השעה בסך הכל 7:30 ביום ראשון, אבל מגרש החניה של פארק איסלה בלנקה כבר מתחיל להתמלא. עד 11:00 כל האזור יוצף בכיסאות מתקפלים, מחצלות ושמשיות. אווירה של הפנינג קצת מוזר באמצע שום מקום. בינתיים התחרות בעיצומה: מי יצליח לתפוס את נקודת התצפית הכי טובה, לכיוון מערב. שם, במרחק ראייה, מהצד השני של המפרץ, מתנשא כן השיגור של ספייס X, תאגיד החלל הפרטי של המולטי-מיליארדר אילון מאסק. על הכן כבר ניצבת במלוא הדרה המפלצת של ספייס X. קוראים לה בפשטות "סטארשיפ": רכב חלל שניצב על מאיצי ענק, שתפקידם לקחת אותו אל מעבר לאטמוספרה. קשה מאוד, גם ממרחק, שלא להבין כמה מטורף הדבר הזה שמאסק בנה. גובהה של סטארשיפ 122 מטר, קוטרה בסביבות תשעה מטרים, וכשהיא מתודלקת לגמרי, כמו עכשיו, משקלה מגיע לכ-5,000 טונות. הרקטה הכבדה ביותר שנבנתה בהיסטוריה.
הבוסטרים העצומים אמורים להיות מוצתים רק בעוד 11 שעות תמימות – אם מזג האוויר ירשה – אבל המעריצים הפנאטיים של הסטארשיפ כבר פה. הנה סטיב דולן, שמגיע לכאן עם השברולט בלייזר שלו. כדי להיות פה הוא גמע כ-2,700 ק"מ, מביתו שבצפון-קרוליינה ועד לשפיץ הכי תחתון של מדינת טקסס, אזור השיגור. כמה זמן זה לקח לך, אני שואלת. "שבוע", הוא עונה. "ישנתי בדרך בכל מיני מוטלים קטנים וזולים. ניסיתי לשכנע חברים לבוא איתי, אבל הם חשבו שאני מטורף לעשות את כל המסע הזה".
הוא לא היחיד שלקה ב"קדחת ספייס X". במגרש החניה אני פוגשת גם את ביל, פנסיונר בשנות ה-70 שלו שנסע במשך יומיים שלמים כל הדרך מאוקלהומה. אשתו נשארה בבית, כל הסיפור הזה של חללית שטסה לחלל וחוזרת בחזרה לכדור הארץ ממש לא מעניין אותה. לביל יש שני ילדים, בת ובן. פעם אחת הוא לקח את הבן שלו איתו לצפות בשיגור של סטארשיפ, ועד היום מתרגש כשהוא נזכר. "הבן שלי עיוור וחירש. הוא לא יכול היה לראות את החללית מהמרחק הזה, הוא רואה רק מה שממש לפניו. הוא גם לא שומע כלום. אבל כשהחללית שוגרה וכל הקרקע רעדה מתחת לרגלינו, היית צריכה לראות איך כל הפנים שלו הוארו. הוא הרגיש את העוצמה של זה וכל כך התרגש".
והנה ארנסטו טייחרנה והוגו אלחנדרו, שממש בקטנה נסעו לכאן 550 ק"מ ממונטריי שבמקסיקו ברכב החשמלי שלהם. "עצרנו רק להטעין ולאכול", הם מדווחים בהתלהבות.
שווה לכם לעשות את כל המסע הארוך הזה כל הדרך ממקסיקו?
"שווה בהחלט. זו פעם ראשונה שלך כאן? כשתצפי בשיגור, תביני".
ואז מתגלגל למגרש החניה סייברטראק, רכב השטח המתכתי-עתידני של טסלה. על הסייברטראק מתנוסס דגל שחור עם הסמל של ספייס X, כאילו רוצה לומר: אנחנו הפיראטים החדשים. בפנים יושב ג'ייסון. הוא מספר לי שהוא טייס באמריקן איירלנס והגיע לפה עם חבר, טומי סאנז, שנמצא ברכב שמאחוריו. זה שיגור מספר עשר של הסטארשיפ, וג'ייסון וטומי פיספסו רק אחד. מעריצים שרופים. סאנז, צלם במקצועו, מוציא את הטלפון, לוחץ פליי על הסרטון ואומר לי בהתרגשות "תראי, צילמתי את זה אתמול, יכולתי ממש לגעת בחללית".
