כבר 25 שנה שבוטיק Shine בכיכר מסריק בתל אביב הוא אי של יציבות סגנונית לאופנה אורבנית בלב העיר. הקירות הבהירים מארחים בגדים התלויים על מסילת מתכת ואובייקטים העשויים קרמיקה מונחים בכוורת עץ הצמודה אל חלון הראווה המזמין. מאז הקימה את הבוטיק בתחילת המילניום, הקו העיצובי של אליס דהן התבגר והתחדד, וכיום הוא מעניק ללקוחות סיפור אינטימי בהמשכים באמצעות בגדים ואביזרים של מעצבות ומעצבים מיפן, מאנגליה, מצרפת ומישראל, המייצרים במהדורות קטנות ומחוץ למיינסטרים עם תפיסה ארטיזנלית העושה כבוד לבד ולחומר. רק אל תבלבלו אותה בטעות עם Shein – אתר הקניות הסיני שמציג את כל מה שדהן מפנה אליו עורף: אופנה זולה, המונית וסינתטית.
תל אביב של תחילת האלף החדש הייתה זירה אופנתית בהתהוות עם סצנת מעצבים צעירים מתפתחת – רובם בוגרי מחלקות האופנה של שנקר ואסכולה (שפעל אז), אבל גם מעצבי רחוב שינקין ואוטודידקטים כמו יוסף (פרץ) עם החנות הצבעונית ברחוב העבודה, ובוטיקים כמו רזילי וכתומנטה של חיה ניר שהציגו אופנה ישראלית חדשה שנמכרה גם ביריד הפופולרי באותה תקופה: שוק מעצבי העיר. בין פיגועים שפצעו את העיר להתאוששות מרצח רבין – האופנה הישראלית פתחה פרק נוסף בהיסטוריה החזותית והחומרית שלה, ודהן, שחזרה אז מניו יורק יחד עם בן זוגה לשעבר מיקי סלע, הייתה ממנסחיו, אבן דרך בעיצוב מקומי.
8 צפייה בגלריה
"רציתי להציע ללקוחות בגדים ואביזרים חתרניים מחוץ למיינסטרים". אליס דהן
(צילום: רוני כנעני)
"בשנת 2000 חזרתי לתל אביב לאחר ארבע שנים בניו יורק, שבמהלכן הפעלתי חנות וינטג' בלואר איסט סייד לצד סריגים שהייתי סורגת בעבודת יד. כל מה שרציתי זה להפסיק עם הווינטג' ולעשות משהו חדש ומודרני בהשראת הבוטיק TG-170 של טרי ג'ילס (מהבוטיקים הבולטים בלואר איסט סייד בשנות ה-90, א"י), שהציג מעצבים צעירים שהציעו עיצובים ראשוניים ומעניינים", נזכרת דהן (56), שהחלה את דרכה בעולם האופנה כעוזרת צלם לרון קדמי, מי שהיה בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 צלם האופנה הבכיר בישראל.
הבוטיק הושק עם מותגים בינלאומיים שהצליחה לייבא, ביניהם מותג האביזרים השוויצרי Freitag החדשני לזמנו, שהיה מהראשונים שמיחדש טקסטיל ליצירת עיצובים חדשים. המעצבת הראשונה שהציגה בבוטיק הייתה נאית רוזנפלדר, שיצרה חולצות טי בסגנון קסטומייזינג עם תמונות של כוכבות וכוכבי רוק ופופ ערבים שהייתה רוכשת ברמאללה, מפרקת ומרכיבה מחדש. בהמשך נכנסו מעצבות נוספות כמו אלומה קליין, רוני בר, שרה בראון, נטלי צבילינגר ואחרות.
8 צפייה בגלריה
"כבר מתחילת הדרך חיפשתי את מה שמכנים היום 'אופנה איטית'". בוטיק שיין
(צילום: דנה קופל)
לצד עיצוביה של דהן תחת השם "מיס אליס" – מותג שהקימה עם פתיחת הבוטיק – היא מציגה כיום את המעצבות ורד אלרום הפועלת תחת המותג "רוז אבולעפיה" עם שמלות משי אלוהיות; והמעצבת לונה יקר, שמציעה בגדים מחומרים טבעיים וצביעות אורגניות. בנוסף ממשיכה דהן בייבוא של מותגים ומעצבים ייחודיים כמו Sono, Elsa Esturgie, Whiteread, Wright & Doyle שצובעים את החלל בגוונים מונוכרומטיים.
