטער שאני ישיר".
הטלפון שלו מצלצל בלי הפסקה: עוד ערוץ, ועוד אתר ועוד עיתון ועוד תחנה. יש יום-יומיים בשנה שבהם סטרומזה הוא סלבריטי ברמה לאומית. לא נראה שהוא סובל מהעניין.
שלוש שעות לפני השיא, מד החום הצביע על 45 מעלות. הקיבוץ הקטן שומם לחלוטין, 200 תושביו מסתגרים בבתים, אין יוצא ואין בא. מי שבכל זאת יוצא או בא, לא רוצה לדבר על החום. אני קצת מבין אותם. האם הדגים מדברים על המים?
"כל שנה אותו דבר", אומרים לנו במכולת של הקיבוץ. "למה לא תבואו פעם אחת בשביל משהו אחר", שואלת המוכרת. בשביל משהו כמו מה, אני שואל.
ליד המדף של החד-פעמי אני פוגש את יונה גבאי מנערן, עובד במחצבה. 30 שנה הוא פה. "בחום כזה אי-אפשר לעבוד", אומר גבאי, "מזיעים עד השורשים של הפטרוזיליה".
"תמיד חם פה", פוסק שמואל רוזנבלאו, בן 71, כבר 49 שנה בקיבוץ. "ראיתי דברים גרועים יותר".
סטרומזה: "התמרים לא נפגעו מהבצורת. הם מושקים במי קולחין וזה קשור רק בכמה ילכו לשירותים בירושלים". עשית לי חשק למג'הול. "מצטער שאני ישיר"
איציק (יאצק) אדרעי הוא מנהל בבית הדפוס של גלגל, מורה דרך ושחקן תיאטרון. "אני מולטי-טאלנט", הוא אומר. אנחנו מטפסים בקושי לגבעת הקשת, שממנה אפשר לצפות על חלק מהקיבוץ. החום עומד כבר על 46 מעלות, אפילו הזבובים תשושים. וזו רק ההתחלה.
אנחנו צופים על הרפתות הריקות של הקיבוץ – כל הפרות של גלגל נמכרו לפני שלושה שבועות לרפת של קיבוץ כיסופים שבעוטף – על 1,000 הדונמים של התמרים ועל הלולים הגדולים של תרנגולי ההודו. אני יורד לראות מה מצבם. הלול, ובו גוזלי הודו, מאוורר כהוגן ומצבם נראה טוב, אם לא מביאים בחשבון שהם מיועדים לפיטום ובגיל ארבעה חודשים יגיעו למשקל של תשעה ק"ג ויישחטו בבית-שאן הסמוכה.
אדרעי הגיע לנערן בשנת 98' ולא מתחרט על אף רגע. "אם אתה רוצה להיות קרוב לעצמך, להכיר את עצמך ואפילו לאהוב את עצמך – רק במדבר. פה אין מקום לאוונטות". שני ילדיו עזבו את הבקעה, הוא מחכה שיחזרו. "גלגל הוא חלק מתוכנית חגורת ההתיישבות של יגאל אלון", מסביר אדרעי ואומר משפט יפה: "זה לא יצא לפועל, אבל בפועל זה יצא".
אני מנסה לחלוב קיטורים על החום. לא הולך. "החום בסדר", אומר אדרעי, "הבעיה היא עם הלחות – היא בעצמה חמה! אתה מרגיש שדוחפים לך את הראש לסיר מים רותחים. אני לא צריך להסביר לך על אפקט החממה, נכון?"
נכון.
"אף אחד לא עוזב את הבקעה בגלל החום", אומר אדרעי. "מסתגלים. מתמודדים. עומדים אסטרטגית מול איתני הטבע".
השעה שתיים וחצי, חום אימים. בריכת השחייה של הקיבוץ נמצאת מתחת לגבעת הקשת, אבל אף אחד לא בא. לדעתי, בשלב הזה של היום אם נשפוך לבריכה כמה כפיות קפה שחור, היא תגלוש.
"זה מטורף", אומר עמיר גבעתי, מנהל השירות המטאורולוגי. "חזינו שנגיע ל-50 מעלות רק בחצי השני של המאה, ואנחנו שם כבר היום". גבעתי מזכיר שיום רביעי נולד מתוך שלישי בלילה, שנרשם כ"הלילה הכי חם שנמדד בישראל אי פעם", עם 36.6 מעלות בסדום. "לילה כזה חזינו שיקרה רק בשנת 2060. זה מטלטל. לא האמנתי שדבר זה יקרה בכזאת עוצמה. הכל קורה הרבה יותר מדי מהר".
בגלגל, מספרים סטרומזה וצוות מרכז המו"פ של בקעת הירדן, הטמפרטורה בלילה לא יורדת מ-35 מעלות. גוף האדם, כמו גם הצומח והחי, זקוק ללילות קרירים. בלעדיהם, הוא מתחיל להשתבש. אין-ספור מחקרים כבר הצביעו על הקשר בין חום לבעיות בריאות, לאלימות ולהתנהגות לא הגיונית. החום משבש גם את החברה, ראו את קטטות הכתר פלסטיק.