בסרטון ניתן לראות את הסטארשיפ מובלת באיטיות על הכביש אל כן השיגור על ידי רכב כבד. היא עומדת זקופה על משטח נייד, כאשר צוות ההנדסה מלווה את התנועה במדויק, צעד אחר צעד. העיניים של סאנז נוצצות. בשבילו זה לא רק רכב חלל או פלא טכני, זה הרבה-הרבה יותר מזה. "בשבילי לצפות בשיגור זה משהו היסטורי", הוא מצהיר. "בכלל, כל נושא הטיסות לחלל עניין אותי מאז שהייתי ילד. את תראי, עוד מעט כל הפארק הזה יתמלא בעשרת אלפים אנשים".
אבל עם כל הכבוד למגרש החניה הזה, לכל אחד מאלפי המעריצים כאן יש חלום כמוס אחר: לראות את השיגור מהמקום הכי קרוב שיש – מתוך סטארבייס, העיר שאילון מאסק הולך ומקים ממש בסמוך לבסיס השיגור. אלא שסטארבייס סגורה, רק לעובדים מורשים ולמשפחותיהם מותר להיכנס לתוכה. יום אחד יהיה שם גם מלון אירוח. יש לי תחושה שאני יודעת מי יהיו השניים הראשונים שירוצו להזמין שם מקום, פלוס חניה לסייברטראק עם דגל שחור.
"החיים כאן הם לא בשביל כל אחד"
העיר סטארבייס הולכת ומוקמת על אזור בטקסס בשם בוקה צ'יקה. זה שטח נידח, לחופי מפרץ מקסיקו, ממש בקצה הדרום-מזרחי של טקסס. משמעות השם בספרדית היא "הַפֶּה הקטן", והסיבה היא כי שפך נהר הריו גרנדה, הגבול הדרומי של בוקה צ'יקה (ושל טקסס בכלל), לעיתים קרובות מתייבש בבצורת ומצטמצם מאוד. כמו פה שנסגר.
בשנות ה-60 היה כאן מעין כפר פועלים, שאוכלס בעיקר על ידי מהגרים פולנים. המקום לא ממש הפך לחלום האמריקאי החדש, והתושבים עסקו בעיקר בחקלאות או עבדו בבראונסוויל, העיר הסמוכה. כנראה שחוץ מתושבי בוקה צ'יקה אף אחד לא היה שומע על המקום הזה לעולם, אבל ב-2014 הגיע המהפך: ספייס X החלה לרכוש שם אדמות, לאחר שהכריזה כי שם יוקם בסיס שיגורי החלל החדש שלה. על פי פרסומים בארה"ב, היא שילמה 150 מיליון דולר על השטח. הבסיס עצמו החל להיות פעיל כארבע שנים אחר כך, ועם השיגורים החלו להגיע גם תיירי החלל, שנהרו למקום כדי לצפות ברקטות של מאסק ממריאות. במקביל, מאסק החל לרכוש גם נכסים בכפר, כדי להפוך אותו לעיר עבור עובדי בסיס השיגור ובני משפחותיהם. ב-3 במאי השנה התכנסו תושבי המחוז כדי להצביע אם בוקה צ'יקה יהפוך לעיר החלל. ההצבעה עברה ברוב מוחץ של 212 תומכים מול שישה מתנגדים. ההחלטה נפלה: העיר סטארבייס נוסדה. קם הדבר ונעשה.
שטח כל העיר הוא כרגע פחות מארבעה קמ"ר, ונכון להיום גרים בה כ–500 איש. יש בה כבר מסעדה, בית קפה וטיקי בר, מרכז קהילתי ענק שהולך ונבנה, מרכז רפואי ומרכז ספורט. מאסק מתכנן שסטארבייס תאכלס לא פחות מ–5,000 איש, שישגרו את החלליות שלו לירח ולמאדים
סטארבייס קיבלה סמכויות מוניציפליות. היא יכולה לגבות מסים, כמו מס רכוש, לתכנן בנייה, לנהל רישוי עסקים ולספק שירותים עירוניים כמו מים וחשמל. יש לה תוכניות מקיפות להתרחב ולהקים גם מרכז קהילתי גדול בשטח של 1,858 מ"ר, שיכלול גם בריכה. עלות הפרויקט כ-22 מיליון דולר, בנייתו כבר החלה וצפויה להסתיים ביוני 2026. בנוסף מוקם פרויקט הכולל מתחם פנאי בשווי 13.5 מיליון דולר, שבו יוקמו מרכז ספורט בשטח של כ-1,500 מ"ר, סושייה, מרכז רפואי, מתחמי מגורים נוספים ועוד. עיר על מלא.
