שבוע האופנה בקופנהגן, שהסתיים בסוף השבוע, התקיים על רקע הכרזת ראש הממשלה בנימין נתניהו על כיבוש עזה. אופנה, מתוקף היותה שדה המגיב לרוח הזמן, לא נשארה מאחור. התגובות היו מיידיות וספונטניות, ורבים מהאורחים בחרו לגלות הזדהות עם עזה והפלסטינים. הם עשו זאת על ידי בחירה בפריטי לבוש המזוהים עם המאבק הפלסטיני, לרבות דוגמת הכאפייה, שרבות מהאורחות והאורחים בחרו לעטות על גופם – מי כשמלה, כחצאית, כצעיף הנקשר על הראש או סביב הגוף.
אורחים בשבוע האופנה בקופנהגן
אחד הרגעים המתוקשרים מהבירה הדנית שייך למותג הפיני Marimekko, שנוסד בשנת 1951. התצוגה הצבעונית של המותג האנונימי יחסית, הופרה כשהדוגמנית והמוזיקאית יורה (Jura) שלפה מתוך שמלה פרחונית דגל פלסטין שעליו הכיתוב: Act Now Against Genocide ("פעלו עכשיו נגד רצח עם"). בתום הופעתה על המסלול, היא הורדה על ידי מאבטחים שליוו אותה החוצה בהוראת מנהלי המותג.
הדוגמנית יורה שולפת דגל פלסטין מתוך השמלה
בהודעה פומבית שפרסמה בהמשך בחשבון האינסטגרם שלה, הסבירה יורה את החלטתה, תוך שהיא תוקפת את ישראל ומערבבת רמיזות אנטישמיות על "עשירים" שמנהלים את העולם. "אין לנו עתיד בלי פלסטין", כתבה, "אם נסכים שישראל תרעיב עכשיו את כל פלסטין – נסכים שהעשירים ביותר בעולם יחליטו איזו מיעוט יהיה הבא בתור להשמדה. מה שקורה לפלסטין הוא העתיד של כולנו".
ככה זה כשלמדינת ישראל אין הסברה יעילה או נוכחות תקשורתית מספקת בזירה הבינלאומית – נוצר חלל שמתמלא בנרטיב חד-צדדי. בעוד הציבור בעולם נחשף בעיקר לסיפור הפלסטיני, נושאים קריטיים כמו גורל החטופים הישראלים ומצוקת משפחותיהם נעלמים מהשיח. התוצאה: היעדר איזון בהבנת המציאות המורכבת והרב-ממדית של הסכסוך.
האופנה הפכה לזירה גאו-פוליטית
התמיכה בנרטיב הפלסטיני בלטה גם ברחובות קופנהגן המנומנמת. הדוגמנית והבמאית אלנה חדיד (40), האחות הגדולה של ג'יג'י ובלה חדיד מנישואיו הראשונים של האב, מוחמד חדיד, למארי באטלר, תועדה מתהלכת ברחובות העיר לבושה שמלת כאפייה בצבעוניות של שחור ולבן, שנוצרה מכמה צעיפי כאפייה ישנים.
אלנה חדיד בשמלת הכאפייה
מאחורי השמלה עומד מותג האופנה MAILLIW של המעצב הנורבגי וויליאם וארדל, המתמקד בעיצוב בגדים המשלבים מסר פוליטי-חברתי, תוך שימוש בבדים ממוחזרים ובגדי יד שנייה. בתמונות מעמוד האינסטגרם שלו, נראה כי זו אינה הפעם הראשונה שבה הוא מייצר שמלת כאפייה מצעיפים ישנים, וכבר בגאלה של מגזין Elle נורבגיה בנובמבר 2024 יצר שמלה דומה, מה שמצביע על מגמה רחבה יותר של שימוש בכאפייה כאלמנט אופנתי במותג.
שמלת כאפייה של המותג MAILLIW מ-2024
חצאית כאפייה של MAILLIW על השטיח האדום, 2025
"אני לובשת את הגאווה שלי בכל מקום שאליו אני הולכת", מסרה אלנה חדיד, בעוד אביה, מוחמד, פרגן לה בתגובות: "יפהפייה מדהימה, אמיצה, אוהבת, אכפתית, הומניטרית, דוגמנית למופת, בת, אחות, ומככבת בצילום אבטיחים", כשהוא מכוון לצבעי האבטיח, שהפכו לסמל הפלסטיני בשנתיים האחרונות בתקשורת וברשתות החברתיות.
אלנה חדיד בקופנהגן עם חולצה שעליה הכיתוב Pride of Palestine
והיא לא היחידה. בתמונות של הצלמת הבריטית-פקיסטנית נור יוניסה, שפורסמו במהדורה המזרח-תיכונית של אתר האופנה הפופולרי Hypebeast, ניתן לזהות רבים מהאורחים עוטים על עצמם כאפייה אופנתית, שהפכה מסמל למאבק ב-60 השנים האחרונות וכלי לאקטיביזם חברתי – לאביזר לבוש שברוב המקרים גם מופיע נטול תוכן, הקשר והיסטוריה.
עם זאת, דנה אונגר דיין, לשעבר בעלת רשת הבוטיקים אמור וכיום אושיית רשת אופנתית, ביקרה בשבוע האופנה בקופנהגן ומצננת את הידיעות. "ראיתי את התמונות משם, אבל בפועל – כלום. זה זניח מאוד, כמו הסיפור עם יום הזעם באתונה. עם זאת, האווירה הכללית לא בעדנו, אנחנו לא מאוד פופולריים שם. מה שכן מעניין זה שראיתי הרבה נשים עם כיסוי ראש ומטפחות, אני מניחה בהשפעת האסלאם".
אורח בשבוע האופנה בקופנהגן
מחאה והתנגדות בעולם האופנה הם צורך והכרח, אבל השאלה הגדולה לנוכח הופעת הכאפייה מאז ה-7.10 בעולם האופנה ובקרב צעירים באירופה ובארצות הברית, היא האם הם עוטים אותה מתוך הזדהות אמיתית עם כאב הפלסטינים – ומעניין יהיה לבקש מהם להצביע על המפה היכן ממוקמת אום אל ח'יר, שכם או ישראל – או שמדובר בטרנד אופנתי שייעלם כפי שהופיע?
אורח בשבוע האופנה בקופנהגן
האירועים בקופנהגן מעידים כי אופנה הפכה לזירה גאו-פוליטית, שבה סמלים משמשים כנשק פוליטי. זו כבר לא רק שאלה של אסתטיקה או אמירה אישית. גם בשבוע האופנה לגברים בפריז נרשמו מסרים פוליטיים דומים של "עמידות והתנגדות", מה שמראה כי מדובר במגמה רחבה ובינלאומית. השאלה שנותרת היא לא רק על אותנטיות, אלא על תפקידם ואחריותם של מעצבים, מותגים ואייקוני אופנה כאשר הם מאמצים סמלים בעלי עומק היסטורי.
כשישראל מאבדת את הקרב על הנרטיב בזירות בולטות כמו עולם האופנה, זה לא רק משקף חולשה תקשורתית – זה מעיד על ניתוק מהשפה של הדורות הצעירים. האירועים בקופנהגן מעוררים שאלות לא פחות חשובות על כישלון ההסברה הישראלית, והכאפיות הן תסמין לבעיה עמוקה יותר: ישראל נכשלת במתן חלופה נרטיבית אטרקטיבית לדור שמחפש זהות ומשמעות.