הקו המאחד את כולם הוא תשומת לב לפרטים קטנים, שמרגשים את דהן. לדוגמה, כפתורים של המעצב היפני טושיאקי ואטאנבה, שבשנת 2015 הקים את המותג Cottle, אשר מצוירים בעבודת יד בזהב בטכניקת קינצוגי – טכניקה של תיקון חפצי קרמיקה שבורים על ידי הדבקתם באמצעות לכה מעורבת באבקת זהב, שמדגישה את הסדקים והופכת אותם לאלמנט עיצובי מתוך גישה פילוסופית שמעריכה פגמים וחוסר שלמות.
"כבר מתחילת הדרך חיפשתי את מה שמכנים היום 'אופנה איטית' – מעצבים שמייצרים בכמויות קטנות, חלקם תופרים בבית. רציתי להציע ללקוחות בגדים ואביזרים חתרניים מחוץ למיינסטרים. לא משהו שאתה יכול לראות ברחוב הראשי של עיר. זה מגולם בסוף במחיר הסופי, והדברים האלה יקרים, אבל זה מרגש אותי וגם את הלקוחות".
הלקוחות מעריכות פריטים ייחודיים שכאלה בעידן של רשתות מסחריות?
"אין לי צורך להתחרות בזארה. יש דברים מדהימים בזארה ואין דרך להתחרות בהם. לפעמים אני נכנסת לשם – אני קונה לבנות שלי – ונדהמת איך מצליחים לייצר פריטים כל כך מורכבים עיצובית עם תג מחיר של 250 שקל. הדרייב שלי הוא לא כסף, כי אז אולי הייתי פותחת רשת חנויות וגדלה – אני מעוניינת באינטימיות עם לקוחות ולהציג מעצבים צעירים ומסקרנים".
יש לזה קהל בישראל?
"בעיקר נשים בגילי, שהתבגרו יחד איתי ב-25 השנים האחרונות. היו שנים שהרגשתי שאני מחנכת את הלקוחות לאופנה. אני זוכרת שהייתה עונה שעיצבתי מכנסיים עם כיס קופץ החוצה, ואף אחת לא רכשה אותם. רק שנה לאחר מכן הם הפכו ללהיט, משהו הבשיל. מאז גם חזרתי עליהם לפחות שמונה פעמים. הבנתי שזה בסדר לחזור על דגמים מוצלחים. זה כמו שאתה חוזר למנה טעימה במסעדה שאתה אוהב או לקרואסון בפריז פעם אחר פעם והוא לא ישתנה".
יש מקום לעיצוב ישראלי?
"בוודאי. אנשים מחפשים עיצובים ישראלים, ואני מחזיקה את ורד אלרום ולונה יקר שעושות בגדים מאוד מיוחדים שלא דומים לשום דבר כאן. אם הכול יתרסק – אני תמיד רגועה עם שתיהן. הן מציעות אי קטן של שפיות".
במשך שנים הכתירו אותך כ"מלכת המכנסיים" ו"נסיכת האופנה האורבנית של תל אביב". חיית עם זה בשלום?
"נסיכה לא הרגשתי מעולם, אבל אני יודעת לעצב מכנסיים בגזרה טובה. מאחר שאני לובשת רק מכנסיים – חשוב לי שהם יהיו נוחים ומחמיאים. פיצחתי גזרה שהיא על קו התפר שבין גברי לנשי עם מפשעה מעט נמוכה וכיסים שמשטיחים את הישבן. בגלל זה גם לא מעט גברים רכשו אותם. בחלקים עליונים אני יותר מתחברת לחולצות נשיות. ואם ללבוש חולצה גברית לבנה, אז עם מכנסיים קצרים כדי ליצור איזון. עם זאת, הצללית שאני הכי מתחברת אליה היא חלק עליון צמוד וקרוב אל הגוף וחלק תחתון של מכנסיים גבריים. זה לא השתנה אצלי לאורך השנים".
העובדה שלא למדת עיצוב אופנה זה יתרון או חיסרון בעינייך?