מפתחות העיר ניתנו לבובי פדן, סגן נשיא ספייס X והאחראי על תחום הבדיקות והשיגורים בחברה. לא היו לו כמובן כל מתחרים במרוץ לראשות העיר. פדן, בסך הכל בן 36, התחיל את הקריירה שלו בספייס X בשנת 2013 כמהנדס ציוד תמיכה קרקעי במתקן פיתוח הרקטות של החברה במקגרגור, טקסס. הוא עבר לסטארבייס בדצמבר 2023 ביחד עם אשתו ושלושת ילדיהם, כדי לפקח על פעולות הניסויים והשיגורים.
העיר סטארבייס שהולכת ומוקמת מוקפת גדר חשמלית, והכניסה ללא-מורשים דורשת תיאום מיוחד. הניסיונות שלנו לקבל אישור כזה מספייס X נותרו ללא מענה, אבל בביקור שם בכל זאת הצלחנו לזכות בהצצה פנימה לאחד המקומות שהכי מסקרנים חובבי חלל באשר הם.
מעבר לגדר החשמלית נבנו שורות-שורות של בתים קטנים, כולם זהים לחלוטין זה לזה. לא ברור אם הרעיון הוא להקים מעין קיבוץ או קומונה מדעית, משהו שמשדר "כאן אין מעמדות". אבל גם יכול להיות שכאשר העיר תאוכלס בדרגים בכירים יותר, ייבנו גם בתים גדולים ומפוארים יותר. גם החצרות האחוריות ברוב הקוטג'ים זהות, עם אותו דשא סינתטי ירוק בכולן. לצד כל קבוצת בתים הוקם אזור ישיבה משותף, לטיפוח הקהילתיות.
בשעה תשע בבוקר אפשר לראות את העובדים יוצאים למשרדים ולמרכזי הבקרה והשליטה שמעבר לכביש. בסך הכל הליכה של דקה או שתיים. שטח כל העיר הוא כרגע פחות מארבעה קמ"ר, ונכון להיום גרים בה כ-500 איש, מתוכם קצת יותר ממחצית עובדי החברה והשאר בני משפחה. מאחר שהעיר הסמוכה שוכנת כחצי שעה נסיעה משם והאזור די שומם, מאסק כבר הקים עבור העובדים שלו מסעדה, בית קפה וטיקי בר.
למשפחות עם ילדים קטנים יש בסטארבייס פעוטון. עבור הילדים בכיתות א'-י"ב בונה מאסק בית ספר בבראונסוויל, העיר הסמוכה. בית הספר אמור להיפתח בראשית השנה הבאה וייקרא אד אסטרה, "עד לכוכבים", בלטינית. למעשה, מאסק כבר הקים את בית הספר עוד ב-2014 בקמפוס של ספייס X בהות'ורן, קליפורניה, עבור ילדיו ועבור עובדיו. בית הספר התמקד בגישה ייחודית ורב-תחומית לפתרון בעיות עבור תלמידי חטיבת הביניים. בית הספר החדש יתמקד בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה ובלמידה מבוססת-פרויקטים. השלב הראשון של הבנייה יעלה 20 מיליון דולר ובית הספר ישתרע על למעלה משלושה קמ"ר.