"יש שלושה מאפיינים חריגים לגל החום הזה", אומר גבעתי. "אחת, שזה קורה באוגוסט. בדרך כלל גלי החום הכבדים הם במאי או בספטמבר. שתיים, משך הזמן. מעל שבוע. ושלוש, עוצמת החום. כל הזמן אמרנו שזה מה שיקרה והנה זה קורה, לשני הכיוונים, גם לאירועי קור, גם לאירועי חום. הכל חלק מההתחממות הגלובלית".
ד"ר גרוס: "השיאים הם כבר לא העניין. זה לא חמסין או שרב, זה אירוע מסוג חדש, שצריך לתת לו שם ולהתייחס אליו ברצינות. כמו שבארה"ב יש סופות הוריקן וטורנדו, לנו יש סופות חום"
אנחנו משוחחים בטלפון בשעות אחר הצהריים, ומדי פעם הוא קוטע את השיחה ומכריז כשדרן ספורט על המהלכים במשחק מזג האוויר: "אילת עלתה בעשירית מעלה! עוד רגע משווים"; "תיקו בכפר בלום!"; "שיא באיילת השחר!" לפעמים נדמה שגבעתי, כמו גם סטרומזה ואחרים בתחום, מעודדים את הקבוצה של מזג האוויר. "אנחנו מתפללים שהשיא יישבר היום", אמר לי סטרומזה בצהריים. הבעתי פליאה. "פעם הייתי ספורטאי, אהבתי לשבור שיאים", הוא צוחק.
בשעה שלוש, כשברחבי הארץ כבר התחילו להישבר שיאים, אני מדבר איתו שוב. שעתיים קודם לכן היה אופטימי לגבי שבירת השיא, אבל עכשיו הוא סקפטי. "רק 48 מעלות בשלוש אחר הצהריים, יכול להיות שזה לא מספיק", אומר סטרומזה.
ואז, בשלוש וחצי, לוחץ מזג האוויר על הגז ומתחיל לטפס לקול המעודדים. 48.2, מודיע גבעתי. 48.6, מעלה סטרומזה ברבע לארבע, וכך הלאה עד אתם יודעים כמה.
ללמוד מהקורונה
בחמש מתחילות הטמפרטורות לרדת קצת ואנחנו יוצאים מהבקעה. אני מתקשר לד"ר אבנר גרוס, חוקר אקלים מאוניברסיטת בן-גוריון, ומספר לו על השיא שנשבר. "השיאים הם כבר לא העניין", אומר גרוס. "הם יישברו כל הזמן מעכשיו. נמאס לי מהשיח של שיאים. צריך להשתמש בטרמינולוגיה חדשה. זה לא חמסין או שרב, זה אירוע מסוג חדש, שצריך לתת לו שם ולהתייחס אליו ברצינות. כמו שבארה"ב יש הוריקנים וטורנדו, לנו יש סופות חום.
"אנחנו תקועים מתחת לכיפת חום שרובצת על כל האזור. אוויר יורד מהשכבות הגבוהות של האטמוספרה, שוקע ונדחס בה. הכיפה חוסמת אוויר קר ועננים שהיו יכולים לפזר אותה ויוצרת אפקט דמוי תנור. מספר הימים החמים מאוד בעלייה תלולה. לצערי הרב. הכל ילך וייעשה יותר גרוע. זאת רק ההתחלה.
"אנחנו חוזרים על עצמנו. מדברים את אותו שיח אקלימי של לפני עשור", ממשיך גרוס, "כאילו המשבר הוא משהו בעתיד, בזמן שהוא כבר מזמן פה. נראה לי שהשנה, 2025, התערערות האקלים הגיעה לראשונה לישראל עם שלושה אירועי קיצון: חורף שחון וקר, שריפה בהרי יהודה, וגל החום הזה. והיו גם בצורות, כמובן. את כל הדברים האלה חזינו. אמרנו איך תיראה ישראל כשמשבר האקלים יכה בה".
בישראל ובעולם מתחילים להבין את חומרת המצב?
"חד-משמעית לא. בארה"ב, שחוותה אירועי קיצון, מפוטרים מדעני אקלים ונסגרות תחנות מדידה. אם כבר, להפך. גם בישראל המצב קשה. אני חושש כשמדברים על 'גל חום' לא בהקשר של משבר אקלים מתמשך אלא בהקשר של שיאים. אפשר להילחם במשבר האקלים במקום לפתח כלי נשק ולצאת למלחמות, אפשר לעבור לאנרגיה מתחדשת. צריך להילחם באקלים. זה אפשרי טכנולוגית אבל נעצר בגלל פוליטיקה. הקורונה הייתה דוגמה טובה לאנושות שמתאחדת סביב משבר ופותרת אותו. למה שזה לא יקרה גם באקלים?"
עד שזה יקרה, אנחנו קובעים להיפגש באירוע הקיצון הבא (שריפה? שיטפון?) ולשוחח את אותה שיחה בדיוק.