"אילו היה לי ידע טכני בתדמיתנות הייתי עושה בעצמי, אבל דווקא החיסרון בידע אפשר לי דיאלוג מפרה עם תדמיתניות שעבדתי איתן. מהמקום של 'אי אפשר' נולדו דברים חדשים. היה יום אחד שיצרנו מכנסיים שניתן ללבוש כמו ז'קט. אתה זוכר את התקופה הזו של בגדים ורסטיליים? לפני חצי שנה נכנסה לבוטיק לקוחה במכנסיים האלה והייתי בהלם שהיא לבשה אותם. היום אני עושה בגדים מאוד נוחים שאני תופרת בשכם ואצל תופרות בית באשקלון".
8 צפייה בגלריה
"הדברים האלה יקרים, אבל זה מרגש אותי וגם את הלקוחות". עיצובים של Wright + Doyle
(צילום: באדיבות המותג)
במהלך 25 השנים האחרונות, פתחה דהן סניף נוסף של בוטיק שיין ברחוב הרכבת (ליד מתחם גן החשמל) שפעל במשך חמש שנים, בזמן שבן זוגה דאז, מיקי סלע, הפעיל את בית הקפה השכונתי שיין 38 בפינת הרחובות שלמה המלך ופרישמן בתל אביב. לשניים לא היו מחשבות להפוך את שיין למותג לייף סטייל רחב (בדומה לעסקים של קבוצת M2R) הכולל גם מלון.
עם זאת, דהן רוצה מאוד ליצור שיתופי פעולה של עיצוב פנים וחללים לעסקים ודירות פרטיות. אחד משיתופי הפעולה הידועים שלה היה בשנת 2008 עם הסופר יורם קניוק, אז החזירה לחיים את ה"שרווארס" – אותם מכנסוני כותנה מחאקי שנלבשו על ידי לוחמי ולוחמות הפלמ"ח.
השיחה איתה, המתנהלת בקצב רגוע כמוה וכמו הבגדים התלויים בבוטיק, נסבה בין העבר לעתיד. היא מציינת כי הרבה מהרעיונות הבאים שלה יצאו לפועל "אחרי שנתאושש מהמלחמה", כמו התשוקה לחבר מחדש בין וינטג' למעצבים צעירים, ולהעשיר את חלל החנות בפריטים מעוצבים לבית לצד מוצרי יופי ובישום, שכרגע היא נתקלת בקשיים רגולטוריים של המדינה כדי לייבא אותם לישראל.
8 צפייה בגלריה
"אני פועלת בבועה. אין לי אתר מכירות אונליין, אין לי הרבה עוקבים באינסטגרם". Whiteread
(צילום: באדיבות המותג)
נכון להיום, היא לא מתכננת חגיגות לבוטיק האייקוני, אבל שואפת, אולי בעתיד הקרוב, להתאים את עצמה לעולם הדיגיטלי המשתנה. "אני פועלת בבועה", היא מודה, "אין לי אתר מכירות אונליין, אין לי הרבה עוקבים באינסטגרם. מודה, אני חלשה בכל מה שמערב מדיה. אבל מאוד הייתי רוצה להתאים את עצמי ואת המיתוג ללקוחות צעירות, וכדי להביא אותן אני צריכה להיות חזקה בסושיאל".
יש עכשיו חזרה לאופנה של תחילת שנות האלפיים. האם מגיעות לבוטיק לקוחות צעירות שמחפשות לגלות מחדש מה היה פה בעבר?
"מיה, הבת הגדולה שלי, בת 22, אבל היא והחברות שלה הן לא הלקוחות המסורתיות. מדי פעם היא מארגנת בבוטיק ימי מכירה ואז מגיע קהל צעיר. לפני שהיא נסעה לטיול במזרח הרחוק, היא עשתה מכירה של פריטים רבים מהארכיון הפרטי שלי וארכיון דגמים ששמרתי מהעיצובים של 'מיס אליס', והחנות הייתה מלאה בטינאייג'רים. זה לא הקו, זה לא התקציב, רק כשיש סייל הן מגיעות. ביום שאחרי המלחמה, אני חושבת להכניס לבוטיק עובדת צעירה שתתן לו אופי ומיתוג יותר צעיר".