לכל שיגור של סטארשיפ מגיעים אלפי מעריצים שרופים, שלא מחמיצים אף המראה. "הבן שלי עיוור וחירש", מספר ביל, מעריץ מושבע. "הוא לא יכול היה לראות את החללית מהמרחק הזה, גם לא לשמוע כלום. אבל כשהחללית שוגרה וכל הקרקע רעדה מתחת לרגלינו, היית צריכה לראות איך כל הפנים שלו הוארו"
אזור המגורים של עובדי החברה מגודר כולו, ומהכביש הראשי ניתן רק לראות את גגות הבתים ועשרות מכוניות חונות בצפיפות בסמוך לגדר. אגב, לפחות כרגע אין שם רכבי פאר. אחד העובדים פותח דלת צדדית ויוצא עם כלב הגולדן רטריבר שלו לטייל. הוא מספר לי ששמו אלכס והוא עובד וגר בסטארבייס זה שנתיים וחצי. הוא בן 25, מהנדס אינטגרציה ועובד בצמוד למהנדסי התכנון. "האתגר הכי גדול בעבודה פה זה הקצב", הוא אומר. "אתה צריך להיות מוכן ללמוד מהר, לעבור מפרויקט לפרויקט ולהתאים את עצמך לשינויים יומיומיים. גם לעבוד עם צוותים מכל העולם זו חוויה מיוחדת. לפני שיגור גם ימי העבודה הם יותר ארוכים".
וחוץ מזה, איך העבודה כאן?
"זה מקום עבודה מגניב, למי שלא חושש מעבודה אינטנסיבית. לי יצא ללמוד הרבה, וזה נראה טוב ברזומה שעבדתי פה. אתה מרגיש שאתה עובד על משהו גדול וחשוב באמת, אבל החיים כאן הם לא בשביל כל אחד".
מה זה אומר? יש הרבה עובדים שמחליטים לעזוב?
"לא הייתי אומר הרבה, אבל אני מכיר כמה ש'נשרפו' ועזבו אחרי שנה. זה לא קל, במיוחד לאלו שעם משפחות, כי המקום די מבודד ואין הרבה מה לעשות. אז אם אתה בן זוג של מישהו שעובד כאן אבל אין לך עבודה משלך, אתה בהחלט עשוי להשתעמם. בגלל זה רוב העובדים כאן אינם בעלי משפחות, ואם יש להם משפחות הם מעדיפים לגור בבראונסוויל".
מה אתם עושים בשביל הכיף?
"הולכים לים, יושבים בבית קפה, עורכים מפגשי חברה, צופים בסרטים, שרים קריוקי. יש כאן תחושה של משפחתיות, כי אנו קהילה באמת קטנה מאוד".
איך נראים המגורים שלכם?
"קצת מזכיר קמפוס אוניברסיטאי. זה די בסיסי, אבל מאורגן היטב ומאוד נוח. יש לנו אזור משותף, חדר כושר ומקומות ישיבה בחוץ".
איך זה לגור ולעבוד באותו מקום?
"זה כמו עיר קטנה: אתה רואה את הקולגות שלך גם בערב כשאתה חוזר הביתה, בבית הקפה או בחדר הכושר. צריך לדעת לשים גבולות, להשתדל לא לדבר על העבודה כל הזמן, אחרת אתה מרגיש שאתה עדיין שם".
מה הקושי הכי גדול בחיים כאן?
"בעיקר הריחוק מעיר גדולה, ומהמשפחה שלי בקולורדו. בקיץ די קשה, חם ולח, למרות שרוב הזמן אנו ממילא או בעבודה או בבית".
המסע לחלל קרוב מאי פעם
בעוד העיר עצמה סגורה ומאובטחת, מחוץ לה החלו להתפתח כאמור התכנסויות לצפייה בשיגורים, כמו זה שבפארק איסלה בלנקה. אילון מאסק, אדם שמבין דבר או שניים ביחסי ציבור, מעודד את התופעה. כל אחד מהשיגורים הללו מביא לאזור אלפי אנשים. בודהי ג'אן וחברו דן מיצ'ם, פנסיונרים מקולורדו שהגיעו בנסיעה של שלושה ימים לכאן, הם שניים מהם, בשנות ה-70 לחייהם ומתרגשים כמו ילדים. "אני 'רוקטמן' אמיתי", אומר דן בגאווה, "מאז שהייתי ילד חלמתי על מסע לחלל. עכשיו זה נראה קרוב מאי פעם".
באמת? אתה מאמין בזה?
"כן, אבל לא שאוכל לאפשר את זה לעצמי".
אלא שלא כולם משתגעים על עיר החלל של מאסק. בבראונסוויל הסמוכה ובעיירות קטנות נוספות בסביבה, חוששים שהשיגורים התכופים יביאו להגירה ולעזיבת המקום, שהיה עד כה שקט, פסטורלי ודי משעמם. בבראונסוויל יש אכן תופעה של הגירה: מחירי הנדל"ן זינקו, כי חלק מעובדי ספייס X מעדיפים, לפחות בינתיים, למצוא בית בעיר מבוססת ולא בסטארבייס. רבים מתושבי בראונסוויל הוותיקים עזבו, אופייה הולך ומשתנה והנותרים חוששים מג'נטריפיקציה. כל האזור אינו אמיד והפיתוי למכור את הבית במחיר גבוה גדול – כרגע המחירים זינקו בכ-15 אחוז. תושבים אחרים חוששים גם מזיהום האוויר, מהצפיפות ומעומסי תנועה במקום שהמילה "פקק" זרה לו.
ויש גם את עניין השיגורים עצמם. כאשר 5,000 טונות פלדה ודלק מתרוממים באוויר, בכל הסביבה חשים זאת היטב. יש תושבים שמספרים על חלונות מנופצים ורעידות עזות. ב-18 ביוני השנה אירע פיצוץ במכלי החמצן הנוזלי והמתאן בחלק העליון של סטארשיפ, וכדור אש אדיר נראה מכל הסביבה. הספינה לא הייתה מאוישת, לא היו נפגעים, אבל תושבי האזור לא ישכחו אותו במהרה. מריה פוינטר, תושבת אחת העיירות הסמוכות, סיפרה לתקשורת כי הייתה משוכנעת שאיראן תוקפת את הבסיס של מאסק. האורחים שלה, ששכרו ממנה בית ב-Airbnb, נמלטו מהמקום בפחד. הפאניקה הציבורית התפשטה ברחבי האזור ובמוקד 911 של המשטרה התקבלו אינספור שיחות טלפון מתושבים מבוהלים. אם מאסק יגשים את חזונו ויתחיל לשגר משם חלליות לירח באופן קבוע – אחר כך אולי למאדים – התושבים חוששים כי גורלו של האזור נחתם.
הרושם של רבים הוא שמאסק חש כי הוא בכלל עושה טובה לאזור בכך שבחר להקים את עיר החלל שלו שם. פעמים רבות הביע זלזול בכל דבר שמאט או מעכב את עבודתו, ולכן לא ממש מחכה לאישורים. מקסימום אם יהיו קנסות, לא תהיה לו בעיה לשלם אותם. כך למשל, בזמן שצוות ספייס X התקין שער ביטחון חדש, אירע נזק לאחד הרחובות הציבוריים. הוועדה המקומית טרם אישרה את הבנייה, אך החברה לא רצתה לחכות לאישור פורמלי. בעלי קרקעות שהגיעו לכינוס של עיריית סטארבייס מחו כי הם נתקלים בגדרות שחוסמים את דרכם. נציגי העיר לא ממש נתנו להם תשובות מספקות.
בינתיים הבנייה בסטארבייס הולכת ומואצת ורואים מנופים בכל מקום. יש לזה סיבה: מאסק פועל בלוח זמנים צפוף במיוחד, כי נאס"א מצפה שסטארשיפ תהיה מוכנה לנחיתה על הירח עד שנת 2027, ובהמשך גם תנחית שם אסטרונאוטים. לפי התוכניות של מאסק, טיסות לא מאוישות למאדים יצאו כבר בעשור הנוכחי, וספייס X רוצה לנצל שני חלונות זמן – אחד ב-2027 ואחד ב-2029 – כשמאדים קרוב יותר לכדור הארץ. הטיסות המאוישות למאדים יחלו אחרי שיתברר כי המערכות אמינות ובטוחות, והתוכנית של מאסק – למי שפיספס את החולצה שאותה הוא לובש בקביעות עם הכתובת Occupy Mars, לכבוש את מאדים – היא ממש להקים התנחלות קבועה על הכוכב האדום. בכל מקרה, מבצעים כאלו דורשים מאות ואולי אלפי טכנאים, פועלים, בקרים, מהנדסים ועוד. כל אלו יצטרכו לחיות איפשהו, כך שסטארבייס צפויה לגדול מאוד. מאסק מצידו מתכוון להשקיע בסטארבייס 500 מיליון דולר עד שנת 2030 ולהמשיך לבנות ולפתח את העיר העתידנית שלו על מנת להגדיל את מספר התושבים ל-5,000. בינתיים השיגורים מסטארבייס הולכים ומתגברים. מאסק קיבל לאחרונה מרשות התעופה הפדרלית (FAA) אישור לבצע 35 שיגורים בשנה, הרבה מעבר לחמישה שהיו מותרים לו עד כה. "כל ניסוי או שיגור שמצליח זה רגע של סיפוק אדיר", אומר אלכס, המהנדס מסטארבייס. "אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו היסטורי. גם לראות רכיב שעבדת עליו טס לחלל זו חוויה שקשה להסביר".
עיר כל כך קטנה בקצה של שומקום, ופתאום - בית כנסת
עיירת הנופש סאות' פּדרה איילנד שוכנת על קו החוף של טקסס בואכה גבול מקסיקו. היא יחסית פופולרית בקרב תושבי המדינה, שמגיעים אליה בעיקר בחודשי החורף והאביב ליהנות ממזג האוויר החמים. בקיץ הלחות גבוהה, ומדי פעם יורד גשם שוטף וחם. חופי העיר משקיפים אל עבר בוקה צ'יקה. בלי התיירים, בקושי יש בסאות' פדרה תושבים. כרגע אוכלוסייתה מוערכת ב-2,015 תושבים. זו ירידה תלולה מלמעלה מ-2,800 תושבים בתחילת העשור הקודם. לא ממש ברור מה גרם לזה: העובדה שחלק מאנשי העיר היו מהגרים ממקסיקו שחזרו הביתה – או תחת שלטון טראמפ, הוחזרו – או החשש שסטארבייס, העיר השכנה שמתפתחת בצעדי ענק, עומדת לשנות את כל האזור.
הדבר האחרון שמצפים למצוא בעיר כל כך קטנה בקצה של שומקום, טקסס, זה בית כנסת. אבל בסאות' פדרה יש כזה, עם מגן דוד ענק על קיר המבנה האחורי ומקדימה מתנוסס שמו בעברית: "שובה ישראל". מעל דלת הכניסה מופיעה הכתובת: "ע"ש ניסים שון כרמלי וע"ש ניסים בוגנים".
שון כרמלי ז"ל הוא הלוחם שנפל במבצע צוק איתן ב-2014, והלווייתו הפכה לסמל. מכיוון ששירת כחייל בודד, היה חשש שרק מעטים יגיעו לטקס הלוויה. אלא שבעקבות קריאות ברשתות, לא פחות מ-20 אלף איש התייצבו כדי לכבדו. הלוויה הפכה לטקס מרגש, שנחקק בזיכרון הלאומי.
היום לא נותרו ישראלים רבים בקהילה הקטנה; רובם שבו לארץ, כולל הוריו של כרמלי. אלו שעדיין כאן מקפידים להגיע לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אייל תורג'מן, תושב העיר קרוב ל-35 שנים, וחברו גיא זקן, שהגיע לארה"ב ב-2007, הם מאחרוני הקהילה שעדיין כאן. תורג'מן וזקן הם אנשי עסקים בעיר, ומקווים שסטארבייס דווקא תעזור לתיירות המקומית. "שמעתי שהולכים לבנות שם מרכז קניות ואנו מקווים שזה יקרה. בשנים האחרונות עונות התיירות כאן הן לא מה שהיה פעם", אומר זקן, בעל חנויות ביגוד חוף והשכרת ציוד. "פעם הייתה כאן הרבה יותר תנועה, הקיץ היה שלושה חודשים מלאים של עבודה, החורף היה חודש שלם של עבודה. עכשיו רק שבוע".
"עיקר הכלכלה שלנו היא תיירות", מסכימה גם סאני, בעלת המלון הקטן שבו התאכסנתי בעיר. "אנו בעיקר רואים תיירים מטקסס ומערים קרובות לכאן. עכשיו, למשל, המלון מלא בגלל השיגור. אז מצידי שיהיה שיגור כל שבוע, זה מה שיעזור לנו להחזיר תיירים ותושבים לעיר. עצוב לי לראות את העיר שלי ריקה. הרבה צעירים עוזבים כי אין מה לעשות כאן".
שני ביטולים ושיגור
בחזרה לסטארבייס. אני נפרדת לשלום מהמהנדס אלכס ומהגולדן רטריבר שלו, לפני שהכבישים סביב עיר החלל ייסגרו לקראת השיגור, ושבה לאיסלה בלנקה פארק. המקום כבר מלא באלפי אנשים. סטיב, ג'ייסון, ביל, טומי, הוגו, ארנסטו וכל שאר מעריצי סטארשיפ עדיין שם, כמובן, מעבירים את הזמן בשתיית בירה ובהחלפת חוויות משיגורים קודמים. במי המפרץ משייטות ספינות שבעליהן כבר זיהו את הפוטנציאל העסקי בסיטואציה: הם מוכרים כרטיסים להפלגה שמאפשרת לראות מקרוב מאוד את השיגור, מהצד של הים. בקרבתן נדות ספינות הדייגים הקטנות שהיו שם משעות הבוקר המוקדמות. הדייגים החובבים יצאו לתפוס כמה פורלים או שפמנונים, אבל ללא הצלחה.
בשעה 18:30 כולם נמצאים בהיכון, עם מצלמות שלופות. מרחוק מתחיל לבקוע עשן לבן מסטארשיפ ונראה שהחללית עומדת לצאת לדרכה. ההתרגשות בשיאה, הדקות נוקפות - אבל שום דבר לא קורה. הצופים דוממים, מביטים בכן השיגור והאחד בשני. הראשונים ששברו את השתיקה הם זוג יפני. "השיגור בוטל", הם מבשרים, "בדיוק הודיעו ב-X (טוויטר לשעבר - א"א). שקט של אכזבה, אחר כך מתחילה הנהירה בחזרה למכוניות. אם לא שיגור, לפחות נצא מפה בזמן. רק הדייגים עוד מנסים את מזלם.
זה לא ממש עובד. בדרך החוצה מהפארק נוצר פקק של כשעה וחצי. בינתיים, ההודעה של ספייס X מפיחה קצת תקווה: מחר. באותה השעה. מחר זה קורה.
למחרת הריטואל חוזר על עצמו שוב. הנהירה פנימה, שעות קודם, הציפייה לשיגור המיוחל. וגם הביטול. הפעם זה היה בגלל מזג האוויר. ספייס X הודיעו שהשיגור נדחה ביום נוסף. ארנסטו והוגו היו אמורים לשוב לעבודה, אבל הודיעו שהם מאריכים את החופשה. "אנחנו לא חוזרים הביתה עד שלא יהיה שיגור", מכריז ארנסטו, מהנדס חשמל במקצועו.
למחרת, בדיוק ב-18:30, זה סוף-סוף קורה. להבות עצומות פרצו מתוך 33 מנועי הרפטור של המאיץ וסטארשיפ זינקה לשמיים, עטופה בענני עשן לבן ועמודי אש כתומים. למופע הזה חיכה הקהל שלושה ימים תמימים. כעבור כשלוש דקות בלבד, כשתצא מהאטמוספרה, יתרחש שלב ההפרדה: השלב העליון, "שיפ 37", המשיך במסלולו לשולי החלל, בעוד המאיץ החל במסלולו חזרה לכיוון מפרץ מקסיקו. במשימה הזו סטארשיפ הגיעה לגובה של יותר מ-200 קילומטרים ולמהירות של מעל 26 אלף קמ"ש, והציבה למסלולם שמונה לווייני סטארלינק – רשת לווייני האינטרנט של מאסק - ציון דרך משמעותי בתוכנית.
66 דקות מאוחר יותר נחתו שני השלבים במים: החלק העליון באוקיינוס ההודי, והמאיץ במפרץ מקסיקו. קל"ב. "עבודה נהדרת לצוות של סטארשיפ!" צייץ מאסק. אלפי הצופים באיסלה בלנקה פארק נשמו לרווחה, אפשר סוף-סוף לחזור הביתה. ניפגש בשיגור הבא, ה-11 במספר, שגם הוא יהיה ניסוי בסטארשיפ הדו-שלבית.
מעבר לגדר החשמלית גם אלכס וכל שאר הטכנאים והמהנדסים שליוו את השיגור הזה חזרו לקוטג'ים הקטנים שלהם בסטארבייס, ולחצר עם הדשא הסינתטי.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
